נדמה לי שלא תהיה זו קביעה מרחיקת לכת לטעון שאין כמעט חובב יין, ולו גם מתחיל, שאינו מכיר או לפחות שמע על יינות טוסקנה, ובראשם כמובן הקיאנטי, יין ששמו הפך כבר לשם נרדף כמעט ליין איטלקי, ואחרי הסצנה המפורסמת ההיא מ"שתיקת הכבשים", אולי ליין בכלל. אלא שיינות טוסקנה אולי מתחילים בקיאנטי, אבל כבר מזמן אינם נגמרים בו.
לא מדובר רק על יינות היוקרה ההיסטוריים שמגיעים מלב מחוז קיאנטי שבלב טוסקנה, הלוא הם הברונלו די מונטלצ’ינו והווינו נובילה די מונטפולצ’יאנו, שניהם מיוצרים מאותם ענבים שמהם מייצרים את הקיאנטי עצמו, הלוא הם ענבי הסנג’יובזה, הקברנה סוביניון של איטליה, ושניהם מגובים בשני "אחים קטנים", יינות ה"רוסו" הפשוטים יותר של שני הכפרים. ותתפלאו, אני אפילו לא מתכוון ליינות ה"סופר טוסקן" המגיעים מקיאנטי, אותם יינות שאינם מצייתים לחוקי היין של האזור.
אני מדבר על היינות של בולגרי, כפר השוכן בפרובינציית ליבורנו, לחופי הים הליגורי (חלק מהים התיכון), מערבית לפירנצה וסיינה. זהו אזור שאומנם אינו חלק מקיאנטי, אלא מטוסקנה הגדולה יותר, אבל שורשי ייצור היין בו נטועים עמוק בהיסטוריה של היין המקומי. ראשיתו של הסיפור בשנות ה-40 של המאה הקודמת.
המרקיז מריו אינסצ’ה דלה רוצ’טה מאחוזת היין טנוטה סאן גווידו, עבר לבולגרי מאזור קיאנטי והחל לגדל ענבי קברנה סוביניון. לא ממש ענבים קלאסיים של קיאנטי, טוסקנה או איטליה בכלל. הוא עשה זאת מתוך רצון מוצהר לייצר יינות דומים יותר לאלו של בורדו.
אלא שעד 1968 לא ייצר מהם יין. באותה שנה שחרר המרקיז לשוק יין בשם סאסיקייה. והשאר, כמובן, היסטוריה והיסטריה. הסאסיקייה, ואחריה גם יינות כמו אורנלייה ומאוחר יותר גם קמרקנדה של גאיה, יצרן היין המהולל מפיימונטה, ואחרים, הפכו את אזור בולגרי לאחד השמות הלוהטים ביותר בתעשיית היין הטוסקנית, האיטלקית והעולמית. יינות יוקרתיים ויקרים להפליא, שייחודם הוא שאינם נאמנים בדרך כלל למסורת הטוסקנית של שימוש נרחב ומרכזי בענבי הסאנג’יובזה קודם כול.
המהלך הזה התרחש אומנם גם בלב אזור קיאנטי, שגם בו נעשה משנות ה-70 שימוש בקברנה סוביניון, מרלו, קברנה פרנק ואחר כך גם סירה, אלא שיינות בולגרי עשו בהם שימוש נרחב עוד יותר, והתוצאות אכן מזכירות מאוד את יינות בורדו. יינות אלגנטיים, קטיפתיים, הרבה פחות חומציים מאלו של אזור קיאנטי עצמו ולא פחות משמעותי, וקצת עצוב מבחינת מי שאינו יכול להרשות לעצמו, גם יקרים מאוד. רובם.
האקלים והתנאים הסביבתיים של בולגרי מתאימים להפליא לזני בורדו, והתוצאות בהתאם. יש מי שיתעצב קצת (כמוני למשל) על אובדן ה"רוח האיטלקית" המהוללת, או בעברית קלה של יין, על כך שהיינות הרבה פחות חומציים מאלו של קיאנטי, אבל לאלו (כלומר לעצמי) אומר שתמיד אפשר לחזור ליינות קיאנטי עצמה. מי שאוהב יינות בורדו, חייב לעצמו התנסות ביינות בולגרי. ואיך לומר בעדינות, גם אני לא ממש סובל כשאני זוכה לשתות מהם.
כמה מהיינות המפתיעים והמשמחים שהגיעו לאחרונה מאזור זה לישראל, הם אלו של יקב ארג’נטיירה, אחד הכוכבים החדשים והרעננים של המחוז. יקב ארג’נטיירה נוסד לפני 20 שנה, ב-1999, ינוקא של ממש במונחים איטלקיים. הוא הוקם על-ידי האחים קוראדו ומרסלו פראטיני, ופירוש שמו, "אדמה כסופה", נובע ממכרות הכסף העתיקים שבקרבתו. היקב מגדל ענבי קברנה סוביניון, מרלו, קברנה פרנק, פטי ורדו, כלומר ארבעת זני בורדו הקלאסיים, בצירוף ענבי סירה, עוד זן צרפתי קלאסי. הנה לפניכם כמה מיינותיו.
טעימה:
• פוג’יו א ג’ינפרי 2016 Argentiera Poggio ai Ginepri. בלנד מאוד בורדולזי של 40% קברנה סוביניון, 30% מרלו, 20% קברנה פרנק ו-10% פטי ורדו. היין התיישן שמונה חודשים בחביות עץ אלון צרפתיות והונגריות (!). התוצאה היא יין עדין, קליל יחסית ועדיין, לשמחתי, חומצי למדי, אלגנטי ומצוין לשתייה יומיומית לא מחייבת. כיף גדול. 95 שקל
פוג’יו א ג’ינפרי 2016 Argentiera Poggio ai Ginepri. בלנד מאוד בורדולזי של 40% קברנה סוביניון, 30% מרלו, 20% קברנה פרנק ו-10% פטי ורדו. היין התיישן שמונה חודשים בחביות עץ אלון צרפתיות והונגריות (!). התוצאה היא יין עדין, קליל יחסית ועדיין, לשמחתי, חומצי למדי, אלגנטי ומצוין לשתייה יומיומית לא מחייבת. כיף גדול. 95 שקל
בולגרי סופריורה 2015 Bolgheri Superiore. זהו כבר יין רציני ויקר מאוד. בלנד של 40% קברנה סוביניון, 40% מרלו ו-20% קברנה פרנק, מהחלקות הטובות ביותר של ארג’נטיירה. היין מתיישן 18 חודשים בחביות עץ אלון צרפתיות והתוצאה מרשימה מאוד. עמוקה, מהורהרת ומרתקת. לא פחות מ-495 שקל.