הלב הפועם של טוסקנה

זאת ועוד: אני מעדיף את היינות שלי לא רק חמצמצים קלות, תכונה שכל יין יבש אמור להתברך בה לטעמי, ובעצם אפילו יינות חצי-יבשים ואפילו מתוקים, שאחרת מדובר בריבה מחופשת ליין. ובכן, בהיותי כזה, אני מעדיף את היינות שלי כמה שיותר חמוצים. כן, גם את האדומים.

לכן פיתחתי העדפה דווקא ליינות הפשוטים יותר של קיאנטי, כמו גם לאלה של בורגון, מחוז שקצת קשה לי לשים יד על יינותיו באופן סדיר, בהתחשב במחירם ובמיזנטרופיות שלי, שהפכה אותי לפרסונה נון גרטה אצל רוב יבואני הזהב הנוזלי הזה. זה לא אומר שאיני יודע להעריך כערכם גם את היינות היותר מכובדים של קיאנטי (או בורגון), יינות מדרגות כמו קיאנטי קלאסיקו, או קיאנטי קלאסיקו רזרבה. להפך.

לפני כמה שבועות ביקר בארץ המרקיז (שזה, מתברר, דרגה אחת מעל רוזן ואחת מתחת לדוכס) פרנצ'סקו מזאי (Mazzei), בעל הבית (אחד מהם) של יקב פונטרוטולי הטוסקני המשובח. מזאי, שהגיע הנה לביקור פרטי, התכוון להראות לבנו פיליפו את יופייה של ארץ הקודש. זה לא עזר לו כל-כך, והוא "נגרר" על-ידי יבואניו, האחים שקד, לארוחת צהריים זריזה בהוטל מונטיפיורי, שבה השתתף גם עבדכם הנאמן. בעצם, אולי הוא לא ממש נגרר, שהרי היה מוכן עם שלושה-ארבעה בקבוקי יין, חלקם נדירים למדי.

שוב התברר לי מדוע אני מחבב כל-כך את יינות קיאנטי, הלב הפועם של טוסקנה. גם כאשר מנסים יצרני היין האיטלקי המהולל והוותיק הזה - זה שפעם היה נמכר בבקבוקים שמנמנים בסלסילת קש כדי למצוא חן בעיני תיירים חסרי מושג - לכפות עליו הר כגיגית ולהפכו לסוג של יין אמריקאי, קרי, יין מלא ועשיר יותר, גדל גוף ושרירי ובקיצור: קצת מתוק מדי, מצליח זן הסנג'יובזה המקומי (ושותפיו הפחות מפורסמים בבלנד הטוסקני הקלאסי) לשמור על אופיו הממזרי והשובב.

ככזה, הוא מציג לא רק פרי שחור ואדום בניחוחותיו אלא גם ארומה מקסימה במיוחד של פרחי סיגליות, והכי חשוב, חמיצות נהדרת. לא משנה כמה זמן תכלא אותה בצינוק של עץ אלון חדש או לא משומש מספיק, תמיד היא תצליח לחמוק אל החך, מלווה באיזו אלגנטיות שמזכירה יותר מכול את יוצריה האלגנטיים.

הסנג'יובזה, יחד עם הקולורינו והמלאבסה נרה, במקרה של פונטרוטולי, או הקניולו במקרה של יקב קרפינטו, שגם כמה מיינותיו ייסקרו כאן מיד, משלב אמנם ידיים בשנים האחרונות עם מרלו אצל פונטרוטולי, או קברנה או סירה אצל אחרים, אבל אחוזיהם נותרים תמיד נמוכים מספיק כדי לא להפריע לעינב המקסים הזה, לטעמי לפחות, להתבטא ולהציג את עצמו כמו שהוא.

וכמו שהוא יופי. כדאי כמובן שיהיה לו מתחתיו את הטרואר הנפלא של קיאנטי, שהרי אם יצא לכם לטעום פעם סנגי'ובזה ישראלי (ויש כבר כמה כאלה), או אפילו איטלקי המגיע ממחוזות אחרים מטוסקנה, תגלו מיד את השפעתם האדירה והמבורכת של התנאים הסביבתיים המכונים טרואר.

הוסיפו לכך את הגישה המאופקת יחסית, עדיין, של יינניה הטובים יותר של טוסקנה, כמו אנשי פונטרוטולי וקרפינטו, ותקבלו יינות שגם כשהם רציניים יותר מסתם יין, הם תמיד-תמיד הרבה יותר מעודנים ומקסימים מרוב - או מכל - מה שמגיע מהמון מחוזות יין אחרים, לא רק בארצות יין צעירות יותר, אלא אפילו בארץ המגף עצמה.

טעימה | יינות פונטרוטולי וקרפינטו

קיאנטי קלאסיקו פונטרוטולי Chianti Classico Riserva Fonterutoli 2014. הבלנד של בית פונטרוטולי מורכב מלא פחות מ-90% ענבי סנג'יובזה, ורק 10% ענבים אחרים, במקרה זה - מלאבסיה נרה, קולורינו ומעט מרלו. טעמו המורכב והעשיר חושף פרי יער שחור מלווה בבת טעם של עשבי תיבול מהאזור. הוכחה שלא חייבים להיות רזרבה מבוגר כדי להעביר את הקסם של טוסקנה. 145 שקל

קיאנטי קלאסיקו רזרבה קרפינטו Chianti Classico Riserva 2010 Carpineto. הרזרבה של משפחת זאקרו, שהיסטוריית ייצור היין שלה מתחילה רק ב-1967, הוא יין מפואר. גילו המתקדם, יחסית, נותן בו כבר את אותותיו המבורכים, ומוסיף לו בת טעם אדמתית בנוסף לטעמי הפרי המרוסנים ממילא. הוא מורכב מ-80% סנג'יובזה ו-20% קניולו וזנים נוספים. הוא מתיישן יותר משנה בחביות, שחלקן הגדול מיוצר מעץ אלון סלובני. התוצאה מרהיבה. 145 שקל

דוגליו Dogaiolo 2014. נרד לרגע מהאולימפוס של קיאנטי אל יין יומיומי הרבה יותר, אבל לא פחות מקסים. הדוגליו של קרפינטו הוא מה שמכונה בעגה המקצועית "סופר טוסקן", כלומר כזה שאינו מציית לחוקי הייננות של האזור, וכולל במקרה זה, לא פחות מ-30% קברנה סוביניון וזנים אחרים, ורק 70% סנג'יובזה. הוסיפו לכך את העובדה שמדובר ביין צעיר, המיושן רק כמה חודשים ספורים, ותקבלו יין שמח במיוחד, אבל, וזה אבל גדול, כזה המצליח להביא לא רק את שמחת החיים שלו למרכז הבמה, אלא גם תועפות של אלגנטיות טוסקנית קלאסית לצידה. גם המחיר משמח. 69 שקל