השופטת ניצה מימון-שעשוע / צילום: כרמית שי
השופטת הבכירה מבית משפט השלום בפתח-תקווה, ניצה מימון-שעשוע, לא תוכל להמשיך לדון בתיק שבו פרסמה פסק דין מנומק ומפורט עוד בטרם הוגשו לעיונה סיכומי הצדדים - כך קבעה נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, שהורתה להעביר את הטיפול בתיק לשופט אחר.
המקרה שנחשף ב"גלובס" נוגע לתיק בסדר דין מהיר שהתנהל בפני מימון-שעשוע. לאחר דיון ההוכחות בתיק, הורתה השופטת לצדדים להגיש את סיכומיהם, שרק לאחריהם הייתה אמורה להינתן הכרעת הדין. אלא שמימון-שעשוע לא המתינה לסיכומי הצדדים והעלתה למערכת "נט המשפט" (המערכת האלקטרונית של בתי המשפט) את פסק דינה המלא, כשהוא חתום הן גרפית והן אלקטרונית, כולל הסכום המדויק שבו חויב הנתבע, יוסף קלימי, ואף את סכום ההוצאות שעליו לשלם.
לאחר שמימון-שעשוע פרסמה את פסק הדין, הגיש קלימי לבית המשפט בקשה שהשופטת תפסול את עצמה. מימון-שעשוע סירבה לעשות זאת ודחתה את בקשת הפסלות, תוך שהיא קובעת כי "אין בכתיבת הטיוטה לאחר דיון ההוכחות, או בפרסומה שנעשה עקב טעות טכנית, כדי להוות עילת פסלות". ואם לא די בכך, השופטת גם השיתה על קלימי הוצאות בסך 1,000 שקל.
קלימי הגיש ערעור על ההחלטה, וכעת ניתנה החלטתה של נשיאת בית המשפט העליון, שהורתה לפסול את מימון-שעשוע מלדון בתיק. "אין זה רצוי ואין זה מקובל כי שופט יורה לבעלי דין לסכם את טענותיהם כדי להתרשם מדבריהם ולהיות פתוח לשכנוע, ובד-בבד יחליט בעניין העומד לדיון על-פי התרשמותו שלו בלבד מחומר הראיות, וללא כל הסתמכות על סיכומי הצדדים", קבעה חיות בהחלטתה.
"הכנת טיוטה אינה עילה לפסילה"
חיות התייחסה בפסק דינה לנימוק המרכזי בהחלטתה של מימון-שעשוע שלא לפסול את עצמה, שם קבעה שופטת השלום הוותיקה כי המסמך שפורסם אינו פסק דין סופי אלא רק טיוטה. "הכנת טיוטת פסק דין לא מהווה, כשלעצמה, עילה לפסילה", ציינה חיות, אך בה-בעת הדגישה כי המקרה הנוכחי שונה ממקרי עבר שהגיעו לפתחו של העליון, שכן "תוכנו של המסמך שפורסם בענייננו מעיד עליו כי נחזה להיות פסק דין מוגמר ושלם, הכולל מסקנה משפטית ברורה, תוצאה אופרטיבית חד-משמעית ואף חיוב בהוצאות".
חיות ציינה כי על אף שלדעתה השופטת מימון-שעשוע, בתור שופטת מקצועית, "תוכל לקרוא ולבחון מחדש את הכרעתה לאחר קבלת הסיכומים", עדיין "בנסיבות המקרה, ובשל מראית פני הצדק - מן הראוי שההכרעה בהליך זה תועבר לשופט אחר".
למרות פסילתה, חיות ביקשה גם לשבח את מימון-שעשוע על חריצותה. "החריצות תכונה מבורכת היא, ומתן פסקי דין בתוך זמן סביר מיום שבו תם הדיון הוא יעד מערכתי חשוב. על כן, השופטים השוקדים להגשימו ראויים להערכה", כתבה חיות, שגם בחרה להביא מדבריו של רבי שלמה אבן גבירול, שלפיהם "החריצות שהיא מביאה אל המהירות והקלות מגונה, וצריך המשכיל להיזהר ממנה".
חיות שיבחה את השופטת: "אין ספק בלבי כי השגגה שאירעה בהוצאת המסמך שפורסם טרם הגשת סיכומי מי מהצדדים, אינה אלא טעות אנוש של שופטת יעילה וחרוצה, שביקשה להביא לסיום בהקדם תיק פשוט יחסית שנשמע בפניה ולא לעכבו".
מי שפחות הרעיף שבחים על מימון-שעשוע הוא נציב התלונות על השופטים, שופט בית המשפט העליון בדימוס אורי שהם, שקבע כבר לפני יותר מחודש שהתלונה שהוגשה אליו בקשר למקרה - מוצדקת. בהחלטתו מתח שהם ביקורת נוקבת על התנהלותה של מימון-שעשוע ודחה את כל הסבריה, ובכלל זה את טענתה כי מדובר בטיוטה שעלתה למערכת "נט המשפט" בשל "טעות קולמוס בלבד", ואת הסברה, שלפיו "כך נוהג בית המשפט לעשות בתיקים רבים". מקריאת החלטתו של שהם, לא בטוח שקביעתה של חיות שלפיה מדובר ב"טעות אנוש של שופטת יעילה וחרוצה" הייתה מקובלת עליו. "בהכנת טיוטה מלאה ומפורטת של פסק הדין, טרם שהושלם ההליך המשפטי, יש טעם רב לפגם", קבע שהם.
הנציב לא הסתפק בקביעה חמורה זו ודחה גם את ניסיונה של מימון-שעשוע להצדיק את הכנת המסמך מבעוד מועד, בכך שמדובר בטיוטה ראשונית בלבד.
"ב'פסק הדין' ששוחרר אין מדובר ב'שימור זיכרון' בלבד, כדברי השופטת, אלא במסמך הנחזה להיות פסק דין של ממש, בהיותו מנומק, מפורט וכולל הכרעה קונקרטית בתיק, לרבות קביעת ההוצאות", ציין הנציב בהחלטתו.
"תלונה נקודתית שאינה משקפת את המערכת"
בהמשך החלטתו התייחס שהם לטענתה של השופטת כי מדובר בשגגה טכנית בלבד, ודחה גם אותה לחלוטין. שהם ציין כי "אין צורך לומר כי מתן פסק דין או החלטה במסגרת הליך שיפוטי אינו דבר של מה בכך", והוסיף: "חובת זהירות מוגברת רובצת על כתפי השופט, ועליו לפעול תוך שימת לב מרובה".
החלטתו של הנציב שהם ניתנה כבר לפני למעלה מחודש. לפני כ-10 ימים, משנודע ל"גלובס" על הביקורת הנוקבת שמתח שהם על מימון-שעשוע, נשאלה הנהלת בתי המשפט האם לשיטתה יש מקום לנקוט הליכים משמעתיים נגד השופטת מימון-שעשוע. מדוברות בתי המשפט השיבו כי "החלטת הנציב התקבלה אצלנו אך לאחרונה, ומשמעותיה נלמדות".
היום (ב') נמסר מדוברות בתי המשפט כי אין כל כוונה לנקוט הליכים משמעתיים נגד השופטת. "כעולה מהחלטת הנציב, התקלה מושא התלונה היא נקודתית למקרה זה ואינה משקפת התנהלות כלל מערכתית", מסרו מדוברות הנהלת בתי המשפט.
עוד נמסר כי גם נשיאת העליון חיות קבעה כי מדובר ב"טעות אנוש של שופטת יעילה וחרוצה שביקשה להביא לסיום בהקדם תיק פשוט יחסית שנשמע בפניה". לדברי הנהלת בתי המשפט, "המקרה דנן אינו מצדיק נקיטת אמצעים משמעתיים בנוסף להחלטה בערעור הפסלות הנ"ל".
לא בעיה של נראות אלא של מהות | פרשנות, מתן ברניר
נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, אומנם פסלה את שופטת השלום ניצה מימון-שעשוע מלהמשיך ולדון בתיק שבו פרסמה פסק דין "בשגגה" עוד בטרם הוגשו סיכומי הצדדים; אולם חיות בחרה להכניס לתוך פסק דינה מספר אמירות, שייתכן שמעידות כי גם היא, ממש כמו שופטת השלום הוותיקה, לא מבינה עד הסוף "על מה כל הרעש".
חיות ציינה כי היא מקבלת את הבקשה לפסול את מימון-שעשוע בשל "מראית פני הצדק". כלומר, הסיבה נוגעת במידה רבה ל"מה יחשבו" בעלי הדין ואלה המסתכלים על מערכת המשפט מבחוץ. אך היא, כשלעצמה, לא מצאה עילת פסלות ממשית אחרת שהולמת את המקרה. אולי אם היה אפשר לסגור את כל הפרשה המוזרה הזו בין נשיאת העליון לשופטת השלום, חיות לא הייתה פוסלת את מימון-שעשוע.
בהתאם, חיות ציינה גם שהיא לא מפקפקת ביכולת של מימון-שעשוע "לקרוא ולבחון מחדש את הכרעתה לאחר קבלת הסיכומים". בכך מבקשת חיות להעניק למימון-שעשוע תכונה המשדרגת כל אדם תבוני וחושב לדרגה כמעט על-אנושית.
גם השופטת מימון-שעשוע, שרבים ממי שהתדיינו מולה מספרים כי מדובר בשופטת מוערכת ומוכשרת, היא רק אדם בשר ודם. וגם לה, כמו לכולנו, קשה לנטרל דעות קדומות ואת השפעתו של הרושם הראשוני על החלטותיה. מדובר במשימה קשה, שלה נדרש כל שופט בכל עת, וקיומה של היכולת הזו הוא חלק ממה שהופך שופט טוב לשופט מצוין.
גם אם מימון-שעשוע באמת ניחנה בתכונה הנדירה הזאת, נדמה כי לצפות ממנה שתקרא את סיכומי הצדדים באופן אובייקטיבי לגמרי, ותדע להפוך או אפילו לשנות רק במעט את דעתה אחרי שכבר הביעה אותה בכתב באופן מנומק במסגרת פסק דין מפורט - זה אומר לצפות ממנה ליותר מדי.
דוגמה לכך היא שגם "בקשות לעיון חוזר", במסגרתן מבקש בעל דין משופט לשקול שוב את החלטתו שכבר ניתנה לאור עובדות חדשות שהתגלו לו, כמעט שלא מתקבלות.
כנראה לא רק חיות סבורה כך. אלא גם רבים ממקורביה של השופטת, בהם עורכי דין בכירים ומשפטנים בכירים נוספים שיצרו קשר עם "גלובס" מאז כתבנו על המקרה. הם לא בטוחים שהם מבינים מדוע המקרה עורר סערה גדולה בציבור.
רבים מאלה שאינם מבינים על מה כל הרעש, מתמקדים בפן הטכני ומסבירים כי השופטת לא התכוונה לפרסם את פסק הדין בטרם הוגשו לה הסיכומים. אבל זו בכלל לא הבעיה. עצם כתיבתו של פסק הדין - שגם לשיטתם של חיות ונציב התלונות על השופטים אורי שהם הוא הרבה מעבר לטיוטה (תראו לי שופט אחד שהיה מקבל לידיו מסמך חתום וקובע שמדובר בטיוטה) - הוא העניין המרכזי.
אחרים מסבירים כי מדובר בפרקטיקה מקובלת. לטענתם, המקרה שעמד לפניה היה קל שבקלים.
שופטי מחוזי בדימוס שעימם שוחחנו, הכחישו נמרצות כי מדובר בפרקטיקה מקובלת, והסתייגו ממנה לחלוטין. לכתוב הערות, ראשי פרקים ואפילו טיוטת פסק דין - כן. להכריע באופן סופי כולל סכום ההוצאות שבו צריך לשאת הצד המפסיד - ממש לא.
ייתכן כי אותם שופטים בדימוס שדיברו עם "גלובס" שוגים, וייתכן כי בשל הזמן שעבר מאז כיהנו כשופטים בערכאות נמוכות, הם לא מודעים לפרקטיקה הנוהגת. אם זה המצב, ובאמת לא מדובר באיזה מקרה חריג אלא בדבר המתרחש כעניין שבשגרה, לא סביר שהמסקנה תהיה כי צריך להשלים עם הפרקטיקה הנוהגת.
ברור שיש לשנותה. גם אם עורכי דין ושופטים לא מבינים את זה - הציבור הרחב, שאותו בעיקר נועדה המערכת הזאת לשרת, מבין זאת היטב.