יריב לוין / צילום: איל יצהר
1.
הרבה מילים דוברו ונכתבו בימים האחרונים על ניצחונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, וכבר עכשיו ברור שמי שצריכה לעשות חשבון-נפש עמוק בעקבותיו היא התקשורת הישראלית. די היה לי לצפות כיצד פרצופיהם של כמה מיושבי האולפנים, שזרחו לאחר המדגם הראשוני בחדשות 12, מתכרכמים עם התהפכות היוצרות.
כלי התקשורת הוותיקים, בחלקים נרחבים שלהם, סובלים מאותה מחלה - ביביפוביה. מדובר בשנאה פתולוגית, עיוורת, חסרת עכבות ובלמים לכל מה שנתניהו מייצג. היא מעבירה אנשים על דעתם וגורמת לכך שהם מנצלים את צינורות המידע התקשורתיים להצגת תמונה מעוותת של המציאות לציבור. אותם שונאים מייחסים לתומכי נתניהו טיפשות, בורות ונבערות ומתייגים אותם בטעות כעובדי אלילים.
השנאה לנתניהו אינה נובעת בהכרח מהבדלים אידאולוגיים אלא ממאבק על הגמוניה, על שליטה במקורות התקציביים. נתניהו אמנם כבש לזמן רב את ההגמוניה השלטונית, אך ההגמוניה במוסדות התקשורת, המשפט, האקדמיה והתרבות נותרה בידי האליטות הישנות. אלה חשות מאוימות ומרגישות שגם במוסדות הללו השליטה שלהם מתחילה להתערער ולהיסדק. זו הסיבה למלחמת החורמה בנתניהו - עד כדי ניסיון להורידו מהשלטון בכל מחיר.
2.
ראו לדוגמה את התגובה לאפשרות שיריב לוין יתמנה לשר המשפטים: הפחדה, הפחדה ועוד הפחדה. סוף העולם יגיע, הדמוקרטיה תיחרב, ובית המשפט העליון ייהרס. שיטות ההפחדה עתיקות-היומין האלה נועדו לדבר אחד: להרחיק כל ביקורת לגיטימית על מערכת המשפט, בין שמדובר בבית המשפט העליון ובין שמדובר בפרקליטות.
כדי להמחיש עד כמה ההפחדות הללו ריקות מתוכן, מובאים כאן קטעים קצרים ממאמר פרי עטו של ריצ'ארד פוזנר, מהמשפטנים הבולטים בארה"ב. המאמר פורסם לראשונה בארה"ב ב-2007 ותורגם במלואו על-ידי יונתן גרין באתר "זווית אחרת", המפרסם דעות מעוררות מחשבה במגוון נושאים, גם כלכליים.
המאמר, שכותרתו "רודן נאור", הוא ביקורת חריפה על ספרו של אהרן ברק, "השופט בחברה דמוקרטית". לפניכם הקטעים שבחרתי, כפי שתורגמו באתר. לא יריב לוין כתב אותם, גם לא נתניהו. זה השופט פוזנר.
■ "ברק הוא שופט בעל שם עולמי ששלט על בית המשפט באותה מידה מוחלטת שבה שלט ג'ון מרשל בבית המשפט העליון שלנו. לוּ היה פרס נובל למשפטים, ברק עשוי היה להיות בין מקבליו הראשונים. אלא שלמרות שהוא מכיר את מערכת המשפט האמריקאית ואף מחשיב עצמו כמצוי במעין תיאום עם שופטים אמריקאים ליברלים, בפועל הוא שוכן ביקום שיפוטי שונה לחלוטין - יקום מוזר בעיניו של אמריקאי מצוי. יש לי חילוקי דעות עם רוברט בורק (שופט ומשפטן אמריקאי ידוע), אך כאשר הוא העיר, בביקורת שכתב על 'שופט בחברה דמוקרטית', שברק 'קובע שיא עולמי בהיבריס שיפוטי', הוא התקרב מאוד לאמת".
■ "מה שברק יצר ובדה מלבו הוא מידה של כוח שיפוטי שעליו לא חלמו אפילו שופטי בית המשפט העליון השתלטניים ביותר שלנו. הוא התעלה על מרשל, שעשה פחות עם יותר... בין הכללים המשפטיים שנוצרו בעיקר בזכות קביעותיו השיפוטיות של ברק, אשר אין להם שום מקבילים במשפט האמריקאי, ניתן למצוא מספר דוגמאות: הרשות המחוקקת אינה יכולה להעביר שופטים מתפקידם, אלא שופטים אחרים יכולים לעשות זאת; כל אזרח יכול לעתור לבית המשפט בבקשה שיחסום פעולה בלתי חוקית של פקיד ממשלתי, אפילו אם הפעולה אינה משפיעה באופן אישי על אותו אזרח (דהיינו, כאשר אין לאזרח 'זכות עמידה', במובן האמריקאי); כל פעולת שלטון שהיא 'בלתי סבירה' היא גם בלתי חוקית (לדברי ברק, 'בפשטות, על הרשות המבצעת לפעול בסבירות, שכן פעולה בלתי סבירה היא בלתי חוקית'); בית משפט יכול לאסור על הממשלה למנות נושא משרה שעבר עבירה פלילית (אפילו אם קיבל חנינה), או שערכיו מוטלים בספק מכל סיבה אחרת, וכמו כן יכול בית משפט להורות על פיטוריו של שר חבר קבינט משום שנפתח נגדו הליך פלילי; בשם ועל סמך 'כבוד האדם', יכול בית משפט לאלץ את הממשלה לפתור בעיות של עוני ומחוסרי בית; וכן שבית משפט יכול לבטל פקודות צבאיות, להחליט 'האם למנוע שחרורו של מחבל במסגרת 'עסקת חבילה' פוליטית', ולהורות על הממשלה להזיז את מיקום קיר הביטחון שמונע כניסת מחבלים מתאבדים מהגדה המערבית לישראל".
■ "אומה יכולה להעניק סמכויות אלה לשופטיה. לדוגמה, מדינות אירופאיות רבות וכן כמה מדינות בארה"ב מתירות ביקורת שיפוטית 'מופשטת' - כלומר, הכרעה שיפוטית על אודות חוקתיות של חוק בלי להמתין לעתירה שתוגש על-ידי מישהו שנפגע בפועל כתוצאה מהחוק. אולם רק בישראל (למיטב ידיעתי) שופטים מעניקים את סמכות הביקורת המופשטת לעצמם, ללא תמיכתה של הוראה חוקתית או חוק. הדבר מזכיר את נפוליאון הנוטל את כתר המלוכה מידי האפיפיור, ומניח את הכתר על ראשו בעצמו... הוא מניח כמובן מאליו שלשופטים ישנה סמכות טבועה לעקוף הוראות חוק. יש לתאר שיטה זו כתפיסת שלטון בכוח".
■ "במקום היות הרשות השופטת שלנו אוליגרכיה המנציחה את עצמה, שופטים פדרליים ממונים על-ידי הנשיא ומאושרים על-ידי הסנאט. בנוסף, הקונגרס קובע את משכורתם של השופטים, מסדיר את סמכות השיפוט של בית המשפט העליון כערכאת ערעור, מחליט אם להקים בתי משפט פדרליים אחרים, קובע את תקציב הרשות השופטת הפדרלית ויכול להעביר שופטים מתפקידם באמצעות הליך הדחה. זאת ועוד, ניתן להפעיל את כוח השיפוט של ארה"ב רק במסגרת עתירה המוגשת על-ידי אנשים בעלי זכות עמידה - אנשים שיש להם תלונה ממשית הניתנת לתיקון על-ידי בית המשפט. לאור זאת שהכוח השיפוטי אינו הכוח הפדרלי היחיד - הרי ישנם כוחות ביצועיים וחקיקתיים בני מעמד חוקתי גם כן - הרשות השופטת אינה יכולה לקבוע לנשיא את מי עליו למנות לקבינט. על-פי תפיסתו של ברק את הפרדת הרשויות, הכוח השיפוטי הוא בלתי מוגבל, והרשות המחוקקת אינה יכולה להעביר שופטים מתפקידם... השופט הוא החוק בפני עצמו".
■ "על אף חולשותיו של הספר, ברק בעצמו הוא לכל הדעות מבריק, כפי שהוא גם חמור-סבר ואציל-נפש - ה'קאטו' של ישראל. ישראל היא דמוקרטיה בחיתוליה, הנמשלת באופן נחות; המעמד הפוליטי שלה בינוני ומושחת; היא צפה בסכנה תמידית בתוך ים מוסלמי עוין וקטלני; וחוקה בהחלט לא הייתה מזיקה לה. ברק נכנס לוואקום פוליטי ומשפטי, וניצח על סדרה של 'תוצאות משביעות-רצון באופן מפתיע' במרץ ובמקוריות. הוא היה שודד ים משפטי, ואולי ישראל הייתה זקוקה לזאת. אולם אין בספר ולו בדל של הכרה בכך. ברק כותב לא רק ללא ספק עצמי, אלא גם ללא מודעות לכך שגישתו המשפטית עלולה לשקף תנאים מקומיים ואישיים (הוא שרד בשואה בהיותו ילד בליטא, עובדה שמסייעת לנו להבין את עמדתו, שבארה"ב הייתה נחשבת לבלתי ליברלית באופן שאינו מתקבל על הדעת: עמדה שלפיה אין להתיר לחבר במפלגה אנטי-דמוקרטית להיבחר לכנסת, משום שהמפלגה הנאצית עלתה לשלטון בגרמניה באופן דמוקרטי). הוא מרחם על שופטי בית המשפט העליון שלנו עקב הססנותם. אין פלא שהוא מבהיל את רוברט בורק".
לו יריב לוין, איילת שקד או כל אחד אחר היו אומרים על ברק שהוא מתנהג כמי שרוצה לתפוס שלטון בכוח, כשודד ים משפטי, כמי שרואה בעצמו את החוק עצמו, כמי שקבע שיא עולם בהיבריס שיפוטי - האליטות המשפטיות, באמצעות נציגיהן בתקשורת, היו ודאי מתנפלים עליהם כמי שמרסקים את מערכת המשפט. זו הסתה לשמה שבאה למנוע כל דיון ענייני, מקצועי ולגיטימי מאוד על בית המשפט העליון.
בואו נתחיל מהיסוד: העובדה שמערכת המשפט מנסה לקבוע את זהות שר המשפטים הבא באמצעות תסריטי אימים, היא כשלעצמה שיבוש של הדמוקרטיה וניסיון לא ראוי להתערב בהליכים פוליטיים.