אנשי אופוזיציה פורקים משאית עם סיוע הומניטרי. / צילום: רויטרס Marco Bello
עשרים ושלושה בפברואר נועד להיות יום הדין במשבר ונצואלה. זה היום שבו האופוזיציה קיוותה להטות את המאזניים חד-משמעית נגד משטר מאדורו.
מאמצע החודש מטוסים של חיל האוויר האמריקאי מטיסים מכולות של ״עזרה הומניטרית״ לעיר קטנה בקולומביה, ששמה קוקוטה, על גבול ונצואלה. המשטר אמנם הודיע שלא ירשה לסיוע להיכנס, מפני שהוא שקול כנגד ״פלישה אימפריאליסטית״, אבל האופוזיציה קיוותה שתוכל לפרוץ את הגבול. כוונתה לא הסתייעה, לפחות במהלך יום אתמול (שבת).
יתר על כן, האופוזיציה וידידיה בארה״ב קיוו שביום הזה תתחיל קריסתו של צבא ונצואלה, משענתו של הרודן ניקולאס מאדורו. אם חיילים פשוטים וקצינים זוטרים יידרשו לירות באנשי האופוזיציה, הם ינצרו את נשקם, אולי אפילו יניחו אותו, ויצטרפו אל מתנגדי המשטר.
כדברים האלה אמר האיש המתואר כיועץ העיקרי של הנשיא טראמפ בעניין ונצואלה, הסנאטור הרפובליקאי מרקו רוביו ממדינת פלורידה. לפני שישה ימים הוא התנבא בביקור בקוקוטה, כי ״ב-23 בחודש, כמה אנשים במשטר יצטרכו לקבל החלטות גורליות - לדבוק בדיקטטור הלא-לגיטימי, שימיו ספורים, ולשלול מזון ותרופות מן העם. או שזו תהיה ההזדמנות להגיד, ׳עד כאן ולא עוד׳״.
מאדורו רקד סאלסה
מה שהתרחש אתמול על גבולות ונצואלה, בעיקר קולומביה אבל גם ברזיל, לא בישר טובות לאופוזיציה. הצבא עמד בדיבורם של מפקדיו, ומנע את כניסת הסיוע. מיליציות לא-סדירות הנאמנות למשטר השתמשו בנשק חם. גז מדמיע נורה. אמנם משאית או שתיים הצליחו להיכנס במעברי גבול מרוחקים, אבל עיקר הסיוע מוסיף להיות תקוע בקולומביה.
אמנם קומץ של חיילים ואנשי המשמר הלאומי הניחו את נשקם, וערקו אל האופוזיציה. אבל הרוב הגדול הוסיפו לעמוד על משמר המשטר. בקאראקאס הבירה הרחוקה, מאדורו ואשתו רקדו סאלסה לעיני מצלמות הטלוויזיה. לאחר שסיים לרקוד, מאדורו ניתק את היחסים הדיפלומטיים עם קולומביה, ותיאר את ממשלתה הדמוקרטית הנבחרת ״פשיסטית״.
זה אוצר הקלישאות הרגיל של השמאל הרדיקלי באמריקה הלטינית. למרבה הגיחוך והטרגדיה, מאדורו תובע לעצמו את התואר ״סוציאליסט״. ב-20 שנות הסוציאליזם הוונצואלי, הארץ בעלת עתודות הנפט והגז הגדולות ביותר עלי אדמות ירדה למדרגת קבצנית. האינפלציה בה עומדת על פי הערכה מקובלת על שני מיליון אחוזים בשנה, אם כי לא ברור איך מחשבים שיעורים כאלה בדרגה כלשהי של רצינות ושל דיוק.
הוונצואלים בורחים
שלושה מיליון ויותר מתושבי ונצואלה, או עשירית האוכלוסייה, נשאו את רגליהם ונמלטו אל מעבר לגבולותיה. חלקם עשו כן דרך שבילים צרים בהרי האנדים, שבהם ריאותיהם מועמדות במבחן דלילות החמצן. יום יום ונצואלים חוצים את הגבול ברגל, בהיחבא או בגלוי. מיליון ויותר נמצאים בקולומביה לבדה. השאר מפוזרים על פני כל אמריקה הלטינית. מספר ניכר חצו את האוקיאנוס לאירופה, בעיקר לספרד. עשרות אלפים, בעלי אמצעים ואשרות כניסה, עברו לארה״ב. למען האמת, כיסים של מהגרים ונצואלים בפלורידה מתחילים להשפיע על הדמוגרפיה הפוליטית של המדינה לטובת הרפובליקאים.
קנתה מהלכים הדעה שהתעניינותו הניכרת של הנשיא טראמפ בוונצואלה קשורה בסטטיסטיקה הפלורידיאנית. פלורידה היא המדינה השלישית במניין אוכלוסיה בארה״ב, הבחירות בה מוכרעות בהפרשים קטנים, והיא חיונית לחלוטין במאמצי טראמפ לחזור ולהיבחר ב-2020. דמוקרטים בפלורידה תולשים עכשיו את שערם לנוכח השתמטותם של רוב הטוענים הדמוקרטיים לנשיאות מלדבר על ונצואלה. ברני סנדרס, שהוא המוביל המוקדם במרוץ הדמוקרטי, נמנע במפגיע מלקרוא למאדורו ״דיקטטור״, ולהכיר בנשיאותו של חואן גוואידו, יושב ראש האסיפה הלאומית.
אהבת החיזבאללה
יותר מ-50 ממשלות זרות הכירו עד כה בגוואידו, בכללן ארה״ב, קנדה, כמעט כל דרום אמריקה, רוב ארצות אירופה וגם ישראל. לצד מאדורו עומדות בין השאר סין, רוסיה, טורקיה, איראן, סוריה וניקרגואה. בטאון החיזבאללה בלבנון הוא מן העיתונים האוהדים ביותר למאדורו בעולם.
אין פלא. בשבוע שעבר ערק מן הצד של מאדורו מי שהיה ראש המודיעין הצבאי הוונצואלי, אוגו קארוואחאל. הוא כשלעצמו איש מפוקפק, המבוקש בארה״ב בחשד של הברחת סמים והלבנת הון. הוא גילה בראיון ל"ניו יורק טיימס", כי לפני עשר שנים נכח בפגישה של שר בכיר בממשלת ונצואלה עם נציגים של החיזבאללה בדמשק. הוא אומר, שמשטר אוגו צ׳אווס, קודמו ופטרונו של מאדורו, הזמין את החיזבאללה לשלוח יועצים כדי לסייע ל-FARC, ארגון טרור קולומביאני שהתפרנס מהברחת סמים קשים, והיה בעל ברית של ונצואלה.
עצם הידיעות על נוכחות איראן וחיזבאללה בוונצואלה אינן חדשות. אבל זו הפעם הראשונה שניתן להן אישור פומבי מפי אחד מאנשי המפתח של המשטר.
מי רוצה נפט?
אין ספק שהמשטר נדחק אל הקיר במידה קריטית. העיצומים המוגברים שארה״ב הטילה בינואר מתחילים להכאיב מאוד. חברת Orbit Insight, המנתחת מידע על סמך צילומי אוויר ולוויין, מסרה בשבוע שעבר, כי מלאי הנפט במכליה של חברת הנפט הלאומית גדל בחודש שעבר עד 32 מיליון חביות, רמתו הגבוהה ביותר זה חמש שנים. המשטר אינו מצליח למכור את הנפט, שארה״ב חדלה לרכוש (הנתונים צוטטו ב"וול סטריט ג׳ורנל").
בחינה היסטורית של מהפכות מראה, כי משטרים לא פופולריים מצליחים להישאר בשלטון עד הרגע שבו מתמוטט הגרעין הקשה של כוחות הביטחון המגינים עליהם. בדרך כלל, הגרעין הזה מורכב מן היסודות הנאמנים ביותר, המאומנים ביותר והממומנים ביותר. המשטר בוונצואלה שקד במשך שנים על טיפוח הגרעין הקשה, עוד מזמן שהאופוזיציה כמעט הצליחה לחולל הפיכה צבאית, ב-2002. אז ההפיכה הייתה מחוסרת כל לגיטימיות ונכשלה במהירות.
מאז, הצבא עבר תהליך של פוליטיזציה מואצת. הוא נעשה כוח מפלגתי לכל דבר. בצבא של 100,000 משרתים 1,800 גנרלים. הגנרלים לבדם היו יכולים לכונן חטיבת-עילית. יש להם אינטרס מובהק בשיורו של המשטר, מפני שהם נהנים מטובות הנאה מפליגות.
אנטי-קליימקס
למי יש אורך נשימה גדול יותר, למשטר או לאופוזיציה? משימת המשטר כרגע אינה ליישב את המשבר הכלכלי והחברתי עצום הממדים. משימתו היא פשוט להיאחז בקרנות המזבח. משימת האופוזיציה מסובכת יותר: בשבועות האחרונים היא הוציאה מאות אלפים אל הרחובות. האומנם היא תוכל לסמוך על שיעור השתתפות כזה לאורך ימים?
מאורעות אתמול מעוררים את הרושם של חוסר הכנה. הדרמה שהבטיח הסנאטור רוביו הפכה לאנטי-קליימקס. לא ברור מה יחדש את תנופת האופוזיציה. לפני עשרה ימים, הנשיא טראמפ הבטיח חנינה לראשי הצבא אם יפרקו את עול המשטר, והזהיר אותם מפני נקם ושילם אם לא יפרקו. הוא גם אמר שארה״ב חותרת להעברת השלטון בדרכי שלום - אבל ״כל האופציות פתוחות״.
האומנם יש אופציה צבאית? קשה מאוד להאמין, גם מפני שטראמפ להוט פחות מקודמיו לשלוח צבא אל מעבר לים, גם מפני שהתערבות תעניק מעמד של קדוש מעונה למאדורו בעיני מיליונים באמריקה הלטינית. אם הציפייה הייתה לשינוי באמצעות נוקאאוט, עכשיו נראה כי מוטב לצפות לשווה ערך של מצור ממושך על כל אי-הוודאויות שמצור כזה מזמן, כולל ייסוריהם הגוברים של הנצורים.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny