צפון אמריקה בסטיישן
ארבעה שחפים בחלון. אחד עומד על מקל ומסתכל עליי. שלוש בנות מחוץ לג’רי הקרוואן עושות חזרה על ההופעה היומית שעוד מעט תחל. עומר אדם ברמקול. הרביעית מנסה להירדם. הגברת הראשונה קוראת גרוסמן בירכתיים. מרחוק נשקף האגם, עוד אגם, מי בכלל יודע איך קוראים לו. סירת מנוע מטרטרת הרחק, שני דייגים מתעקשים להרוויח את יומם.
מעל תא הנהג תלויים שמונה בלונים, עדות ליומולדת שש שנחגג הבוקר לשלישית. כמה שהיא חיכתה שיגיע היום הזה. למה תצפה עכשיו? לעוד חניון מהתמונות של המחשב כשהוא נפתח? נצטרך להמציא לה אטרקציות שיעלו עוד את הרף. לא פשוט.
שני נרות דולקים. המים של הביוב רוקנו לפני עשר דקות אחרי שהקרוואן הצליח להכיל שש מקלחות זריזות וארוחת ערב משפחתית מפוארת. לא האמנו שנצליח. בכלל, מי היה מאמין שמשפחה יכולה לחיות כבר חודשיים ומשהו בפחות מעשרים מטרים רבועים. בלי פרטיות, בלי חדר משלי, בלי דלתות.
אתמול פגשנו משפחה ממיזורי שהתגאתה שיש להם יותר משלושים מטרים רבועים של "ליווינג ספייס" בקרוואן. הדוניזם - כך מתברר - הוא גם עניין של גיאוגרפיה.
פתאום צעקות מבחוץ: שלושה אלק’ס (איילים קנדים) באו לביקור. שגרה של החיים במדר נייט’שר. אחרי שפגשנו שני נחשים באמצע מסלול, לוטרות באמצע שחייה ואריות ים באמצע רביצה על החוף - כל מה שנשאר זה שגריזלי יבוא לביקור. מזל שהצטיידנו מראש בספריי פלפל נגד דובים שמכרו לנו במחיר מופקע זוג נורדי שחזר מהיערות.
12 ציורים מעטרים את קירותיו של ג’רי. חמש בובות לפחות חולקות איתנו את המרחב הקטן. לקים פזורים בכל עבר, ובכל מגירה חצי פנויה מתגלים לחרדתי עוד ועוד חומרי גלם לסליים. לכל אחת מהבנות שלושה סטים של פיג’מות, לא כולל הוואנזי (פיג'מת אוברול בצורת חיה). להיות גבר אף פעם לא היה קל במשפחה הזאת - אבל עם חמש בנות בטיול צפוף זה בכלל משו משו.
השנייה גוערת בי: אבוש, דיר בלאק שוב פעם לא תכתוב עליי. מה אני צריכה לעשות כדי שתזכיר אותי בטור שלך? סצנה? אין בעיה, אני יכולה לבכות תוך שנייה. רק תכתוב עליי. אתה יודע שאני אהיה מפורסמת יום אחד ואז אתה תתחנן שאני אספר עליך. איך נכשלתי בחינוך.
22 בלינצ’סים שנותרו במקרר מארוחת הבוקר הופכים עכשיו למאנצ’יז אוליטימטיבי עם קצת נוטלה. איזה כיף שהגברת הראשונה תמיד מגזימה. זה גנטי אצלה. אמא שלה נולדה ללא חוש פרופורציה, ואצלה זה אפילו החמיר. מעניין מה יקרה בדור השלישי לשואת היחסיות.
אולי בגלל זה, כבר עכשיו הבנות מאבדות את זה לגמרי כשאנחנו נכנסים לוולמארט. הן תופסות כיוון משלהן, ותוך עשר דקות כל טוב אמריקה נח לו על כרטיס האשראי שלנו. אגמים, קניונים, גייזרים ושאר תופעות טבע מופלאות - אבל וולמארט היה ונשאר החלום הרטוב שלהן. הארץ המובטחת.
"לבריאות נשמה", אומרת כעת הגברת הראשונה כשהשלישית מכבה את הנרות בפעם הרביעית. אני פותח את הספה ושם סדין. 21.30, וכל האמריקאים בקרוואנים מסביב נוחרים. אבל לנו, שעון משלנו: תיכף נדליק את המדורה, הבנות יכינו סמורבס (מרשמלו בעוגיות עם שוקולד) ואני אתהה מה יהיה כשכל זה יגמר. איך נחזור לחיות כמו משפחה רגילה.