זכות השביתה שומרת על העובדים בישראל

הרעיון לאסור את השביתה בחוק הוא לא חדש. עוד בימי ממלכת מצרים והאימפריה הרומית, משטרים ניסו לחייב פועלים להמשיך ולעבוד. עד המאה ה-19, הם לרוב הצליחו בכך. המהפכה התעשייתית הולידה גם את איגודי העובדים המודרניים ואת השביתות הגדולות. מעובדי מכרות הזהב בדרום אפריקה ועד לילדים מוכרי עיתונים, שביתות זרעו אימה וחרדה בקרב מעסיקים וממשלות ואלו חברו יחד כדי לבלום אותן ולשבור את גב העובדים.

● איילת שקד: "להוריד את ידם של הוועדים הגדולים מהשאלטר" 

יחד עם זאת, היכן שאיגודי העובדים נותרו זקופים, הם הצליחו לקצור הישגים היסטוריים של ממש. אלמלא תנועת העבודה שפרחה לפני כ-150 שנה בערים בבריטניה, הקפיטליזם חסר הגבולות היה מעביד ומשעבד אותנו ללא מגבלה לאורך שעות היממה, במהלך כל ימי השבוע ואפילו בימי ילדותנו.

הזכות לשבות אינה רק אחת מזכויות האדם האוניברסליות אלא גם זכות בסיסית יהודית. מקורה במשפט העברי ומשמעותה הכרת המדינה במתן זכות חוקית לעובדים להתארגן, ולהיאבק על תנאי עבודתם.

הרב הראשי לתל-אביב יפו לשעבר, הרב חיים דוד הלוי ז"ל יצא נגד כל ניסיון לפגוע בזכות ההתארגנות של עובדים ובזכות השביתה וכתב "הייתכן שתורתנו הקדושה שכל דרכיה דרכי נועם, תאסור על אדם להיאבק ולהילחם על פת לחמו?".

הרעיון להפליל את השביתה לא היה תמיד רק בשירות ההון. הפילוסוף הצרפתי האנרכיסטי (והאנטישמי) פייר-ז'וזף פרודון התנגד לשביתות וכמובן שגם במשטרים קומוניסטיים היה איסור מוחלט לחדול מלעבוד. במובן זה, זכות השביתה מהווה אחת מזכויות היסוד הכלכליות-חברתיות במשטר דמוקרטי.

יחד עם זאת, בזמן שהמשטרים הקומוניסטים קרסו, הרעיון לאסור על עובדים לשבות נותר נטוע עמוק בימין הקפיטליסטי הקיצוני. אני נחשפתי אליו לראשונה במאבקים שהובלתי מול בנימין נתניהו כאשר כיהן כשר האוצר. יוזמות הקיצוץ, ההפרטה וה"רפורמות" הקשות שגזר פגעו אנושות בחינוך, במתנ"סים, בבריאות ובקרנות הפנסיה, במיוחד בפריפריה החברתית והגיאוגרפית.

יש מי שזוכר את התקופה הזאת דרך מרקע הטלוויזיה: ויקי קנפו צועדת, ההפגנות והמגאפונים והחיקויים הנהדרים של אלי יצפאן. אך יש גם מי שזוכר את הימים האלה אחרת. דווקא העובדים ברשויות המקומיות, במועצות הדתיות ובשוליים של התעסוקה הישראלית - בירוחם או בשלומי, ברהט או בערד - זוכרים את השביתות בימים הללו היטב ומוקירים אותן.

רק איגוד עובדים גדול וחזק יכול היה להגן עליהם מפני הלנת שכר ומפני פיטורים המוניים. רק איגוד עובדים שמצטיין בסולידריות נחלץ לסייע לעובדים הלא-מאוגדים במשק.

מאז המשק הישראלי אמנם חולץ ממשבר ובנימין נתניהו חילץ את עצמו מהשפל ממנו סבל בדעת הקהל הכללית. למשרד האוצר מונו פוליטיקאים פחות קיצוניים בתפיסת עולמם, אבל זכויות העובדים נשתמרו רק בזכות עמידה איתנה - ולא בחסד.

בניגוד להשמצות המוכרות כנגד איגודי העובדים הגדולים, דוח הממונה על יחסי העבודה במשרד העבודה חושף כי 72% מהשביתות ב-2018 התקיימו דווקא בשירותי חינוך, בריאות, רווחה וקהילה, כמו גם בתעשיות הבנקאות והביטוח. אלה לא עובדים בתחום התשתיות, אלא מורות וגננות, עובדות סוציאליות, עובדי סיעוד או נותני שירות בחברות סלולר.

עוד מראה הדוח כי "חלה ירידה של יותר מ -77% בימי השביתה במשק, וירידה של יותר מ-94% במספר העובדים ששבתו. נמשכת המגמה של יציבות ושקט תעשייתי, המאפיינים את מערכת יחסי העבודה בשנים האחרונות". והדוח ממשיך: "הנתונים הללו מעידים על המשכה של מדיניות ההידברות בין הצדדים הפועלים למציאת פתרון מוסכם והוגן במהלך תקופת הצינון של סכסוכי העבודה עוד טרם הבשלתם לידי שביתה".

האיום המוחשי ביותר בשביתה כללית בשנה שחלפה בא דווקא כשהחליטה ההסתדרות להתערב במאבק להעלאת קצבאות הנכים ולטיפול בביטחון האישי של פועלי הבניין.

החידלון של ממשלת נתניהו לא בא לידי ביטוי רק בחוקי חסינות לפוליטיקאים, אלא גם ביוזמה לשלילת זכות יסוד חברתית מהאזרחים. תפקידנו בכנסת הבאה להיאבק נגד הרעיון האנטי-דמוקרטי, האנטי-חברתי והאנטי-יהודי של הגבלת זכות השביתה. נדירות ככל שיהיו, שביתות יהיו תמיד עניין לא נוח, אך הן גם מנוף הלחץ הכי עוצמתי להגן על החלשים בחברה.

הכותב הוא יו"ר העבודה-גשר