הנשיא שי / צילום: רויטרס Jason Lee
מלחמת הסחר בין ארה"ב לסין מסתיימת והולכת, על פי רוב הסימנים. אין זה מן הנמנע שעוד לפני סוף החודש, נשיא סין, שי ג'ינפינג, יסור אל מועדון הגולף הפרטי של הנשיא טראמפ בפלורידה, כדי לחתום על הסכם סחר חדש. תמורת התחייבות סינית להרחיב את הרכישות בארה"ב, בייחוד במגזר החקלאי, ארה"ב תסיר את רוב מכסי העונשין שהטילה על סין במרוצת השנה שעברה.
ידם של האמריקאים הייתה על העליונה במלחמה הזו, אם כי לא לגמרי ברור היקף ניצחונם. הנשיא טראמפ מתפאר, שהמכסים לא רק השפיעו על נכונותה של סין להסכים לכללי משחק חדשים, אלא גם הניבו הכנסה של "מיליארדים על גבי מיליארדים" לאוצר האמריקאי. נייר שפירסמו בשבוע שעבר שלושה כלכלנים בארה"ב מראה, כי את המיליארדים האלה שילמו הצרכנים בארה"ב, לא היצרנים בסין.
אבל הנשיא השיג משהו שאיש מקודמיו לא התקרב להשיג: שינוי ממשי, או לפחות התחייבות לשינוי, בגישתה של סין למשקיעים זרים. טראמפ מתפאר שהוא אילץ את הסינים להשתנות; שהם לא היו עושים כן באופן וולונטרי. אין זה כלל מן הנמנע שהוא צודק, לפחות במידת מה.
הפעם לא הייתה שום אופוריה
הראיות מגיעות השבוע מ'קונגרס העם' הסיני, פרלמנט-הבובה של המשטר הקומוניסטי. 3,000 חבריו מתכנסים אחת לשנה בעיר האסורה של בייג'ין, כדי לאשרר ולהנהן.
בדיוק לפני שנה הם התכנסו שם באווירה של כמעט-אופוריה, והעניקו לנשיא שי את המנדט לשלוט לנצח: הם הסירו את ההגבלות על אורך כהונתו. שי התרומם למעלה קיסרית, ופולחן אישיות נרקם סביבו. הוא שפע ביטחון בעתידה של סין ובהשפעתה בעולם. הוא דיבר על כוונתו להשיג עצמאות טכנולוגית מלאה עד שנת 2025.
לא השבוע. ראש ממשלת סין, לי קצ'יאנג, האיש המופקד מסורתית על המדיניות הכלכלית, דיבר על שנה רבת קשיים. הצמיחה תהיה נמוכה בחצי אחוז מן המקווה. הממשלה תצטרך לעודד את הפעילות הכלכלית באמצעים המזכירים דמוקרטיות קפיטליסטיות במערב יותר מאשר "סוציאליזם עם תגים סיניים". היא תקצץ מסי חברות, היא תפחית מע"מ, היא תגדיל את האשראי לחברות ולעסקים, היא "תעביר לידי השוק הפרטי מה שהממשלה אינה מסוגלת לנהל".
טבעי בשביל כלכלה מתבגרת
עדיין, הצמיחה תעמוד על שישה אחוזים, וזו רמה שכלכלות המכונות "בוגרות" רק יכולות לחלום עליה. לשם השוואה, ארה"ב הובילה בשנה שעברה את הכלכלות הבוגרות עם צמיחה של שלושה אחוזים - ומעטים מאמינים שהיא תוכל לחזור על ההישג הזה בשנים הבאות.
הכלכלות המכונות "מגיחות" תלויות בשיעורי צמיחה מהירים בהרבה מאלה הידועים במערב. בסין, צמיחה דו-ספרתית חילצה מאות מיליונים מן העוני, ואיפשרה הגירה מסיבית של עובדים מן הכפר לעיר. בשביל משטר, החושש עד אובססיה מכל גילוי פומבי של אי שביעות רצון, הצמיחה הזו הבטיחה יציבות חברתית ופוליטית.
חברת חיזוי בעלת מוניטין, Capital Economics, מעריכה שהצמיחה בסין תפחת ותלך בשנים הבאות. לא אסון ולא מפתיע, מגיב בעל טור בשירות החדשות בלומברג, אין זה אלא עניין טבעי בשביל כלכלה מתבגרת. זה מה שקרה לדרום קוריאה, לסינגפור ולטייוואן. הוא חוזה, שהצמיחה בסין תרד לרמות המקובלות במערב ותהיה "זעירה" בהשוואה לצמיחה הדו-ספרתית של תחילת המאה.
"אי-הוודאויות של חיכוכי הסחר"
לא ברור כלל אם המשטר בסין מקבל את ההיגיון הזה. אמנם אין להניח שהוא יחזור על ההזרמות הלא-מבוקרות של ימי משבר הסאב-פריים לפני עשר שנים. אבל הוא מתכנן השקעות של רבע טריליון דולר ויותר בפיתוח תשתית תחבורה - רכבות, כבישים, נתיבי שיט - לשם יצירת מקומות עבודה.
ראש הממשלה לי אישר השבוע מה שטראמפ היה להוט לשמוע: ביסוד קשייה של סין עומדות, בין השאר, "אי-הוודאויות של חיכוכי הסחר עם ארה"ב". לשון אחר, למכסי העונשין של טראמפ יש שיניים, ונשיכתם כואבת.
ברשימת התיקונים של לי כלולים עניינים היקרים ללבה של ארה"ב. הוא הבטיח לפטור משקיעים זרים מן הצורך רב-השנים למצוא שותפים סיניים. במשך שנים, הזרים הוכרחו להסגיר סודות תעשייה לשותפיהם המקומיים. במסע הבחירות שלו ב-2016, המועמד טראמפ תיאר את הפרקטיקה הזו כ"גניבה הגדולה ביותר של כל הזמנים", והשווה אותה ל"אונס". גם מי שדעתם לא הייתה נוחה מדימוייו המחוספסים הסכימו שהסינים חצו גבולות של הגינות ושל שכל ישר.
"פשוט לא היה מקום לביטוי"
כנות השינוי בסין תועמד כמובן במבחן בלתי פוסק. יודעי סין קראו השבוע בין השורות, כדי לנסות ולפענח את רצינות כוונותיו של המשטר. הם מצאו סתירות מיניה וביה בין הכרזותיו הליברליות של ראש הממשלה לבין דוחות של רשויות ממשלתיות. בעוד שראש הממשלה דיבר על הקטנת התערבותה של הממשלה בכלכלה, דוח של הוועדה לפיתוח לאומי ורפורמה הטעים את תפקידה הנמשך של הממשלה בהדרכת הפעילות התעשייתית.
כיוצא בזה, ראש הממשלה נמנע מלהשתמש בביטוי שהקפיץ בשעתו את ממשל טראמפ, "ייצור בסין עד 2025", שעניינו הוא עצמאות טכנולוגית על חשבון תחרות הוגנת. ה"וול סטריט ג'ורנל" מדווח, שהשלטון המקומי בסין הצטווה שלא להשתמש עוד בביטוי הזה, "כי האמריקאים אינם אוהבים אותו". במסיבת עיתונאים שלשום, איש ממשל סיני בכיר המעיט מחשיבות השמטתה של "2025" מנאום ראש הממשלה. "פשוט לא היה מקום", אמר האיש.
מסילות אל לבו של הנשיא טראמפ
צריך להגיד שהגישה הסינית עברה שינויים לא מבוטלים. כאשר המכסים הוטלו בפעם הראשונה, סין איימה לגמול באמצעות הענשה של קהלי יעד בעלי רגישות פוליטית, בייחוד חקלאים באזורים של ארה"ב שהצביעו לטובת טראמפ ב-2016. הם אמנם עשו כן, אבל הלהיטות להעניש פחתה והלכה. בניגוד לרושם שניסו לעורר מלכתחילה, הסינים גילו עד מהרה שבמשוואת הכוחות הנוכחית הם המפסידים העיקריים. מסילות אל לבו של הנשיא טראמפ נעשו אפוא חשובות יותר מן הניסיונות להזכיר לו את מידת פגיעותו.
לאן מועדות פניה של מערכת היחסים הדו-צדדית החשובה ביותר של זמננו? גם אם מלחמה קרה כבר משתוללת בין סין לארה"ב, בעיקר על שליטה בנתיבי השיט של מערב האוקיאנוס השקט, ברור שיש גבולות לקור. התלות הכלכלית ההדדית היא עצומת ממדים, וזו בהחלט סיבה לריסון עצמי. פרשן אחד כתב השבוע, שחולשתה הכלכלית של סין צריכה להעניק לנשיא שי "סיבה לענווה".
ענווה או לא, מנאום ראש הממשלה עלה, כי סין מתכוונת להוסיף ולהגדיל את חלקו של תקציב הביטחון בסך כל הוצאותיה. השנה הוא עומד לגדול ב-7.5%, קצת פחות מן השנה שעברה אבל יותר מן הגידול בסעיפי הוצאות לא-צבאיים. גם אם סין מכירה עכשיו קצת יותר במגבלותיה, היא אינה מתכננת רוויזיה ממשית של יומרותיה האסטרטגיות. סיפור החיבה והטינה בין שתי הכלכלות הגדולות ביותר עלי אדמות רחוק מאוד מפרק הסיום.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny