מסלול הקמינו הספרדי מסומן לכל אורכו בסמל הצדפה / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
תעשיית התיירות, שאינה מפגרת אחר המגמות האקולוגיות המנשבות בעולם, ובמידה רבה אף מובילה אותן, מחזירה בשנים האחרונות את הטיולים לרגליים, לסביבה ולטבע. נתיבי הליכה היסטוריים משוקמים וזוכים לעדנה, שבילים חדשים מותקנים ומספר ההולכים רק גדל.
זכות ראשונים בעת החדשה שמורה לנתיב האפלצ'ים (Appalachian Trail) שעובר במזרח ארה"ב, בין מדינת מיין בצפון לג'ורג'יה בדרום. מאז שנפתח להולכים ב-1937, הוא הפך מיתולוגי ומספר ההולכים בו הולך וגדל. לפי הערכות של ארגון ATC לשימור נתיב האפלצ'ים (Appalachian Trail Conservancy), מספר ההולכים בשביל לכיוון צפון עלה מ-1,460 בשנת 2010, ל-3,735 ב-2017 (זינוק של כ-155%), ומספר ההולכים בכיוון ההפוך עלה באותן שנים בכ-91%. לא כל הצועדים משלימים את הנתיב כולו, מהלך של יותר מ-3,500 ק"מ. רק בין 25% ל-27% מסיימים את השביל במלואו. יש רבים המסתפקים במקטע או שניים, ויש כאלה שמחלקים את הדרך לכמה עונות צעידה.
לצדו, מככב PCT (ה-Pacific Crest Trail), שביל של 4,270 ק"מ, הנמתח לאורך החוף המערבי של ארצות הברית. את פרסומו קיבל השביל בעקבות הספר Wild, שכתבה שריל סטרייד על מסעה בשביל, שהיה לרב מכר. לפופולריות תרם גם הסרט שנעשה בעקבותיו ב-2014 בכיכובה של ריס ווית'רספון, ובעברית נקרא "הולכת רחוק".
אם נתיב האפלצ'ים הוא ה-מותג בארצות הברית, המקבילה האירופית היא ללא ספק הקמינו דה סנטיאגו (Camino de Sntiago). אורכו של הקמינו (בספרדית - הדרך), שעובר בעיקר בספרד ובצרפת, כ-780 ק"מ. המסלול מורכב מרשת של דרכים עתיקות לרוחבה של אירופה, המתמזגות לדרך אחת ומסתיימות בכנסייה מפורסמת בעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה (Santiago de Compostela) בצפון-מערב ספרד.
הקמינו, שאלפי צליינים שטפו ברגליהם בימי הביניים, כמעט גווע בתודעה במהלך השנים, אך קם לתחייה בשנות ה-80 של המאה הקודמת. ב-1987 הוכרז כנתיב תרבות אירופאי ("European Cultural Route") על-ידי מועצת אירופה, וב-1993 הוכרז כאתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו. כיום הוא זוכה לעדנה חסרת תקדים: מ-50 אלף איש שהלכו בו ב-2008, ב-2018 המספר נסק ליותר מ-300 אלף.
משביל למנוע צמיחה
לא התעוררות דתית מניעה את צלייני המאה ה-21 באשר הם, אלא מניעים כמו התמודדות גופנית, אישית ורגשית (משבר שנות הארבעים או צורך בפסק זמן בחיים), התמודדות עם אתגר, ולעיתים גם מניעים אידיאולוגיים, כדוגמת חלק מההולכים בשביל ישראל.
בפאנל בנושא שבילים שהתקיים בפברואר השנה במסגרת תערוכת התיירות הבינלאומית בגני התערוכה בתל אביב, עמדו רוב המשתתפים על הביקוש האדיר הקיים כיום לשבילים מהסוג הזה בארץ. "הדינמיקה של השבילים בארץ נמצאת בפיגור", אומר שי יגל, המתכנן שבילים עבור גופים כמו משרד התיירות ומועצות אזוריות בארץ ובעולם. "במשך שנים רבות ועד שנות ה-80, הובלנו בתשתית השבילים ובמערכות התומכות סביב. מאז, העולם התקדם שנות אור, וישראל נותרה הרחק מאחור. חבל שכדי ליהנות משירותי שביל ברמה סבירה, המטיילים שלנו חייבים לנסוע לאיטליה ולצרפת ועד נפאל".
פרט מעניין: בעוד שגילם הממוצע של הצועדים בשביל ישראל הוא כ-30, הגיל הממוצע בשבילים בעולם הוא כ-50 - מה שהופך את מנעד גיל המטיילים בעולם לרחב הרבה יותר. "מספר הישראלים הנוסעים כיום לטרקים בחו"ל נאמד בעשרות אלפים, ולא רואים אותם בשבילי ישראל בדיוק מהסיבות האלה, וחבל", אומר יגל.
החוויה הזאת תהיה בקרוב זמינה יותר כאשר יוכרז שביל חדש, סובב הרי אילת שמו (ראו כתבה בעמודים הבאים). המתכננים מקווים שהשביל יהווה מנוע צמיחה לכלכלה המקומית. יגל: "הרעיון הוא ליצור שביל ארוך שיאפשר רצף הליכתי של כמה ימים, כשבסופו של יום, יעמדו לרשות המטיילים ארוחה ונקודת לינה מסודרת - חדרים או אוהלים משודרגים עם חימום ושירותים".
מעבר לחוויית ההליכה עצמה, יש בזה גם רעיון חברתי: ללכת בתוך הטבע, אך גם לפגוש במקומיים שעל הדרך, לטעום אוכל טוב מעשה ידיהם, לסייע בכך לפרנסתם ולספוג את ההוויה המקומית דרך הרגליים. "מדובר בטרק שניתן יהיה ללכת בו מבלי לסחוב ליטרים של מים, אוהל ומזון לימים שלמים - כדוגמת שבילים בעולם שהולכים ומטיילים בהם מכפר לכפר, מבקתה לבקתה. זהו קונספט הקיים במדינות רבות בעולם, אך עדיין לא בישראל".
כך בדיוק התפתח גם הקמינו דה סנטיאגו בימי הביניים. לאורך 800 הקילומטרים שבין הפירנאים לעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה נבנו מנזרים במרחק 20 ק"מ זה מזה, בערך טווח הליכה של יום אחד, ובכל מנזר - רפוחיו (Refugio), מעון ללינת עולי הרגל חינם אין כסף. סביב המנזרים התפתחו שווקים קטנים, שגדלו במשך הזמן, ובהם מכרו איכרים צידה לדרך. סביב השווקים הוקמו פונדקים ומסעדות דרכים, וכך הפכו כפרים רבים לעיירות, ועיירות לערים. המרחקים הצטמצמו, ונקודות המנוחה והלינה התרבו לאורך הדרך. מרבית הצליינים הלכו ברגל, אבל האמידים יותר, שעשו את הדרך על גבי סוסים או בכרכרות, נזקקו גם לשירותיהם של רכבים ונפחים, וכולם נזקקו לבתי חולים ולעיתים גם למקומות קבורה. כמעט בכל עיר, כפר או עיירה על הדרך פועל גם כיום רפוחיו, שמציע לצועדים לסנטיאגו מקום לינה במחיר מוזל מאוד או אפילו בחינם.
"שביל טוב צריך קודם כול סיפור", אומר דיוויד לנדיס, תרמילאי ויזם אמריקאי, שותפו של היזם הישראלי מעוז ינון להקמת "שביל ישו" בגליל, שמאז פתיחתו ב-2007 צבר פופולריות רבה ואף מופיע במדריך הלונלי פלנט הנחשב. "וכאשר הוא כבר 'שביל', מתחיל להיווצר סביבו באזז כלכלי עם מסעדות וגסטהאוזים וחנויות, ההופכים למנוע צמיחה כלכלי לקהילות, לעיירות ולכפרים שלאורכו".
על הבאזז הכלכלי שנוצר סביב שביל שהפך לקאלט, יכול להעיד כל מי שצעד במסלול האנאפורנה (Annapurna) בנפאל. על-פי נתונים של משרד התרבות והתיירות הנפאלי, מספר ההולכים בשביל המאתגר הזה נסק מ-9,526 ב-1964, ל-940,218 ב-2017 - עלייה של פי 100 כמעט. קשה אומנם לאמוד את הגידול בכלכלה המקומית, אך השביל מפרנס כיום קהילה שלמה של מקומיים - מסבלים, מורי דרך ובעלי פרדות וחמורים, ועד בעלי גסטהאוזים ומסעדות.
אגב, במקרים רבים זוהי ברכה שקללה בצידה, ועל כך יעידו תיירים שקיוו למצוא את הראשוניות והניתוק של פעם, והתאכזבו. אני שמחה שהספקתי לעשות את המסלול המהמם הזה ב-2006, קצת לפני ההמון הסוער, הכבישים שנסללו והמסחור.
אף ששביל הוא נתיב מסומן וקבוע מראש, יש יותר מדרך אחת ללכת בו - לבד, בחבורה, מהר, לאט. כל אחד לפי דרכו. "אני אוהב ללכת בקצב שלי", אומר מוטי עמק, מהנדס יועץ לחברות בינלאומיות, שמבלה את רוב חופשותיו בשבילים בעולם. "גם כשאני מטייל עם חברים, בעצם אני הולך לבדי. יש אנשים שחשים מאוימים מהלבד, אבל בשבילי, ההתחברות לטבע הרבה יותר עוצמתית כך. באחד הימים טיילתי בפארק הלאומי ההיסטורי צ'אקו (Chaco) שבמדינת ניו מקסיקו. לפתע ראיתי ינשוף גדול ניצב על השביל. קפאתי. עמדנו ככה כמה דקות, הינשוף ואני, והעוף לא זז. המשכתי ללכת בזהירות, משתדל להתרחק מהינשוף ככל שהשביל אִפשר. הוא המשיך לעמוד כמו פסל, אבל עיניו עקבו אחריי".
את ההסבר למפגש ההזוי הוא קיבל כעבור שנים בבר-מסעדה בעיר וושינגטון. "בשולחן הסמוך ישבו שני גברים, ואחד מהם סיפר שגדל במדינת וושינגטון בשמורה אינדיאנית אשר אביו ניהל. פניתי אליו (בארצות הברית די מקובל לפתוח בשיחה עם מי שיושב לידך בבר) וסיפרתי לו סיפרתי לו על הינשוף. 'זה לגמרי מובן', הסביר בטבעיות. 'זאת הייתה נשמה שאותתה לך לעזוב את המקום הזה הקדוש לאינדיאנים מדורי דורות, וללכת לענייניך'. ספק אם מפגש כזה עם ינשוף היה מתרחש לו הייתי מגיע עם חבורה. בשבילי, מהות ההליכה היא לדרוך בארץ בראשית, על אבנים וסלעים. אם השביל עמוס בהולכים וטחון עד דק, הוא פחות מושך".
אם כך, מדוע ללכת בשביל ולא סתם בטבע?
"קשה להסביר, אבל כשאני שם רגל על שביל, זה גורם לי לתחושה של אושר. יש הרואים בזה סוג של התמכרות. עולים על שביל והולכים מבלי לחשוב, בעוד הנוף מסביב משתנה. לרוב, גם אין צורך בלוגיסטיקה מיוחדת. הדבר היחידי הוא להגיע לתחילת השביל ולרדת בסופו או בנקודה שקבעת לעצמך. השביל גם פותח את הנוף ליותר אנשים שהולכים ברגל, וגם אם הוא תובעני, לרוב אתה לא חייב להיות חיית שטח או בעל כישורי ניווט מיוחדים וגם לא מטפס הרים.
"אף שאני אוהב ללכת לבדי, שביל הוא גם מיזם חברתי. לאורך נתיב האפלצ'ים למשל, שבמשך השנים הלכתי מקטעים ממנו, יש עיירות המהוות מקום התכנסות. לפעמים מתקיימים בהן פסטיבלים, ואז ההולכים שוטפים את העיירה, שותים, רוקדים ולוקחים יום מנוחה כדי להתקלח, לישון במיטה ולפגוש אנשים מעניינים".
למה נתיב האפלצ'ים דווקא? הרי הנוף שבו הוא לרוב רק יער ויער.
"נכון. ה-PCT למשל ה-(Pcific Crest Trail, הנמתח לאורך החוף המערבי) מגוון ממנו, אבל נתיב האפלצ'ים הוא מותג, והעניין החברתי יותר מודגש בו. פוגשים בו בעיקר שתי קבוצות גיל: מצד אחד צעירים שסיימו זה עתה קולג', ומצד שני פנסיונרים. כלומר, כאלה שעדיין לא התחילו את הקריירה, אלה שפחות או יותר סיימו אותה, ויש גם מי שנמצאים בנקודת פיתול או משבר, עוזבים הכול ולמשך חמישה חודשים לוקחים פסק זמן מהחיים. אלה אנשים שלרוב מעניין מאוד לפגוש ולשוחח איתם".
שביל חוצה מזרח תיכון
אז איך בוחרים שביל? על כך יש לאילנה בר, בעלת בלוג המסעות "יצאתי מביתי למסעותי" (www.ilanabar.com), תשובה סדורה: "כל שביליסט והסגנון שלו. כשאני יוצאת לטרק, אני לוקחת בחשבון קריטריונים כמו יופי - האם המסלול יפה, אטרקטיבי, מעניין בעיניי. קושי - מידת המאמץ הדרושה, והאם הוא תואם את היכולת הפיזית שלי. נגישות - האם השביל נמצא באזור גיאוגרפי שקשה להגיע אליו, האם נדרשת לוגיסטיקה מיוחדת והאם ניתן להיעזר בתחבורה ציבורית.
עלות - התקציב שנדרש עבור הטרק, כולל טיסות והוצאות לינה ואוכל במהלך ימי ההליכה. לוגיסטיקה - היכן ישנים, איזה ציוד נדרש לקחת בתרמיל על הגב, האם ישנן נקודות למילוי מים בדרך, היכן אוכלים. התמצאות - האם מדובר במסלול פופולרי שניתן לטייל בו באופן עצמאי ולהתמצא בשטח בקלות, האם השביל משולט היטב וכיוצא באלה".
הפופולריות של שבילי הליכה בעולם הובילה לייסודם של ארגוני דירוג שבילים למיניהם. אחד החדשניים שבהם הוא European Ramblers' Association) ERA) שבסיסו באירופה (www.era-ewv-ferp.com/frontpage). הדירוג מתחשב בנקודות עניין לאורך השביל כמו אתרי טבע יוצאי דופן, אתרים גיאולוגיים, יערות בעלי מופע מיוחד, חופים קסומים, תצורות סלעים מיוחדות, גופי מים עם חשיבות לסביבה, אתרים עם חשיבות תרבותית, נקודות התרגעות, קרבה לטבע ורמת הסימון והנגישות התחבורתית לנקודות ההתחלה והסיום. בישראל, אגב, אין עדיין שביל הנמצא ברשימה המכובדת, אך הוא חלק מ"שביל אברהם",
שביל חוצה מזרח תיכון.
נראה שדמותו של אברהם אבינו, אולי המגשר הראשון בהיסטוריה, שימשה השראה להוגה "נתיב אברהם", וויליאם אורי, מומחה בפתרון סכסוכים ומנהל הפרויקט הבינלאומי לגישור בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד. אורי היה בין מקימי ארגון Abraham Path The, שחזונו הוא ליצור שביל הליכה של כ-1,200 ק"מ בעקבות אברהם, ממקום הולדתו בחרן (כיום ליד העיר אורפה בטורקיה), דרך סוריה, צפון ירדן, ירושלים ועד מערת המכפלה בחברון, שם קבורים לפי המסורת היהודית אבות האומה ואמותיה, בהם גם אלח'ליל (כינויו של אברהם בערבית).
ככל שזה נשמע כחזון אחרית הימים, כבר כיום יש הצועדים בקטעים שפותחו בנתיב, בירדן ובשטחי הרשות הפלסטינית. "לרוב מתחילים בעג'לון שבצפון-מערב ירדן וממשיכים דרומה", אומר אבנר גורן, ממייסדי הארגון וראש הסניף הישראלי שלו, שצעד חלקים מהשביל בירדן. "בשנים האחרונות צעדו בקטע הירדני בין אלף לאלפיים איש בשנה. הקטע הפלסטיני, שאורכו המתוכנן 55 קילומטר, עובר בין שכם לטייבה בין שרידים כנעניים, רומאיים וביזנטיים. באפריל האחרון הכתיר הנשיונל ג'יאוגרפיק טרוול את הקטע של נתיב אברהם בגדה המערבית כ"אחד מעשרת השבילים החדשים הטובים ביותר".
"החזון של הוגי הרעיון הוא להשתמש בקידום התיירות ב'נתיב אברהם' למפגש בין תושבי עזה, ירדן, מצרים, ישראל וטורקיה, וכמנוף כלכלי ליישובים הסמוכים לדרך". בשל הרגישויות המדיניות והפוליטיות, פיתוח הנתיב בישראל נשמר על אש קטנה, אך ניתן לצעוד בו במערכת של שבילים קיימים בנגב הצפוני בין באר שבע, הר עמשא, לקייה, מיתר, יער יתיר, תל ערד, כפר נוקדים ועד מצדה וים המלח. https://abrahampath.org
מצעד השבילים המובילים
אומנם אין סוף למספר השבילים בעולם, אך קשה לסיים כתבה בנושא מבלי להזכיר כמה מסלולי קאלט:
GR 20 שבקורסיקה נחשב לתובעני מבין מסלולי GR (רשת מצוינת של שבילים מסומנים באירופה, בעיקר בצרפת, בלגיה, הולנד וספרד). אורכו כ-180 ק"מ וקטעים בו מיועדים למיטיבי לכת קשוחים בלבד. עם זאת, ניתן לצעוד בו בקטעים שונים, והוא פשוט יפהפה.
שביל סובב מון בלאן, Tour du Mont Blanc) TMB) העובר באלפים של צרפת, שוויץ ואיטליה, הוא ללא ספק אחד מהשבילים הפופולריים ביותר באירופה. הוא סובב את גוש הרי מון בלאן, אורכו הכולל כ-170 ק"מ, ולא מעט מטיילים חוזרים אליו פעם אחר פעם בשל יופיו והקלות היחסית שניתן לארגן בו לינה בבקתות לאורך המסלול.
שביל חוצה קנדה, The Trans Canada Trail הוא מערכת של שבילי הליכה ירוקים, נתיבי מים ודרכים סלולות החוצה את קנדה מהאוקיינוס האטלנטי במזרח ועד לאוקיינוס השקט במערב ולאוקיינוס הארקטי בצפון ומציעה מגוון אדיר של פעילויות, מטרקים, דיווש ורכיבה ועד סקי קרוס קאנטרי.
שביל Kullaleden בשוודיה, מתחיל בעיר הימי-בנימית הלסינגבורג (Helsingborg) ומתפתל לאורך כ-70 ק"מ בנופי חוף סלעיים ובין טירות וקהילות קטנות.
מסלול הדייגים, Rota Vicentina שבדרום-מערב פורטוגל, מערך שבילים בן 450 ק"מ הכולל את "מסלול הדייגים" ההיסטורי ששימש מאז ומתמיד דייגים פורטוגזים.
שביל חוצה קווקז, Transcaucasian Trail) ,TCT) הוא מערכת שבילים בין גיאורגיה לארמניה הנמצאת עדיין בפיתוח, וכבר זכתה השנה לתואר "אחד מהמקומות הנהדרים בעולם" בטיים מגזין. אזור הקווקז, שגובל באירופה, אסיה והמזרח התיכון, לא רק מרהיב ביופיו, אלא גם מרתק היסטורית ותרבותית.