איילת שקד / צילום: רפי קוץ
לא קל היה לישראל להפוך ממדינת ההסתדרות לאומת הסטארט-אפ. במאמצים לא פשוטים, החליפה בתחומים רבים כלכלה גמישה וחדשנית את הכלכלה המתוכננת, והכישרון והחריצות החליפו את הפנקס האדום. הרבה השתנה - אבל לא מספיק.
● עמיר פרץ: "זכות השביתה שומרת על העובדים בישראל"
אף היום אומת הסטארט-אפ מוחזקת בידי הוועדים הגדולים שידם אוחזת בשאלטרים. בשנים האחרונות ועדי עובדים שיבשו את העבודה ברשויות ומשרדי הממשלה, בנמלים, בחברת החשמל, ברכבת ישראל, במכון התקנים, ברשות שדות התעופה, במשרד הביטחון ובמקומות רגישים נוספים. חלק מהשביתות כוונו במפורש נגד המדינה כריבון המקדם רפורמה במשק לטובת הציבור ולא כמעסיק בחברה ממשלתית מסוימת.
נגד המציאות הזו נשמעת טענה לפיה מספר השביתות במשק דווקא צנח בשנים האחרונות. מבחינה מספרית, נכון אמנם שכמות השביתות יורדת, וזה מצוין אך אין פירוש הדבר שיחסי העבודה משתפרים בישראל. כאשר מכוונים כלפי הציבור את נשק השביתה במערכה הראשונה, אין צורך להמתין למערכה האחרונה כדי למנות את מספר הנפגעים. המדינה מבינה שאין טעם לעימות כשהנזק שהעובדים מסוגלים לחולל בטווח הקצר גדול לאין שיעור מהרווח שהממשלה עשויה לראות יום אחד באופק הרחוק. הבעיה האמיתית טמונה בהסתכלות על יחסי העבודה בישראל כזירת קרב בה יכול להיות רק מנצח אחד.
מי שמכריז על סכסוך עבודה אוטומטי לגבי כל שינוי שהוא, אינו מחפש יחסי עבודה בריאים וענייניים. במגזר הפרטי, הוועד משתמש לרוב באיום השביתה כפי שהיא נועדה להיות - כמוצא אחרון. כל עובד מבין שפגיעה בחברה עשויה להוביל לצניחה ברווחיות, שעשויה להוביל לפיטורי עובדים ואפילו לסגירת החברה. במגזר הציבורי, לעומת זאת, אין מחיר להתנהגות לא עניינית ובלתי אחראית, אלא להיפך. בעוד במגזר הפרטי עובדים מתוגמלים בהתאם לערך שהם נותנים למעסיק, במגזר הציבורי העובדים מתוגמלים בעיקר בהתאם לנזק שהם מסוגלים להסב לציבור. כך מוקדן ברשות שדות התעופה מרוויח יותר ממנכ"לית של משרד ממשלתי.
חוקי העבודה של מדינת ישראל חוקקו בשנות ה-50 של המאה הקודמת במשק ריכוזי. אותם חוקים ממשיכים ללוות אותנו והם אלה שנותנים לוועדים יד על השאלטר ומתירים פגיעה בציבור. הם גם פוגעים בזכותו של כל אדם לעבוד מבלי להיות כפוף למרותו של ארגון עובדים שהוא לא בחר בו. עברו עשרות שנים, המציאות השתנתה. הגיע הזמן לשנות כיוון לזה המקובל בעולם.
את יחסי העבודה בישראל יש לשדרג למסלול של אמון, ענייניות והבנה הדדית. הדרך לשם עוברת בהבנה שמי שמפעיל יותר כוח הוא לאו דווקא הצודק, ושגם להפעלת כוח צריכים שיהיו סייגים. בגרמניה, אוסטריה, קנדה וארה"ב הוגבלה חירות השביתה של עובדי ציבור וקיימים הסדרים חלופיים לניהול משא ומתן דוגמת בוררות חובה. באיטליה, ספרד, פורטוגל ובחלק מהסכמי העבודה בשוודיה ובצרפת קיימת חובה לספק שירות מינימלי בשירותים חיוניים בכל זמן. בבריטניה לדוגמה קיימת חובת הצבעה לפני שביתה בשירותים חיוניים, ונדרש ש-40% מהעובדים יצביעו בעד השביתה. אפשר גם אחרת.
את חירות השביתה בשירותים החיוניים יש להגביל כך שתהיה מוצא אחרון שמשבש את החיים התקינים, אך לא גורם נזקים אדירים ובלתי-הפיכים. שביתה לא יכולה להיות כלי המופעל נגד מדיניות הממשלה או הכנסת, שנבחרו על-ידי הציבור לממש את רצונותיו. מי שרוצה להשפיע על מדיניות שיתכבד וישתתף במשחק הדמוקרטי, אך אסור לו לפגוע באזרחים תמימים וחסרי חלופות לשם קידום מטרותיו. חירות השביתה גם לא אמורה להיות מכוונת כנגד כל שינוי או החלטה עניינית של ההנהלה שלא נראית לוועד. ההנהלה שם בשביל לנהל והוועד שם כדי לדאוג לעובדים. לבסוף, הסכמים צריך לכבד ואת המחלוקות יש לברר במוסדות המתאימים, ולא בשביתות פרועות ובלתי-חוקיות כפי שראינו לאחרונה ברכבת ישראל.
חופש התאגדות, מתן אפשרות להעסקת ממלאי-מקום לשובתים, ובוררות חובה בשירותים חיוניים, כולם מקובלים בעולם בדמוקרטיות המתקדמות ביותר. הגיע הזמן להנהיגם בישראל.
הכותבת היא יושבת-ראש רשימת הימין המאוחד ושרת המשפטים לשעבר