ענת סלע ורפאלה רובין / צילום: שלומי יוסף
"ראינו בגיל סוג של מכשלה", מודה ענת סלע, שפתחה עם שותפתה ובת זוגה רפאלה רונן את בר היין ג’יאקונדה. "מי ירצה לבוא לבר של שתי נשים קרובות ל־50, שתי לסביות זקנות? ואנחנו גם לא הופכות צעירות, ובכל זאת באים אלינו המון צעירים. אז המסקנה שלי: אסור לפחד מכלום. צריך ללכת עם הלב. וכשדברים יוצאים מהלב, הם גם יוצאים טוב".
הבר בכיכר לכיש שברחוב פרישמן בתל-אביב, החל בכלל בתור חברה לייבוא יינות ייחודיים. זו התגלגלה ל"ספריית יין", שהפכה לפני כארבע שנים וחצי לבר פופולרי. מקום מפגש לאוכלוסייה שסלע מגדירה כ"בעלי מקצועות חופשיים, הרבה עיתונאים, שחקנים ובימאים. המון הייטקיסטים והמון צעירים שהרגע עברו לתל-אביב. וגם אנשים מבוגרים - זה היופי, שיש מגוון. אנחנו רצות כמו טינאייג’ריות, מגישות, מנקות, עושות פוליש, רצות במדרגות הלוך ושוב. כמובן שיש לנו עובדים, אבל זה מקום משפחתי וכולם עושים הכול".
סלע ורונן עושות הכול ביחד כבר יותר מרבע מאה. כשהכירו, סלע הייתה טכנאית קול שהתמחתה בהופעות חיות, ורונן הייתה בלימודי פסיכותרפיה. ואז אצל כל אחת מהן "נטרפו הקלפים" מסיבה אחרת. אצל סלע זה היה שוק ההופעות החיות, ש"די קרס", והיא החליטה להגשים חלום וללמוד בישול. היא סיימה את בית הספר תדמור ועבדה בקייטרינג של רן שמואלי. רונן עבדה אז במחלקה הסגורה במרכז הרפואי לבריאות הנפש אברבנאל, אבל "היחס של הצוות אל החולים השפיע עליה מאוד לא טוב", מספרת סלע. "אני הייתי חוזרת הביתה עם חוויות מהצד השמח של החיים, והיא עם חוויות מהצד הנורא שלהם".
● מוטב מאוחר - הפרויקט המלא
כך, כשסלע חשבה על פתיחת חברת קייטרינג משלה, רונן החליטה להצטרף. "זה קצת חרה לי כי יש לה שני תארים והיא כביכול ‘מבזבזת’ את כל זה, אבל הבנתי את הרצון שלה". חברת הקייטרינג שלהן פעלה כמעט שמונה שנים עד שבסוף 1995 אירע רצח רבין. "ואני לא רציתי יותר לחיות כאן, רציתי לנסוע, וכמה שיותר רחוק. שכנעתי את רפאלה ושתינו הגשנו בקשת הגירה לניו זילנד".
"הלכנו עם תחושת הבטן"
הן נסעו בלי שום מושג מהי בדיוק ניו זילנד ומה הן מתעתדות לעשות שם, אבל "יכול להיות שלפעמים עדיף לא לדעת. כי כשאת לא יודעת, את עושה דברים בלי לחשוש ובלי להתלבט יותר מדי".
השתיים התמקמו בכרייסטצ’רץ’ שבאי הדרומי והחלו לעסוק בבישול. אבל לשתיהן היה חלום מגיל צעיר, לעסוק ביין. "גם אצלי וגם אצל רפאלה בבית ההורים היה תמיד יין. אומנם פשוט, אבל תמיד היה". הן הלכו ללמוד ייננות וכורמות ובאמצע הלימודים קפצו לביקור בארץ לחודשיים. "זה די הפך אותנו. גרם לנו להבין שאין לנו מולדת שנייה. יש מולדת אחת עם כל הטוב והרע".
הן החליטו שבתום לימודיהן ישובו לארץ, אבל במקביל הבינו שלא ירצו לייצר יין בישראל, בגלל האקלים החם המחייב התערבות בחומרים שונים בתהליך ההכנה, "מה שהופך אותו לפי תפיסת עולמנו למיץ ענבים מצוין, אבל לא ליין. אנחנו לא בעניין של יינות מתועשים, אלא רק יינות אורגניים, ביו-דינמיים וטבעיים". זה הותיר להן רק את אופציית הייבוא, ועוד בניו זילנד ייסדו את ג’יאקונדה. לארץ חזרו בסוף 2005, וביולי 2006 הגיע המשלוח הראשון.
הן לא ממש עשו סקר שוק, אלא הלכו "עם תחושת הבטן". המשלוח הראשון, שאותו ארגנו עוד בניו זילנד, כלל יינות לבנים בלבד בתקופה שבה בארץ בקושי היו יינות כאלה. "כשהמשלוח הראשון היה בדרך, ראינו אנשים יושבים בשיא החום עם יין אדום. נחרדנו. קולגה סיפר לי לימים שבענף היו בטוחים שתוך שלושה חודשים ניעלם מהמפה".
אבל לא רק שהן לא נעלמו, הן התחילו לייבא גם "יינות כתומים" (יינות מזנים לבנים המיוצרים בטכניקה של יינות אדומים) ויינות מבעבעים "שלא היו מקובלים בארץ אלא אם כן מתחתנים". "אנחנו לא פה בשביל לרצות את השוק אלא כדי לחנך אותו", אומרת סלע, "אבל לא במובן המעצבן של המילה".
התוכנית העסקית הייתה למכור רק ללקוחות פרטיים, אבל המציאות הכתיבה אחרת. הן צירפו לקהל הלקוחות מסעדות וחנויות, והגיעו לפורטפוליו של מעל אלף יינות. הלקוחות שרצו לטעום היו מגיעים אליהן הביתה. לפני חמש שנים נולדה החנות, ואז המחשבה שאפשר להרחיב, להוסיף שולחנות וכיסאות, ולהפוך את המקום גם לבר יין.
היין והאידיאולוגיה סביבו הם סיפור רציני. בבר אין תוצרת של יקבים גדולים ומתועשים, אלא אך ורק יצרנים קטנים, ארטיזנליים, מרחבי העולם. זה אוסף שמחייב נסיעות ברחבי העולם כדי למצוא את היינות וגם לטעום אותם, אבל באותה נשימה הן גם נרתעות מהעיסוק המדוקדק במיני טעמי הפירות הנסתרים בכל יין. "כשחזרנו לארץ, מטבע הדברים, הגרעין הקשה של חובבי היין רצה לבלות איתנו, ומהר מאוד התעייפנו מהערבים האלה והפסקנו ללכת", מפתיעה סלע. "היין לא נועד לכך שערב שלם ידברו עליו, הוא נועד לקרב בין לבבות. אפשר להגיד עליו כמה משפטים, אבל יותר מעניין לשבת איתו ולדבר על קולנוע וספרות".