חיסונים / צילום: שאטרסטוק
שופטי בית המשפט לענייני משפחה משרטטים מזה תקופה את גבולות התערבות המשפט בטיפול של הורים בילדיהם בתחום החיסונים, על רקע הסירוב של הורים רבים לחסן את ילדיהם. כעת מתקבל גיבוי להכרעותיהם גם מבית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי בתל-אביב דחה בקשתה של אם לערער על החלטת בית המשפט לענייני משפחה מהחודש שעבר, במסגרתה הורה על ביצוע חיסונים לבנה בן השלוש ותשעה חודשים.
השופט נפתלי שילה ציין בפסק דינו כי מפרוטוקול הדיון בבית המשפט לענייני משפחה עולה כי האם לא הביעה התנגדות כי בנה יעבור את החיסון המחומש לבקשת אביו, והיא מנועה מלטעון כך כעת בערכאת הערעור. עוד ציין השופט כי יש לדחות את טענת האם כי האב לא הגיש לבית המשפט חוות-דעת רפואית באשר לנחיצות החיסון.
"בכל הנוגע למתן חיסונים שגרתיים בהתאם להנחיות משרד הבריאות, אין כל צורך לצרף חוות-דעת רפואית בתמיכה לבקשה למתן החיסונים, שעה שההורה השני מתנגד", קבע השופט והוסיף כי "המלצת משרד הבריאות באשר למתן חיסוני השגרה, קרי, אותם חיסונים הניתנים במרכזי טיפת חלב ובבתי הספר, ללא תשלום, נבחנו ונקבעו על-ידי גורמים מקצועיים ומדובר בהמלצה גורפת וחד-משמעית לכלל הילדים בישראל. היוצאים מן הכלל הם המקרים בהם ישנו טעם שבגינו יומלץ שלא לבצע חיסון זה או אחר מבין חיסוני השגרה (כגון שקיימים ביחס לאותו ילד ספציפי ליקויים ידועים במערכת החיסונית)".
לכן, ציין השופט, "ככל שמי מההורים סבור כי החיסון השגרתי יגרום נזק לקטין, עליו להצטייד בחוות-דעת הקובעת כי אין לבצע את החיסון".
במקרה שהגיע לבית המשפט המחוזי, האם לא הציגה חוות-דעת מטעמה באשר לנזקים שעלולים להיגרם לבנה מביצוע החיסון. המקרה סבב סביב שאלת חיסונו של קטין, יליד 16.1.16. בנובמבר אשתקד חתמו הוריו על הסכם גירושים שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, ובמסגרתו נקבע כי המשמורת על הקטין תהיה בידי האם, ואם האם תחליט על מעבר למקום מגורים אחר, יהיה עליה להודיע על כך לאב חודשיים מראש.
ביולי השנה הגיש האב תביעה בעניינו של הקטין לבית המשפט לענייני משפחה, במסגרתה עתר, בין היתר, לכך שבית המשפט יורה לאם להודיע לו היכן היא מתגוררת עם הקטין ולקבל את אישורו ביחס למוסד החינוכי שבו ילמד הקטין. בנוסף, עתר האב "לאשר את חיסון הקטין לחיסון המחומש או להורות על חיסונו ללא חתימת הנתבעת".
החיסון המחומש ("מחומשת") ניתן נגד המחלות דיפטריה, טטנוס, שעלת, פוליו והמופילוס. החיסונים ניתנים בשנה הראשונה לחיי התינוק (בגיל חודשיים, ארבעה חודשים, חצי שנה ושנה), בכיתה ב' ובכיתה ח'.
בחודש שעבר התקיים דיון בבית המשפט לענייני משפחה שבו נדונה שאלת מקום מגורי הקטין וחיסונו, ובמסגרתו נקבע, ביחס לבקשת האב לחסן את הקטין, כי יש לחסן את הבן הקטין. הדיון נקבע בדחיפות לאור העובדה שניתן נגד האם צו מניעה האוסר עליה להעתיק את מקום מגוריה, והאם הגישה בקשה דחופה לביטולו.
השופט ארז שני מבית המשפט לענייני משפחה ציין בהחלטה כי "מסבירה לי האם כי אין עורר על כך שהקטין, למרות גילו, ינק עד לאחרונה, וכי מטעמים מצפוניים כאלה ואחרים, אין היא מוכנה לקחת על עצמה את חיסונו של הקטין, בין בחיסוני חובה ובין בחיסוני רשות. בין השאר אמרה לי האם כי דורשת היא שהאב יתייצב עמה לחיסונים אם ייעשו, אחר-כך אמרה שייקח הוא עצמו את הקטין לחיסון, אחר-כך חזרה בה ואמרה ששני הצדדים צריכים ללכת יחדיו לחיסון. ברור לי שהאם אינה מתכוונת באמת לבצע את החיסון במהירות וביעילות".
עוד ציין שופט בית המשפט לענייני משפחה כי "חיסונו של קטין הוא חלק מטובתו, שלמות גופו והבטחת שלומו, ולא אחת פסקו בתי המשפט כי באין הסכמה בין ההורים אודות דרך הטיפול הרפואי הניתן לקטין ובכלל זאת טיפול מונע, יכריעו בתי המשפט בחייבם מתן טיפול רפואי כפי המקובל במרבית האוכלוסייה ובהמלצות כעולה מהוראות משרד הבריאות.
"אינטרס זה של הקטין מחייב אפוא להגביל את משך הזמן שיינתן לאם לבוא בדברים עם האב, שכן שנת הלימודים בפתח, וחפצים אנו שהקטין, באותו גן בו יבקר, יהא מחוסן כשאר הילדים וכמתחייב בהמלצות משרד הבריאות. משכך, באין הסכמה של האב, ואם לא יחוסן הקטין עד ליום 28.8.19, יהא האב רשאי ליטול את הקטין ולחסנו בכל חיסון המומלץ על-ידי משרד הבריאות".
פגיעה באוטונומיה
האם לא השלימה עם ההחלטה והגישה על כך בקשת רשות ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה לבית המשפט המחוזי. לטענת האם, הדיון בבית המשפט קמא נקבע לדיון בנושא העתקת מקום המגורים ולא בנושא החיסונים, ובית המשפט טעה כאשר קיבל החלטה כה גורלית ללא נוכחות האב ובלא שניתן היה לחקור אותו. לטענתה, האב קיבל פטור מהתייצבות לדיון בנושא צו המניעה, ולא בכל הנוגע לבקשתו לערוך חיסונים לקטין בלא הסכמתה. עוד טענה האם כי האב הוא זה ששכנע אותה שלא לתת חיסונים לקטין עקב הסיכונים הכרוכים בכך, וכי מתן חיסון מנוגד להשקפת עולמו של האב.
האם טענה עוד כי בית המשפט טעה כאשר נמנע מלהורות על קבלת חוות-דעת רפואית לפני שהורה על ביצוע החיסון. לטענתה, היה צורך בהתייחסות רפואית ספציפית לקטין ולמצבו.
עוד טענה האם כי החיסון טומן בחובו סיכון, וכי אין לכפות עליה ביצוע פעולה רפואית בניגוד לדעתה. לטענתה, חיסון מהווה פגיעה "במרחב האוטונומיה האישית", ולא קיים כל צורך קונקרטי לבצע את החיסונים.
לטענתה, מאחר שככלל לא ייגרם נזק לקטין שלא חוסן, יש לכבד את שיקול-דעתה של האם המתנגדת לחיסון.
מנגד טען האב כי האם הסכימה במפורש, במהלך הדיון בבית המשפט לענייני משפחה, למתן החיסונים לקטין; היא רק ביקשה שהחיסונים יבוצעו על-ידי שני ההורים יחדיו.
עוד טען האב כי הקטין אינו מחוסן כלל, וזו סכנה מידית עבורו, וכי הדרישה למינוי מומחה רפואי היא מקוממת, "שכן ברור שהיא נועדה למשוך ולעכב את ההליך וכך למנוע את החיסון".
לטענתו, עמדת משרד הבריאות היא חד-משמעית, ואין כל צורך בחוות-דעת רפואית נוספת. מדובר בטיפול מניעתי, וקיימת אף הצעת חוק שתעגן את חובת החיסונים.
עוד הוסיף האב כי אם הקטין לא יחוסן, הוא יסכן גם את שאר ילדי הגן ואף את הוריו. האב מעוניין לבצע את החיסונים, והוא פנה בבקשה בכתב לאם עוד בטרם שהגיש את התביעה, על-מנת שהחיסונים יבוצעו.
השופט נפתלי שילה מבית המשפט המחוזי קיבל את טענות האב, תוך שהוא מציין, בין היתר, כי מעיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט לענייני משפחה עולה כי האם לא התנגדה לביצוע החיסונים. "אדרבא, מהפרוטוקול עולה כי קיימת הסכמה של האם", ציין השופט. לפיכך, קבע, "האם מנועה ומושתקת לטעון כיום בבית משפט של ערעור שהיא כלל לא הסכימה לבצע חיסונים. מדובר בטענה הסותרת באופן מובהק את עמדתה בבית המשפט קמא. טענתה בדיון היום כי 'הופעל עליה לחץ', נטענה בעלמא וללא כל ביסוס והטענה תמוהה, שעה שהיא הייתה מיוצגת".
עוד צוין בהחלטה כי לאחר שניתנה ההחלטה על עריכת החיסון, הגישה האם תגובה לבקשה להתיר לקטין לנסוע לצרפת, שבמסגרתה היא טענה כי "בכפוף לשינוי מועד החיסונים, לא תתנגד האם לנסיעת הקטין לצרפת", וכי "חרף האמור, האם לא נותנת הסכמתה לחיסון הקטין בצרפת, חרף היות שסביו מצד אביו אנשי רפואה אשר חיסנו את ילדיהם בבית".
מכאן, כותב השופט בהחלטתו, "משמע בבירור שההסתייגות של המבקשת היא רק מעריכת החיסונים בבית הסבים של הקטין, ואולם לא קיימת מצידה התנגדות לערוך את החיסונים בקופת החולים או במרפאה של רופא בארץ".
עוד ציין השופט כי האם לא ביקשה מינוי מומחה רפואי בבית המשפט לענייני משפחה, והיא אף לא ביקשה את חקירת האב, וכן לא טענה שהיא לא מוכנה לדיון בנושא החיסונים ולא ביקשה לדחות את הדיון בנושא זה. לכן, נקבע, האם לא יכולה להעלות טענות אלה בערכאת הערעור.
למעלה מן הצורך ציין השופט שילה כי בכל הנוגע למתן חיסונים שגרתיים בהתאם להנחיות משרד הבריאות, אין כל צורך לצרף חוות-דעת רפואית בתמיכה לבקשה למתן החיסונים, אלא כאמור במקרה שההורה המתנגד לחיסון טוען כי יש מניעה רפואית או אחרת לעריכתו. במקרה זה, נקבע, האם לא טענה כי לקטין יש בעיה ספציפית שבגינה אין לבצע את החיסונים, ו"לפיכך, לא היה כל צורך שבית המשפט קמא יורה על הגשת חוות-דעת רפואית".
"אי-חיסון הקטין מהווה סכנה בריאותית עבורו"
האם ביססה את טענתה, בין היתר, על פסק הדין שבו דחה בית המשפט לענייני משפחה בחיפה בקשת אב למתן צו לביצוע חיסון פוליו לבנו, במסגרת מבצע חיסון כללי, לאחר שהאם סירבה למתן החיסון, אך השופט שילה דחה גם טענה זו, תוך שהוא מציין כי "מעבר לעובדה שמדובר בפסק דין שאינו מנחה, וניתן בהחלט לסבור גם אחרת - מדובר במקרה שונה לגמרי. באותו מקרה תכלית אותו חיסון הייתה לטובת ההגנה על הציבור שאינו מחוסן, שכן הקטין שם היה מחוסן מפני נגיף הפוליו. בענייננו שונים פני הדברים, מאחר שהקטין אינו מחוסן כלל, והצורך במתן החיסון הוא על-מנת להגן על הקטין עצמו ולא על אוכלוסיית הלא מחוסנים".
השופט הוסיף כי "החיסון המבוקש במקרה דנן נועד לטובת בריאותו ושלמות גופו של הקטין. אי-חיסון הקטין מהווה סכנה בריאותית עבורו (וגם עבור הסובבים אותו), ולכן ברירת המחדל, המגובה בהמלצת משרד הבריאות, ובהינתן שאין כל מניעה קונקרטית, היא ביצוע חיסוני השגרה.
פסק דין זה מצטרף לפסקי דין נוספים בהם חייבו בתי המשפט הורים לחסן את ילדיהם, ובהם פסק דינו של השופט טל פפרני מבית המשפט לענייני משפחה בחדרה מיולי השנה, אשר חייב זוג הורים מתנגדי חיסונים לחסן את בנם בחיסון סביל נגד חיידק הטטנוס, בעקבות פציעה שספג; וכן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב מפברואר השנה, שהורה לחסן קטינה בת 12 נגד חצבת חרף התנגדותו של אביה, לאחר שנקבע כי "מניעת חיסון מפני מחלה קשה כחצבת, יש בה להעמיד בסיכון בלתי סביר את שלומו של האדם".