השר לביטחון פנים גלעד ארדן / צילום: איל יצהר, גלובס
האם ההתרגשות התקשורתית מהחלפת חברי ועדת ההיתרים, שהגיעה גם לעמודים האלה, הייתה סערה בכוס מים? בראיון לגלי צה"ל ביקש השר לביטחון פנים גלעד ארדן להמעיט בחשיבות הפרשה.
המראיינות אילאיל שחר ומרב בטיטו תהו אם ראוי שמבקר המדינה ישנה הרכב של ועדה רק כדי להבטיח לראש הממשלה תשובה נוחה יותר לבקשה לקבל תרומות לכיסוי הוצאותיו המשפטיות. ראשית, ענה ארדן, חברי ועדת ההיתרים לא הוחלפו אלא התפטרו זמן קצר לפני תום תקופת כהונתם; ושנית, "הוועדה היא ועדה שמייעצת למבקר. זכותו לא לקבל את עמדתה".
לפי התמונה שצייר ארדן בפני מאזיניו ומאזינותיו, למבקר המדינה ולראש הממשלה לא הייתה שום סיבה להתערב בהרכב ועדת ההיתרים: ממילא המבקר הוא הפוסק האחרון. האם הוא מדייק?
קצת היסטוריה. בעשורים הראשונים למדינה לא היו הנחיות מחייבות שאסרו על שרים וסגניהם לעסוק בעיסוקים שהתנגשו עם תפקידם הציבורי. הנוהג המקובל היה שמי שהתמנה לשר מתפטר מעיסוקיו האחרים. כדי לעשות סדר הקימה הממשלה ב-1977 את ועדת אשר, שקבעה כללים ברורים למניעת ניגוד עניינים בשורה של מקרים: החל בעסקאות בניירות ערך וכהונה בדירקטוריון של עמותה, עבור בהכנסה מתמלוגים וכלה בגיוס כסף מתורמים.
לצד האיסורים, הוועדה יצרה מנגנון שיאפשר לשרים לבקש הקלות במקרים מיוחדים. פרק ד' בקובץ הכללים קובע שמבקר המדינה ימנה ועדה בראשות שופט, והיא תוסמך לאשר לשר לחרוג מהכללים, אחרי שווידאה שהפעולה שהשר מבקש לעשות לא כרוכה בניגוד עניינים. סעיף 21 בפרק זה קובע FH הוועדה "תשמע, לפני מתן החלטתה, את חוות-דעתו של מבקר המדינה לגבי המקרה שלפניה".
אלא שהסעיף הבא מבהיר: "החלטת הוועדה תהיה סופית". המבקר מביע את דעתו, אבל חברי הוועדה יכולים לדחות אותה. ואכן, מי שייכנס לאתר האינטרנט של ועדת ההיתרים יוכל לקרוא שם החלטה שחברי הוועדה הקודמים קיבלו לפני חודשיים בלבד. ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש לקיים דיון חוזר בבקשתו לקבל תרומות מנתן מיליקובסקי ומספנסר פרטרידג'. החברים כותבים שמבקר המדינה היוצא יוסף שפירא המליץ להם להיעתר, אלא שהם החליטו, בנימוס, לדחות את עמדתו.
■ בשורה התחתונה: דברי ארדן לא נכונים. לפי הכללים למניעת ניגוד עניינים של חברי ממשלה, מבקר המדינה הוא שמוסר חוות-דעת בלבד בבקשות שמוגשות לוועדת ההיתרים, ואילו הוועדה עצמה מחליטה.