צילום: יונתן בלום
א.
אני לא יודע ממה אני אמור לפחד יותר; מאפוקליפסת האקלים או מקטסטרופת הפנסיה. לפעמים נדמה לי שאני, כאיוב בשעתו, פיון בהתערבות שיכורים בין האחים המיתולוגים פובוס ודימוס שיושבים ושותים בבר דמיוני בגיהינום. דימוס, אל הטרור והאימה, חמוש מכף רגל ועד ראש. לפובוס, אל הפחד והבעתה, עיני אש שרואות גם לאחור. כטוב ליבם ביין, פונה פובוס לדימוס ומציע התערבות שטנית: בוא נתערב על 15 שקל מי מצליח להפחיד יותר את דרור פויר.
לא יודע מי זה, אומר דימוס, אבל למה דווקא הוא ולא מישהו אחר? הרף! מרעים פובוס בקולו ודופק על השולחן בעוצמה, שאלת את אותה שאלה בדיוק כבר 7.5 מיליארד פעמים יא נודניק, בוא נתערב וזהו. אחרי הכול, גם הוא בסך הכול מישהו אחר בשביל כל השאר. ובכל מקרה, בשביל להפחיד אותו באמת נצטרך להפחיד את כל העולם כולו כי כל בני האדם האלה הם בסוף אותו דבר.
דימוס שוקע במחשבות לרגע ארוך. אתה צודק, הוא אומר, בוא נלך על הטיפוס הזה מה שמו ועל כל העולם כולו ותכין 15 שקל. השניים לוחצים ידיים וצוחקים צחוק נוראי שמהדהד בחלומות הרעים של מיליוני ילדים.
ועכשיו אני לא יודע ממה אני אמור לפחד יותר, מאפוקליפסת האקלים או מקטסטרופת הפנסיה.
ב.
דברים מהסוג הזה עוברים לי בראש במהלך ארבע או חמש מסיבות בר ובת-מצווה שהזדמנתי אליהן בשבועיים האחרונים, שככה יהיה לי טוב. רבים מהחברים שלמדו איתי באותו מחזור בישיבה התיכונית כבר סבים לנכדים ונפגשים בחתונות, אבל אני ושכמותי, חילונים על סף החמישים, סביר יותר שניפגש בבת או בר-מצווה. חבר אמר לי שזה שומר אותנו צעירים. לא אם אתה שואל את המראה, עניתי.
לא סביר שאלו החיים שלי, חשבתי לעצמי, בן אדם שהולך לבת-מצוות, יושב בשולחן של החברים של ההורים. מה קרה, אני רק רוצה לדעת מה קרה כי זה בכלל לא כמו בפרוספקט. לא שהחיים רעים, חלילה, אין לי טענות מלבד שזה בכלל לא כמו בפרוספקט שקיבלתי. משהו בטח השתבש בדרך וזו חייבת להיות תוצאה של התערבות בין אלים קדמונים, זה ההסבר היחיד. אבל למה דווקא אני, המשכתי וחשבתי, למה לא מישהו אחר.
גם אתה מישהו אחר, שמעתי פתאום קול בתוך ראשי והתנערתי משרעפיי עם דחף לא מוכר לפחד ממשהו, אבל לא מהפחד עצמו. אני שונא שאנשים אומרים את זה, אני רוצה לפחד ממשהו יותר ספציפי, יותר ספציפי מהמוות אבל פחות ספציפי מתאונת דרכים. מה אתם אומרים על אפוקליפסת האקלים, שאלתי את החברים, כבר קראתם את התקצירים של הדוח האחרון של האו"ם בנושא? כמאה וחמישים מדענים סרקו יותר מ־15 אלף פרסומים והנפיקו את מה שנחשב לאחת העבודות המקיפות בנושא. וכמה שהיא מקיפה, ככה היא קודרת. תקצירים כבר פורסמו ברשת, קראתם? נסו ותיבהלו.
שום דבר שלא שמענו קודם, רק במרוכז: השינוי שגרמנו בטבע כה עמוק עד שהוא הפך לאיום ישיר על עצם קיומנו. הגיוון הביולוגי ירד, מיליון מינים ייכחדו, מתוכם שליש מהיונקים הימיים וכמעט מחצית מהדו־חיים, והמערכת האקולוגית כבר לא תוכל לתמוך בחיים.
מחקרים וחיבורים אחרים משלימים תמונת עולם מפחידה למדי, והכול ממש בקרוב, בימי חיינו, לא שאני מאמין בזה, כן? אבל אנחנו יכולים להיות הדור האחרון שחווה את העולם בדמדומי יופיו הנהדר. תסתכלו על הילדים, איזה חמודים, הא? איך הם גדלו יא אללה. רק לחשוב על העולם כשהם יהיו בגילנו, אללה איסטור. זה לא מפחיד אתכם לאללה? למה העולם לא מתעורר? למה אף אחד לא עונה? לאן כולם הלכו?
לרחבת הריקודים. אנשים רוקדים כאילו האלמוגים לא נעלמים. איך הם יכולים?!
ג.
אני מסתכל על הילדים, את רובם אני מכיר מאז שהם בגן ילדים. הבנות כבר ממש הופכות לנערות בעוד הבנים עוד ילדים קטנים, רק עוד קצת. זה יפה לראות את הזמן עובר על אחרים. מעניין לראות אותם עוברים לשלב הנעורים, שלב מאוד מרגש בחיים שהלוואי שהיו לי יותר זיכרונות ממנו. כל מה שיש לי זה כמה תמונות שנשארו ממחסן שהוצף, בכולן אני נראה כמו כתם מטושטש בגוני חום־צהוב. האמת, ככה בדיוק הייתי.
כל הנעורים האלה זו המצאה חדשה יחסית, מאתיים שנה ככה. לפני זה לא היו נעורים. היית ילד ואז היית מבוגר. מאז נוצרו ונוצרות עוד שכבות גיל חדשות. אלא שהן נוצרות מהשלבים המאוחרים יותר, כתוצאה מהארכת תוחלת החיים. כך למשל מדברים על "הסילברס", בני ה־65 ומעלה - כבר לא מבוגרים, אבל עוד לא זקנים. וכל שכבה כזו בהכרח יוצרת מתחתיה ומעליה ומצדדיה שכבה חדשה וכל אחת הופכת לקהל יעד ואני, כאדם הגיוני, לא יכול שלא לשאול את עצמי מה השכבה שלי. איך יקראו לנו, לדור שלי.
החברים חזרו לשולחן בינתיים. זאת ממש בת-מצווה כיפית, כולם מדברים, צוחקים, נהנים. תשמעו חבר’ה, אני אומר, סליחה שהעליתי את כל עניין האקלים, אני יודע שזה לא היה במקום. תגידו, חשבתם על זה שהדור שלנו הולך לאכול חרא בכמויות שלא נראו בהיסטוריה? השיחה גוועת מהר יותר מסלולרי שנפל לקערת מרק, אירוע שצפיתי בו בהנאה גדולה מוקדם יותר ולא סיפרתי לכם עליו עד עכשיו כי זה לא עלה.
מצחיק לראות סלולרי של אנשים אחרים נופל לקערת מרק.
ד.
איך יקראו לדור שלי? אולי דור המעקה, זה שכולם נשענים עליו. הדור של ההורים שלנו, דור התקומה, מה שבעולם קוראים אותו בייבי בומרז, מגיע לגילאי 75 ומעלה ומתחיל לצאת לפנסיות שלו, והפנסיות, אנחנו יודעים, הולכות ומתכווצות תוך כדי שהחיים מתארכים. השנה חגגו כ-7,000 ישראלים יומולדת 75, משנת 2021 יחגגו כל שנה 30 אלף ישראלים את אותו המספר.
הנטל על מערכות הבריאות, הרווחה והביטוח, מוכר וידוע. הרבה ממנו ייפול על הדור שלי, שבמקביל צפוי להמשיך להלין ולהזין את הילדים שלו שלא יוצאים מהבית. עיינתי בסכומים שאני צפוי לקבל כשאגיע אני לפנסיה ולא ברור איך זה הולך לעבוד.
"כשאגיע לפנסיה" - איזה משפט מצחיק יצא לי, אה? לא ידעתי שאני כזה בדרן. כבר היום שיעור בני ה־65 שממשיכים לעבוד עומד על יותר מ-20%, וזה עוד לפני דור הבייבי מדינה או התקומה בומרס. כמו שזה נראה עכשיו, חברים, אנחנו צריכים לשמור כוחות כדי לטפס בעצמנו אל הקבר, להתכסות ברגבי המולדת המתוקים בכוחות עצמנו ולחלום על הימים שהיה פה ביטוח לאומי. אם האפוקליפסה האקלימית לא תבוא קודם, ז’תומרת.
פובוס ודימוס יושבים על הבר ומתפקעים מצחוק. אמרתי לך שיהיה כיף, צוהל פובוס. לא תיארתי לי עד כמה, אומר דימוס. אין כמו לראות דברים קורים לאנשים.
קראתי שתוחלת החיים שלנו ממשיכה לעלות בקצב של שש שעות בכל יום. שוב: בקצב של שש שעות כל יום. אין לי מספיק מחשבונים כדי לחשב כמה יוצא.
בקצב שהוא מתקדם, אני בחיים לא אצליח להשיג את הצב הזה, אמר אכילס.
ה. ממה לפחד יותר, מאפוקליפסת האקלים או מקטסטרופת הפנסיה? אני לבד בשולחן, כולם שמחים, אבל אף אחד כבר לא רוצה לדבר איתי. פתאום אני רואה שני זקנים יושבים על הבר ומסתכלים עליי בצורה משונה. אני קם וניגש אליהם בתקיפות שלא ידעתי שיש בי. מי זה פובוס ומי זה דימוס, אני שואל במפגיע. שו פובוס, אומר אחד, אני אשר. ואני יעקב, אומר השני. נעים מאוד, אני דרור. אחלה בת-מצווה, אומר יעקב. אירוע מאוד נחמד, מסכים אשר.