שוק ברמאללה / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
הרשות הפלסטינית התמידה עד השבוע בסירובה לקבל את כספי המסים שישראל גובה עבורה בשל הקיזוז של הכספים המועברים למשפחות המחבלים. בקופת האוצר הצטבר סכום של קרוב לארבעה מיליארד שקל של הרשות, לא כולל 250 מיליון שקל המקוזזים. אמנם ביום חמישי האחרון נמצא פתרון חלקי וישראל העבירה 2 מיליארד שקל מהסכום שהצטבר, אך השלכות הסירוב של הרשות עדיין נראות בשטח.
הרשות קיצצה במחצית את משכורות פקידי הרשות, וכדי לשכך את הביקורת החליט אבו מאזן לקצץ גם בבשר החי, קרי בבכירי הממשלה וביועציו הקרובים. בין השאר פיטר אבו מאזן 20 מיועציו (מתוך כמעט 30) ובנוסף הוא דורש קיצוץ במשכורות השרים והוצאותיהם. לפי הפרסומים אבו מאזן דורש החזר מהשרים על העלאה במשכורת שקיבלו בעיצומו של המשבר, אף ששכר המגזר הציבורי קוצץ. עוד צעדים שהוכרזו, גם אם טרם בוצעו, הוא ביטול כפל משכורת של הבכירים בממשלה המכהנים גם בתפקידים באש"ף.
אבל האם יש משבר כלכלי ממשי בגדה בשל כך? האם הכלכלה הפלסטינית מקרטעת? לפחות על פי מבט מקרוב בשטח ושיחות עם סוחרים, תעשיינים ואנשי עסקים מקומיים, התשובה לשאלות הללו היא - לא ממש. יש פגיעה לא קלה במגזר הציבורי הפלסטיני שמשכורותיו קוצצו, ובהם כמה עשרות אלפי מורים, אנשי משטרה ומנגנוני הביטחון (שהקיצוץ אצלם קטן יותר), פקידים, עובדי מערכת הבריאות ועוד. יש עצירה כמעט מוחלטת של פרויקטים במימון ממשלתי, וגם התפעול השוטף של המוסדות הממשלתיים בחינוך ובבריאות ספג מכה.
אבל המכה הזו מתרככת בשל כמה סיבות: האחת, רוב הפרויקטים התשתיתיים ממומנים בידי מדינות או ארגונים זרים, והכסף הזה ממשיך להגיע. השנייה, הרשות הפלסטינית קיבלה תוספות, מענקים והלוואות ממדינות שונות - הגדול שבהם 300 מיליון דולר מקטר - לסיוע בתקופת עצירת הכספים מישראל.
הסיבה השלישית היא ההכנסות ממכירות לישראלים: גם יצוא גדל והולך וגם ישראלים, ובעיקר ערבים ישראלים, המגיעים לקניות בערי הגדה. הקניונים בג'נין, טול כרם וקלקיליה הומים בכל סוף שבוע בעשרות אלפי ערבים ישראלים תושבי המרכז והצפון, הבאים לקניות ובילויים; לרמאללה ובית לחם מגיעים ערביי מזרח ירושלים.
הסיבה הרביעית ואולי המשמעותית ביותר - הכלכלה הפלסטינית נשענת בעיקרה על השוק הפרטי ולא על המגזר הציבורי. שר ברשות הפלסטינית שהתרעם על הכוונה לבטל העלאה בשכר השרים, אמר כי השכר נמוך ביחס למשכורות הגבוהות במגזר הפרטי. ויותר מכך נשענת הכלכלה על הקשרים עם ישראל, ובראש וראשונה הפועלים הפלסטינים העובדים בישראל. אלה מונים כפי שסקרנו בכתבות קודמות ב"גלובס" יותר מ-130 אלף. שכרם הממוצע הוא יותר מ-5,000 שקל - פי שניים וחצי מהשכר הממוצע ברשות, והם מפרנסים כ-750 אלף בתי אב. ההכנסה מהענף הזה לא נפגעה ואף עלתה: הביקוש לרישיונות עבודה בישראל גדל ומספר העובדים אצל מעסיקים ישראלים, בתוך הקו הירוק ובאזורי התעשייה ביו"ש, גדל בכל חודש בהתמדה. בתחילת השנה נחנכו מתקנים חדישים במעברים ובמחסומים שדרכם נכנסים הפועלים וזמן ההמתנה התקצר משעות לדקות.
ענף נוסף שפרדוקסלית הסיוע שלו לכלכלה הפלסטינית גדל בהתמדה הוא הבנייה בהתנחלויות. לאחר שנים של הקפאה יש תנופת בנייה גדלה והולכת בהתנחלויות. קבלת אישורי העבודה שם קלה ומהירה יותר, ואלפי פועלים פלסטינים כבר מועסקים לפי חוקי העבודה הישראליים, קרי במשכורות "ישראליות" ולא פלסטיניות.
בסיור בבית לחם נפגשתי עם כמה סוחרים ותעשיינים שהציגו תמונת מצב שלפיה כל עוד הצד הישראלי מקל על הרגולציה והדרישות מהם והצד הפלסטיני לא מפריע, הכלכלה משגשגת. בית לחם הייתה מלאה באלפי תיירים, בעיקר באזור כנסיית המולד, אך גם בשכונות מסביב. תעשיית התיירות היא הענף המרכזי של העיר, ורק לאחרונה נחנכו בעיר שני קניונים שרוב החנויות בהן מיועדות לתיירים.
אליאס אל עארג'ה, יו"ר התאחדות בתי המלון הפלסטינים, אומר כי היה יכול להיות אפילו טוב בהרבה לולא הקשיים במעבר מרמאללה לבית לחם. "לוקח יותר זמן מאשר מבית לחם לאילת", הוא אומר, אבל מודה שהמעבר מירושלים קל יותר. עוד תלונה קבועה היא אי מתן היתר למדריכי טיולים פלסטינים להיכנס לישראל וללוות קבוצות המגיעות לגדה. "משרד התיירות הישראלי מונע את זה בגלל הלחץ של המדריכים הישראלים, שלא רוצים תחרות".
עיסא רשמאווי, בעלי סוכנות נסיעות גדולה, הוא משווק רשמי של ארקיע ושל השטיח המעופף, ומטפל בתיירים המגיעים לאזור. הוא מציין עלייה גדולה בתיירות בשנים האחרונות: ב-2017-2018 נרשם בשטחי הרשות הזינוק היחסי הגדול ביותר בעולם בכניסת תיירים. שני הדוברים הציבו את המחסור בבתי המלון כגורם מעכב.
תעשיית הטקסטיל הייתה בפריחה בשל ביקוש רב מישראל למוצרים הזולים מהשטחים, אבל היא נפגעה בגלל היבוא מחו"ל: חאלד אל עארג'א הוא הבעלים של מפעל טקסטיל בעיר והוא מצטרף לקריאה הנואשת של יצרנים ישראלים להטיל מכס על המוצרים מטורקיה ומסין. לדבריו, המפעל שלו מעסיק 62 עובדים, מספק בטווח זמן מהיר במיוחד חולצות, סווטשירטים וסוגי ביגוד אחרים, ומציג בחיוך חולצת סוף קורס של גולני שהמפעל שלו ייצר, וגם חולצות שהזמינה ההתאחדות לכדורגל לקראת אחד מהמשחקים של הנבחרת.
ענף חשוב נוסף הוא המוצרים לבנייה: בבית לחם, סמוך למחנה דהיישה, שוכן מפעל הבלוקים של עיסא מקרקר, המספק חלק ניכר מהבלוקים לבנייה של הפרויקטים הגדולים באזור ירושלים. המפעל ממוכן ואוטומטי, ומספק תעסוקה ופרנסה לעשרות פלסטינים. מקרקר מציין שהשכר במגזר הפרטי גבוה יותר מאשר במגזר הציבורי ובעיקר לאנשי מקצוע. הביקוש להם גדול בהרבה מההיצע והשכר עולה בהתאם. ממש ההפך ממשל האיש השמן והאיש הרזה של בנימין נתניהו.
בית לחם היא אחת מהערים היותר משגשגות בגדה ובכל זאת מסקנה אחת מתבקשת מהסיור בה: לציבור הפלסטיני אין מוטיבציה אמיתית לחולל שוב מהומות ולהתעמת עם ישראל, מהסיבות הכלכליות האזרחיות. יש לו יותר מדי מה להפסיד. אין זה אומר שלא יהיו פיגועים ושהמצב נפלא, אבל הוא רחוק מלהיות חבית של חומר נפץ העומדת להתפוצץ. רחוק מאוד.