החלטות קריירה / איור: Shutterstock
חלק לא מבוטל מהאנשים נוטים להציב לעצמם מטרות קריירה בלתי ריאליות, למשל כיבוש עמדות בכירות בארגונים גדולים למרות העדר כישורים, הכשרה מתאימה, או ניסיון מקצועי רלוונטי. אחרים בטוחים שהם מסוגלים לעשות הסבה כמעט לכל מקצוע ולהפוך למקצוענים בתחום בזמן קצר, גם כשמדובר במקצועות חדשים לחלוטין הדורשים הכשרה של שנים.
עליונות שגויה
התופעה הזו חוצה מקצועות, למשל סמנכ"ל משאבי אנוש המאמין כי תוך כלום זמן הוא יכול להפוך סמנכ"ל שיווק מצוין, ולהפך ("תני לי חודשיים-שלושה ואני משתלט על החומר"), מנהל פרויקט הטמעת מערכות מידע (עם תואר ראשון במדעי הרוח) שבטוח כי כבר מחר הוא יכול לנהל בהצלחה את פרויקט הקמת שדה תעופה על אי מלאכותי ("מה הבעיה? פרויקט זה פרויקט זה פרויקט"), עורך דין שלא מבין למה אף חברת הייטק לא נותנת לו הזדמנות לנהל מוצר טכנולוגי מורכב ("מה כל-כך קשה לנהל מוצר?") וכן הלאה. המפתיע הוא שרובם ככולם אקדמאים בעלי תואר אחד לפחות, העובדים כבר למעלה מעשור במגוון חברות, רבים מהם מנהלים בדרגים לא זוטרים.
תשאלו מה גורם לאנשים שכבר ראו דבר או שניים בקריירה לחשוב שהם יכולים לאייש בהצלחה משרות כל-כך בכירות ללא ניסיון או הכשרה מתאימים? לא כל-כך נעים להגיד, אבל מאפיין בולט המשותף לרבים מהם הוא מידה צנועה של חוכמה, אחרת לא היו ממעיטים במורכבותו של התפקיד או המקצוע החדש בו הם חושקים, ומאידך לא מפריזים בתפיסת היכולות שלהם להצליח. היהירים שבחבורה, הדוחים על הסף ובזלזול כל ניסיון להסבר הכשל המחשבתי, מכעיסים אותי במיוחד, אבל השאר מעוררים בי מידה מסוימת של חמלה מהולה בקנאה.
תסמונת המתחזה
מדוע קנאה? רק מי שסבל או סובל מ"תסמונת המתחזה" (קלנס ואיימס) יכול להבין את הקנאה במי שחייו המקצועיים פשוטים ונטולי ספקות, ללא כל פקפוק באיכות הכישורים שלו. זאת לעומת "המתחזה" שבטוח כי הוא לא מספיק טוב, משייך את ההישגים שלו רק לגורמים חיצוניים (מזל, מקרה, נסיבות) ולא לעצמו, לא מסוגל להפנים את ההישגים והיכולות, משוכנע שהוא איננו ראויים להם, וחיי בתחושת חוסר ביטחון מתמשכת ובחשש מתמיד כי במוקדם או במאוחר המסכה שעל פניו תקרע, והוא ייחשף כמתחזה.
מה גורם לכך? מסתבר שאחד הטריגרים המנבאים את תסמונת המתחזה הוא "אפקט דאנינג־קרוגר" שמצא כי אנשים אינטליגנטים נוטים להטיל ספק בכישוריהם. זאת להבדיל ממי שאינם משתמשים במטא-קוגניציה (חשיבה ברמה גבוה ויכולת לבקר תהליכי חשיבה) כדי לזהות את חוסר הידע שלהם, ועל כן נוטים להעריך את יכולותיהם כגבוהות יותר מכפי שהן באמת, לא מזהים עד כמה הם אינם מוכשרים, מתקשים לזהות כישרון אמיתי אצל אחרים, וסובלים (או נהנים, תלוי את מי שואלים) מתחושת עליונות שגויה.
אז מה הפלא שהם בטוחים ביכולתם לכבוש כל יעד קריירה שיציבו לעצמם, מאתגר ככל שיהיה? רק ששוק העבודה לא משתף פעולה עם "אפקט הטיפשות" ולכן הם כמעט אף פעם לא מצליחים להשיג את המטרות השאפתניות מידי שהם מציבים לעצמם, למרות תחושת מסוגלות עצמית גבוהה וביטחון ביכולת להתמודד בהצלחה עם האתגר.
מעגל ההצלחה
זאת לעומת רבים המעידים על עצמם כמתמודדים עם "תסמונת המתחזה", שמגיעים לעמדות הבכירות ביותר בשוק העבודה, ודווקא בזכותה (למשל שריל סנדברג, סמנכ"לית פייסבוק המעידה על עצמה כסובלת מהתסמונת). מדוע? כי מי שבטוחים שהם לא מספיק טובים נוטים להשקיע הרבה יותר מהאחרים, והתוצאות המתקבלות הן בהתאם, בפרט כי מדובר בבעלי אינטליגנציה גבוהה. יתרה מכך, מאחר והם לא מפנימים את ההצלחות וממשיכים להאמין שההישגים הם תוצאה של עבודה קשה ולא של כישורים טובים, "המתחזים" נוטים לאתגר עצמם יותר ויותר ולשאוף לגבהים שמעצימים את תחושת ההתחזות, ועקבותיה את ההשקעה, את ההישגים, וחוזר חלילה.
גן עדן של שוטים
כמובן שישנם אלה ש"תסמונת המתחזה" משתקת אותם ומחבלת קשות בסיכויים להצליח לממש את הפוטנציאל המקצועי והאישי, אבל הבשורה הטובה היא שהסינדרום הזה עשוי לחלוף/להתמתן עם הגיל, ועם כל הסבל הרב הכרוך בו, נדמה לי שהחיים במחיצתו עדיפים על חיים בגן עדן של שוטים, הגם שאין לנו את הבחירה. בהצלחה.
הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com