שדה דב/ צילום: תמר מצפי
1.
השבוע כתבתי על מכת המדינה, הרעות החולות של המשק הישראלי - הביורוקרטיה והרגולציה העקומות והמעכבת צמיחה של המגזר הציבורי, שהפכו לאבן רחיים על צווארו על הסקטור העסקי.
הבאתי כדוגמה, יחסית קטנה, את טרמינל פתאל: טרמינל VIP בנתב"ג שזכה במכרז של רשות שדות התעופה, שהיה אמור להיפתח בתחילת החודש, אבל סכסוך בין שורה של גורמים בסקטור הציבורי - רשות המסים והוועד שלה, אגף התקציבים באוצר ורשות שדות התעופה, על הוספת תקנים - עיכב זאת.
למחרת הפרסום הסכסוך נפתר, וניתן אור ירוק לפתיחת הטרמינל. מכת המדינה של הסקטור הציבורי - הרגולציה, המשפטיזציה והביורוקרטיה - הוכיחה כי עם קצת רצון טוב, קצת הקשבה וקצת דחיפה גבית - היא יכולה לפתור בעיות קטנות יחסית כמו פתיחת טרמינל חדש בנתב"ג כמטה קסמים.
בשביל מה היה צריך את העיכוב? לא היה צריך, אבל זו אחת התוצאות של ה-DNA ההרסני בסקטור הציבורי: מאבקי אגו בין רגולטורים, יותר מדי פקידים, חוסר גמישות תעסוקתית של הוועדים - ויותר מדי עריצות של פקידים. הבעיה של הטרמינל נפתרה תוך יממה, אבל במקרים של בעיות הרבה יותר גדולות ומורכבות - הן נמשכות שנים על גבי שנים ונשאבות לתוך פלונטר שסופו לא נראה באופק. למשל, סאגת פינוי שדה דב.
2.
אתחיל מהסוף: בשבוע שעבר שלחו המנהלים מטעם בית המשפט לניהול שטח הגוש הגדול, אשר חלק מהותי ממנו משמש כשדה דב, מכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו. מדובר ב-5 מנהלים שמונו על-ידי בית המשפט כדי לנהל קרקעות בלב-ליבו של אזור הביקוש בישראל, בגוש דן, בתל-אביב.
לדבריהם, יש מערכת של לחצים כבדים המופעלים על-ידי גורמים אינטרסנטים שונים, ביניהם ראשי הערים של תל-אביב ואילת וחברי כנסת שונים, במטרה לסכל ולמנוע את הפסקת הטיסות משדה דב כפי שנקבע בשורה של החלטות שיפוטיות חלוטות לרבות בבג"ץ ובחוק מפורש של הכנסת, שקבעו את מועד הפסקת הטיסות ב-1.7.2019, תוך פגיעה קשה באלפי בעלים פרטיים שהם בעלי הקרקע בשדה דב.
מה הקפיץ את מנהלי הקרקע? פרסומים על כוונה לעגן בהסכמים קואליציוניים את השארת שדה דב על כנו. הקריאה לעכב את הפינוי החלה עוד בכנסת הקודמת ומשותפת לחברי כנסת מהימין ומהשמאל - מבצלאל סמטוריץ' ועד איציק שמולי. גם ראשי הערים שקשורות לתוכנית - תל-אביב (רון חולדאי) ואילת (מאיר יצחק הלוי) הצטרפו לקריאה. הלחצים כללו, בין היתר, חקיקת חוק מיוחד כדי להאריך את מועד הפסקת הטיסות.
3.
אחזור להתחלה, לפני 40 שנה. ב-1980 נחתם הסכם ראשון בין מנהלי הקרקע למדינה שבמסגרתו נקבע, בין היתר, כי עד לתכנון השטח מחדש תרשום המדינה את הקרקעות על שמה, בנאמנות עבור הבעלים, ולאחר שיוסדר תכנונן היא תחזיר את זכויות הבעלות בחלקה לבעלים. בעלי הקרקע הם לא חבורה של טייקוני נדל"ן, אלא כ-2,000 אנשים פרטיים, חלקם יורשים המחזיקים בקרקעות האלה עשרות שנים וביניהם גם אורה הרצוג, אלמנת נשיא המדינה ואמו של יצחק הרצוג.
ב-2007 נחתם ההסכם השני, תוספת להסכם הראשון, שבו ויתרו המנהלים, כנאמנים של אלפי בעלי הקרקע, על 50% מזכויות הבנייה העתידיות בתמורה לפינוי שדה התעופה ולמיקסום זכויות הבנייה. לטענת מנהלי הקרקע המשמעות של התוספת להסכם היא ויתור על כ-1.1 מיליארד דולר בזכויות בנייה וכן ויתור על דמי שימוש של כ-150 מיליון שקל לשנה בחישוב שמרני, שעושה המדינה בקרקע יחד עם חברות ארקיע וישראייר.
ביחד, לטענת המנהלים, מדובר בוויתור אדיר יותר מ-5 מיליארד שקל שעשו בעלי הקרקע הפרטיים לטובת המדינה כדי להזיז את אחד מפרויקטי הבנייה הגדולים בתל-אביב. ההסכם השני אושר בבית משפט בפברואר 2008.
ב-2013 בית המשפט אישר הסכם שלישי בין מנהלי הקרקע למדינה ולפיו ישתתפו בעלי הקרקע בהוצאות הכרוכות בפינוי שדה דב בסכום נוסף של כ-20 מיליון שקל, בנוסף לוויתור על הזכויות שבהסכם השני. זאת כדי לאפשר את חתימת ההסכם בין רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) ורשות שדות התעופה (רש"ת) ולהתחיל את העבודות בנתב"ג לקליטת התעופה האזרחית. מאז שילמה רמ"י לרש"ת כ-230 מיליון שקל להכשרת נתב"ג לקליטת התעופה האזרחית ושדה התעופה בנתב"ג אכן נערך כנדרש ומוכן לקליטתה של הפעילות התעופתית משדה דב.
4.
השורה התחתונה: מדובר בסכסוך אזרחי, בין בעלי קרקע פרטיים לבין המדינה, ששדה דב הוא קלף המיקוח של המתנגדים לפינוי. ההחלטה לפינוי השדה התקבלה כבר לפני עשר שנים, היא הייתה מגובה בהחלטת ממשלה וגם באישרורים של בתי משפט, כולל הערכאה העליונה, זו של בג"ץ.
מה מונח פה על כפות המאזניים? בפשטות, מצד אחד חלק מבעיית הדיור של ישראל באזורי הביקוש - קרקעות הרי יש - ומצד שני, בצד של המתנגדים, מונחת הרבה צביעות. למה צביעות? כי חלקם, בימים כתיקונם מדברים על שלטון החוק וכיבוד החלטות שלטוניות בכלל וכיבוד החלטות שיפוטיות בפרט.
אלו שרוממות החוק תקועה בגרונם בדרך כלל, תמיד עושים אחורה פנה כשההחלטות אינן מוצאות חן בעיניהם. הם הופכים את עורם והופכים את הפינוי של שדה תעופה קטנטן במרכז תל-אביב לקמפיין תקשורתי רחב היקף כאילו סוף העולם הגיע.
בשביל חולדאי, למשל, הדבר הכי חשוב עלי אדמות כרגע הוא לעצור את סגירת שדה דב. זה מוגזם, וגם התיאורים הנוגים על מכת מוות לאילת, על פגיעה אנושה בתושבי אילת שזקוקים לביקורים בבתי חולים ועל פגיעה בלתי הפיכה בתיירות הנכנסת בשערי אילת, הם תיאורים מוגזמים. להזכירנו: אילת עצמה מקדמת תוכנית להקמת מתחם מלונאות, נופש, מסחר ומגורים בשטחו של שדה התעופה באילת והיא קידמה את העתקת שדה התעופה שבתחומה לתמנע הרחוקה ממנה כ-20 ק"מ.
5.
החלטות גדולות, בין אם כלכליות או אחרות, תמיד יהיו שנויות במחלוקת, תמיד יהיו להן מתנגדים ותומכים להוטים. בכל נושא, אין שחור ואין לבן, יש מורכבות. אין החלטות שמרצות את כל הצדדים, אבל יש וצריך להיות סדר עדיפויות וחשוב מכל: צריכה להיות יכולת ביצוע - יכולת להוציא החלטות מן הנייר אל הפועל. אחרת מה שוות כל החלטות ממשלה? אפילו לא את הנייר שהן כתובות עליהן.
גם אם חלק קטן מטענות המתנגדים יתממשו, משקלה של בעיית הדיור בתל-אביב הרבה יותר משמעותי. לא מדובר בתוספת של כמה מאות יחידות דיור - התוכניות הן ל-16 אלף יחידות דיור, קרוב ל-7,000 מהן בדיור בהישג יד, ותוספת של יותר מ-40 אלף תושבים.
זה אמור להיות אחד השינויים האדירים במפת הדיור של תל-אביב, אבל כנראה שהשינוי הזה לא נוח למדינת תל-אביב. נוח לה כנראה, שיהיה שדה תעופה עירוני במקום תוספת של דירות ותושבים, דווקא כשהמגמה היא הפוכה - להוציא את שדות תעופה משטחים עירוניים לטובת דיור ומסחר.
6.
במהלך אוגוסט 2013, כשיאיר לפיד כיהן כשר האוצר, הוא היה שותף לטקס חתימה על ההסכם לפינוי שדה דב: בטקס, שהתקיים בשדה עצמו, השתתפו בזמנו גם מנהל רמ"י דאז, בנצי ליברמן; יו"ר רשות שדות התעופה, עובדיה עלי; מנכ"ל רשות שדות התעופה, יעקב גנות; ומנכ"ל עיריית תל-אביב, מנחם לייבה.
במהלך טקס החתימה יצא לפיד מגדרו כדי לשבח את פינוי שדה דב: "הצעד יאפשר את הקמתן של אלפי יחידות דיור בלב אזור הביקוש, מה שיגדיל את ההיצע ויסייע בהורדת מחירי הדיור. מדובר בנדבך נוסף במדיניות קבינט הדיור, שמטרתו להגדיל את היצע יחידות הדיור לרכישה והשכרה באזורי הביקוש ברחבי הארץ".
לפני הבחירות התחולל מהפך. לפיד ויחד איתו מפלגת "כחול לבן" קראו לעצור את סגירת שדה דב. למה? כי "יש חשיבות רבה לעורק פעיל, אפקטיבי ונגיש המחבר בין המרכז לאילת, ולא נשאיר את אילת מנותקת. התיירות בעיר היא הכרח כלכלי לעיר ונכס לאומי למדינה. עד שלא יימצא פתרון, נשאיר את שדה דב במתכונתו הנוכחית".
עזבו את הזיג-זג האופייני של לפיד, זה לא תלוי רק בו. זו תלוי ביכולת הביצוע הממשלתית וביכולת שלה לדפוק על השולחן ולהתגבר על כל המכשולים, בין אם הם ביורוקרטיים ובין אם הם פוליטיים. במדינה עם יכולת ביצוע ממשית, ולא יכולת של גזירת סרטים בטקסים מגוחכים, היום היו כבר על תילן 16 אלף יחידות דיור עם יותר מ-40 אלף תושבים, וייתכן שזה היה תורם במשהו לשפיות במחירי הדיור בתל-אביב. זה בטוח היה עוזר לאלפי זוגות צעירים להשיג דירות במחירים יחסית נוחים, כדי להתגורר באחד מאזורי הביקוש היקרים בארץ.
לכן, די והותר עם ההתחכמויות, די והותר עם ההצגות. 16 אלף יחידות מחכות על הנייר, ונתניהו וממשלתו יכולים להוציא אותן מן הנייר אל הפועל. מדינת תל-אביב וגם אילת תסתדרנה בלי שדה דב. הגיע עת ליישם החלטות חלוטות וסופיות ולפנות אותו בלי דחייה נוספת.