דרור פויר / צילום: יונתן בלום
א.
את ההפוגה הקומית של השבוע סיפק חוק המצלמות בקלפיות, שנבלם בינתיים בוועדה המסדרת של הכנסת. החוק עצמו לא כל-כך מצחיק, אבל אני בטוח שכולנו צחקנו צחוק מריר, לפחות בלב, כשבמהלך הדיונים והמריבות אודותיו עלה שוב ושוב לאוויר המושג "טוהר הבחירות". טוהר? איזה טוהר ואיזה ברבוניות? טוהר זה התואר האחרון שאפשר להעניק לבחירות העכורות האלה שרצופות בקללות, הכפשות, השמצות, הקלטות וסחרירים שלגמרי מוציאים את החשק. טוהר הבחירות? יותר גועל הבחירות.
אני די מבין את אלה שבוחרים לא לבחור, זאת האמת. והם לא כל-כך מעטים; מדובר על כשליש מהישראלים בעלי זכות בחירה. זו אינה טענה נגד הלגיטימיות של מי שייבחר, כמובן, זו השיטה ואלה החוקים. אבל שלושים ואחת וחצי אחוזים מאיתנו לא הצביעו בבחירות באפריל, ואני קורא ששיעור חוסר ההצבעה הכללי צפוי לעלות בכאחוז אחד מהבחירות האחרונות ולעמוד על כשלושים ושניים וחצי אחוזים מבעלי זכות הבחירה, שזה יותר משני מיליון ישראלים. יותר ממה שהצביעו לכל מפלגה אחרת. או במילים אחרות: הרבה יותר אנשים לא הצביעו מאשר אנשים שהצביעו לכל המפלגות שאינן הליכוד או כחול לבן, שנכנסו לכנסת או שלא עברו את אחוז החסימה - ביחד! או במילים אחרות אחרות: כל התושבים של תל אביב, ירושלים, חיפה, באר שבע ואשדוד - ביחד!
כל-כך הרבה ישראלים אולי לא צודקים, אבל גם אי-אפשר לומר בפסקנות שהם טועים לגמרי; מבחירות מוקדמות לבחירות מוקדמות אפשר להבין אותם יותר, ואגב, אפשר לראות קורלציה ברורה בין בחירות שהוקדמו לאחוזי הצבעה נמוכים. כשהבחירות עצמן הופכות לגחמה לא ברורה, לא להשתתף בהן נראה יותר ויותר כמו צעד הגיוני - ובטח עקבי - יותר מאשר להשתתף בהן, והטיעונים בעד השתתפות הולכים ומאבדים תוקף כשאפילו לשאלה פשוטה כמו "על מה הבחירות האלה?" כבר אין תשובה טובה משהו כמו עשור. תשובה טובה, אם תהיתם, תהיה: "כי עברו ארבע שנים מהקודמות".
ב.
הניוטרינו הוא חלקיק אלמנטרי, אחד ממרכיבי האטום ומיחידות הבסיס של היקום. הוא נמצא בכל מקום, כל הזמן. לניוטרינו יש את המסה הנמוכה ביותר מכל החלקיקים בעלי המסה ביקום. אין לו מטען חשמלי והוא בקושי מקיים אינטראקציה עם החומר שדרכו הוא עובר - והוא עובר דרכנו בעודנו מדברים, ויעבור גם כשייגמרו כל המילים. אם תרצו לחסום ולו מחצית מחלקיקי הניוטרינו תצטרכו לבנות קיר עופרת בעובי עשרות שנות אור.
קיר עופרת בעובי עשרות שנות אור שעומד באמצע החלל זה אומנם מחזה רב רושם, אבל אין מספיק עופרת ביקום. איך בכל זאת נדע מהי המסה של הניוטרינו? השבוע קראתי על כמה חברים מהמדע שניסו שיטה חדשה: במקום לחפש את החלקיק הכי קטן ולמדוד אותו, הם הלכו בגדול; הזינו לתוך מחשב על את כל מה שאנחנו בכל זאת יודעים על החלקיק, ובנוסף את כל המידע שיש לנו על משהו כמו 1.1 מיליון גלקסיות ואמרו לו - לך תביא!
אחרי משהו כמו חצי מיליון שעות חישוב, חזר המחשב עם תוצאה. אף שמעריצי דאגלס אדמס היו שמחים למשהו שמכיל את המספר 42, התוצאה שהתקבלה הייתה שלניוטרינו שנבדק יש מסה שאינה עולה על 0.086 eV (אלקטרון-וולט), שזה משהו כמו אחד חלקי שישה מיליון מהמסה של אלקטרון בודד. יכול להיות, אמרו החוקרים, שלעולם לא נצליח לדעת בוודאות את המסה המדויקת.
אבל חוץ מהעובדה שזה נורא מעניין, למה אני מספר לכם את זה בעצם? כי מוסר ההשכל מהסיפור הפיזיקלי הקטן שלנו הוא פשוט וידוע - צורת היקום לא מורכבת רק מהדברים שאנחנו רואים ומרגישים וחווים. אלה דווקא החלקיקים הכי קטנים, הכי קלים, הכי אדישים, הכי חסרי מטען והכי לא ברורים שנותנים לדברים הגדולים והמוכרים את הצורה שלהם, כמו גם את התנועה, המהירות והסיבוב. מה שאנחנו רואים נמצא ביחד עם כל מה שאנחנו לא רואים.
הנמשל כאילו כותב את עצמו. מי שלא מצביע, שלא יצביע - אני מבין אותו לגמרי, כאמור - רק שלא יגיד, מה כבר משנה ההצבעה שלי? כי היא משנה. נכון, היית רק קול אחד מ-4,309,270 (מספר הקולות הכשרים בבחירות הקודמות), אפילו לא שבריר של שבריר אחוז - ועדיין.
מה זה משנה? אני לא יכול לומר "מה" זה משנה - אבל העובדה היא שזה משנה. כי אם חלקיק אחד עם מסה זעירה שבזעירות, אחד מבין טריליוני מיליארדי חלקיקים שנעים מפה לשם, משפיע על גלקסיה שלמה, אז אל תשחק לי אותה מיוחד, בנאדם. אתה לא יותר ולא פחות מכל חלקיק אחר, חביבי, וגם אם לעולם לא יצליחו למדוד במדויק את המסה הפוליטית של כל אחד ואחד, הרי שיש לך השפעה! התמונה הגדולה לא תהיה אותה תמונה גדולה בלעדיך!
אני קורא על "דאגות במטות" ועל מאמצים שעושות חלק מהמפלגות על מנת להעלות את שיעור ההצבעה ואני מאשר לכל המפלגות לעשות שימוש במשל הניוטרינו. אחרי הכול, היקום הוא של כולנו.
ג.
גם אני אלך להצביע. למי? טרם החלטתי. בינתיים אני צף במרחב שבין בני גנץ, העבודה והמחנה הדמוקרטי, נותן לסקרים של הרגע האחרון להשפיע עליי; אולי יהיה צ’אנס למהפך, אולי נצטרך להציל מישהו, נראה. הפתק ששמתי בבחירות הקודמות היה מביא יותר תועלת בעולם בתור מטוס נייר, וגם הפעם הציפיות שלי לא בשמיים.
אחד הפתרונות היותר מוזרים להעלאת שיעור ההצבעה הוא תמיד הצבעה אלקטרונית. אנשים מדברים על הצבעה אלקטרונית כאילו זה מה שיציל את הדמוקרטיה. לא יודע מה איתכם, עם כל הכבוד לדמוקרטיה - אני הולך להצביע רק בשביל ללכת אל הקלפי ולעמוד מאחורי הפרגוד.
בכתבתו של חברי חן מענית על חוק המצלמות בקלפי, דיבר יפה פרופ' מיכאל בירנהק, מומחה לדיני פרטיות מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, על הקלפי: הקלפי הוא מרחב מיוחד, לא בדיוק ציבורי, שהרי הוא אישי. לא בדיוק פרטי, שהרי הוא פוליטי. אתה חופשי בו, אבל הכללים נוקשים. לא חובה, לא בדיוק זכות. לא רחוב, אבל גם לא בית - מרחב מיוחד, כמו הפעולה המתבצעת בו: פעולה אישית עם השלכות ציבוריות.
אהבתי את זה, אבל אני אדם פשוט. מצדי, תנו לי את הרגע הזה מאחורי הפרגוד - כבר צירוף מילים מלא הוד. נחמד בקלפי; להיות לבד, בשקט, לקחת את הזמן, כל האופציות פתוחות לפניי ואני מוקף באותיות. נחמד להיות מוקף באותיות ובחלקי ניוטרינו. הלוואי שחלק מהשני מיליון שלא מצביעים ינסו את זה פעם.
אולי בפעם הבאה, היא כנראה מעבר לפינה.