רה"מ בנימין נתניהו והיועמ"ש אביחי מנדלבליט / צילום: אלכס קולומויסקי, "ידיעות אחרונות"
"ירח הדבש בין הרשות השופטת לרשות המבצעת התחלף בתחושת תסכול נוכח פעולות הממשלה. פשטה תחושה שיותר מקורטוב של עריצות וחוסר סובלנות דבק באמונים על הנהגת המדינה. היו מספר הסברים לתופעה זו: הלהט להגשים את החלום הציוני, הרצון להיטיב עם הכלל, אולי הסחרחורת של מי שהיו תולעת יעקב ועתה תפארת ישראל, אולי האמונה המסנוורת בצדקת הקריאה להקרבה עצמית למען המולדת. וכל ההסברים חברו לחתור תחת רעיון הסובלנות. אך יהיה הדבר אשר יהיה, ואפילו היו הכוונות טהורות, נוצר בישראל אקלים שערער את יסודות הציונות האוטופית. הגיעה השעה לתקן את המאזניים שכרעו תחת כובד משקלו של הקולקטיב והותירו את הפרט חשוף ופגיע".
הדברים הללו, שנראה כאילו הם מתארים את המאבק בין ממשלתו של בנימין נתניהו ובין בית המשפט העליון של הנשיאה אסתר חיות, נכתבו על מערכת היחסים בין ממשלת דוד בן-גוריון ובין בית המשפט העליון בימי השופט שמעון אגרנט, בתחילת שנות ה-50 (מתוך: "ישראל במשפט" - שמעון אגרנט והמאה הציונית. מאת: פנינה להב). הדברים יכולים להכניס אותנו לפרופורציה, להזכיר לנו שמאבקי הסמכויות בין הממשלה ובין בית המשפט היו כאן כמעט תמיד, ושהדמוקרטיה הישראלית שרדה בגבורה. וגם שעצם קיומו של קונפליקט מתמיד בין הרשויות הוא תנאי לקיומה של דמוקרטיה חיה ונושמת.
ובכל זאת, ישנם לפחות שני הבדלים משמעותיים ומהותיים בין מאבק הרשויות של 1950 לעימות בין הרשויות של 2019, שחשוב להצביע עליהם. מהצד של בית המשפט, אגרנט, כשופט בית המשפט העליון (בהמשך כנשיא), רצה לנהל את הדיון בזכויות ללא שמץ של אבק פוליטי. הוא ניסה להקנות לדיון בזכויות צורה של מדע משפטי טהור באמצעות השימוש במודל הזכויות של המשפטן האמריקאי הופלד, המוכר לכל סטודנט למשפטים.
בית המשפט של היום, לעומת זאת, דן בזכויות בדרך הרבה פחות "מדעית" והרבה יותר אידאולוגית, תוך שימוש במושגים כ"סבירות" ו"מידתיות", שהם יחסיים ונתונים לפרשנות רחבה.
ההבדל הגדול מהפן של הממשלה הוא שבימי בן-גוריון המאבק של הממשלה ברשות השופטת נבע, כפי שהגדירה זאת להב בספרה, בעיקר מ"הלהט להגשים את החלום הציוני", בלי שכמה שופטים בבית המשפט העליון יפריעו לבן-גוריון לקדם את מדינת ישראל הצעירה שלחמה על קיומה - דבר שהצדיק, לגישת ממשלות בן-גוריון, גם פגיעה בזכויות הפרט.
את הפגיעה ראינו באותם ימים כמעט בכל דבר: גירוש הערבים ודחיקתם מהמדינה, היחס לילדי היהודים התימנים, היחס לעולים מצפון אפריקה. מעשה הקמתה וכינונה של המדינה היהודית בארץ ישראל הצדיק צורות רבות ומגוונות של פגיעה בפרט, למרות המילים היפות על שוויון במגילת העצמאות.
בימינו, לעומת זאת, המניעים של ראש הממשלה לפגיעה במערכת המשפט הם, איך לומר זאת, קצת יותר אנוכיים. נתניהו, כך עולה מהשינוי ביחסו למערכת המשפט שחל די לאחרונה, שואף לצמצם את עוצמתה בעיקר כדי למלט את עצמו מאימת הדין. וכבר כתבנו על כך רבות בעבר, ואין טעם שנחזור על כך.
גם מינויו הטרי של חבר הכנסת אמיר אוחנה לשר המשפטים החדש נראה כמונע יותר מהטעמים הללו של ראש הממשלה, מאשר מרצון לקדם ולחזק את מעמד מערכת המשפט ואת שלטון החוק. המינוי של אמיר אוחנה הוא בעל משמעות היסטורית, שכן הוא השר הראשון בתולדות המדינה שהוא הומוסקסואל מוצהר ומחוץ לארון, שחי עם בן זוג וגם מגדל עמו ילדים משותפים.
המינוי גם נושא עמו ניחוח סימבולי, הואיל והוא קרה בפתח אירועי חודש הגאווה בישראל, וזה מאוד משמח. חבל רק שאוחנה תומך ביוזמות חקיקה כפסקת ההתגברות, שתכליתן להחליש את בג"ץ.
ביום חמישי האחרון התקיים מצעד הגאווה בירושלים. חבר הכנסת ושר המשפטים הטרי, אמיר אוחנה, צעד יחד עם אלפי הצועדים מגן הפעמון לגן העצמאות בירושלים. אולי כדאי להזכיר לשר המשפטים אוחנה שלאורך השנים תרם בג"ץ, יותר מכל גוף אחר במדינה, למתן שוויון זכויות להומוסקסואלים. בג"ץ ומערכת המשפט בכללותה קידמו שוויון ללהט"בים במקומות העבודה, הכירו בזוגות חד-מיניים שאימצו ילדים בחו"ל כהורים מאמצים גם בארץ, הכירו בזכותו של גבר לרשת את נכסיו של בן זוגו המנוח, התירו לבנות זוג לסביות לאמץ כל אחת את ילדיה הביולוגיים של בת זוגה, פסקו כי על המדינה לרשום כנשואים זוגות חד-מיניים שנישאו בקנדה, מנעו אפליה בתקצוב גופים שפעלו לקידום זכויות להט"בים, ועוד ועוד.
האם מנדלבליט יעמוד בפרץ לנוכח הבקשות הנוספות שהוא צפוי לקבל מנתניהו לדחייה בשימוע
לאחר שהתברר בדצמבר 2018 כי הממשלה החליטה להקדים את הבחירות ל-9 באפריל 2019, נמסר מטעמו של היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, כי "תהליך העבודה על תיקי החקירה הנוגעים לראש הממשלה נמשך כמתוכנן. מדובר בתהליך עבודה סדור ומקצועי, שאיננו תלוי באירועים פוליטיים".
התגובה הזאת העידה הרבה יותר על התקווה של מנדלבליט להמשיך לעבוד כאילו הכול כרגיל, מאשר על המציאות שבפניה ניצב אז היועמ"ש. האירוע הפוליטי של הקדמת הבחירות (האחרונות) השפיע על תהליך העבודה על תיקי נתניהו. ולראיה, למשל, בשל הקדמת הבחירות לאפריל, דחה היועמ"ש את העברת חומרי החקירה לסנגורו של נתניהו לקראת השימוע בשבועות רבים.
והנה, עכשיו אנחנו ניצבים בפני בחירות נוספות, ושוב מנסה ראש הממשלה לנצל את הסיטואציה שאליה נקלע בעל-כורחו, ואולי לא כל-כך בעל-כורחו, כדי לעכב את ההליך המשפטי הפלילי נגדו. ושוב יאמר היועמ"ש כי תהליך העבודה על תיקי נתניהו אינו תלוי באירועים הפוליטיים, ושוב זה לא יהיה ממש נכון.
בשבוע שעבר דחה מנדלבליט את בקשתו של נתניהו לדחייה נוספת בשימוע - לאחר שכבר נדחה בשלושה חודשים מיולי לתחילת אוקטובר - אבל כבר עכשיו ברור שנתניהו לא יוותר ויבקש דחיות נוספות במועד השימוע, בטענה כי מערכת הבחירות תגזול את מרב זמנו ומרצו ולא תאפשר לו ולסנגוריו להתכונן לשימוע כראוי.
השאלה היא האם מנדלבליט יעמוד בפרץ. מנדלבליט של החודשים האחרונים - שמאפשר לראש הממשלה לפטר ולמנות שרים כאוות נפשו בתקופת מעבר בין בחירות לבחירות, ששולח נציגים להתדפק על דלת סנגורי ראש הממשלה בתחינה כי ייקחו לידיהם את חומרי החקירה, שיוצא בלשון רפה בלבד נגד יוזמות חקיקה מסוכנות - נראה כמעט אובד עצות נוכח תככי ראש הממשלה. קשה לחזות איך הוא יתנהל בחודשים הקרובים, כשבקשות הדחייה ייערמו בזו אחר זו במשרדו ברחוב צלאח א-דין בירושלים.
ובינתיים, אין לו לנתניהו מי שיגן עליו בהליך השימוע, מלבד עו"ד עמית חדד. התנהלות נתניהו בנושא הזה היא תעלומה של ממש. הוא ממאן לשלם לעורכי הדין הנוספים ששכר - נבות תל-צור, פנחס רובין וטל שפירא - ובכך פוגע במו-ידיו באופן משמעותי בסיכוי שלו לשפר את מצבו המשפטי באמצעות השימוע. בשלב זה גם לא ברור האם ומתי יסגור נתניהו את הסדרי שכר-הטרחה עם תל-צור וצוותו.
בתוך כך נזרקים לחלל האוויר שמות של עורכי דין אחרים בתחום הצווארון הלבן שאולי יחליפו את עו"ד תל-צור ואנשיו: ירון קוסטליץ', גיורא אדרת, אורי קורב, בעז בן-צור - הם רק כמה שמות שנלחשו באוזניי בהקשר לייצוג של נתניהו לאחרונה. עורך דין אחד בולט, דורי קלגסבלד, כבר השיב בשלילה לבקשתו של נתניהו כי ייצג אותו. זה קרה אחרי פטירתו של עו"ד יעקב וינרוט, שליווה את נתניהו שנים רבות. כמה שנתניהו מתגעגע היום לוינרוט.