תחילת סופו של מרוץ הסמכויות?
השבוע קבע בית המשפט העליון קביעה חסרת תקדים, לפיה בית הדין הרבני אינו מוסמך לדון בענייני מזונות הילדים. העליון קבע גם כי אם הוגשה תביעת גירושים במסגרתה נכרכו מזונות הילדים, אין בכך כדי לחסום את העברת הדיון במזונות הילדים לבית המשפט לענייני משפחה על-ידי ההורה האחר, והתביעה שתוגש על-ידו שם תגבור על תביעת המזונות שנכרכה לתביעת הגירושים.
בעולם של חוסר ודאות שיפוטית, נושא עימו פסק הדין בשורה של ממש. בית המשפט העליון אמר את דברו וקבע באופן בהיר ומפורש כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בתביעות למזונות ילדים הנכרכים לתביעת הגירושים, וזאת לאחר שנים ארוכות של חוסר ודאות ופסיקות סותרות, הנובעות מפרשנות סעיפי חוק שיפוט בתי דין רבניים.
נזכיר כי במדינת ישראל יש תופעה ייחודית, בה לשתי ערכאות, דתית ואזרחית, יש סמכות מקבילה לדון בעניינים הכרוכים לגירושים. כתוצאה מכך נוצר "מרוץ הסמכויות", המאפשר לבעל הדין שיקדים את משנהו לקבוע משיקולים טקטיים היכן יידונו העניינים הכרוכים לגירושים. המשמעות החשובה של פסק דין זה היא שבענייני מזונות הקטינים, מרוץ הסמכויות הקיים בין המבקשים לדון בסוגיה זו בבית המשפט לענייני משפחה, לבין אלה הרוצים להתדיין בפני בית הדין הרבני - פסק.
לא ניתן להסתכל על פסק דין זה בנפרד מפסיקות קודמות של העליון, כדוגמת בע"מ 919/15, אשר גרם לטלטלה בסוגיית מזונות קטינים, ויצר מגמה הפוכה למגמה שהייתה נהוגה קודם לכן. בעקבות פסק הדין המהפכני בדבר שוויון בנטל תשלום מזונות הילדים, עלה משמעותית מספר תביעות מזונות הילדים שהוגשו בבתי הדין על-ידי נשים, אשר עד לפרסומו הגישו את תביעות המזונות בבתי המשפט לענייני משפחה, בשל הדעה הרווחת כי זוהי הערכאה המיטיבה עם נשים, בשל דמי המזונות הנפסקים הגבוהים מאלה שנפסקים בבית הדין הרבני.
תופעה חדשה זו העצימה את חוסר הוודאות שעמדה בפני המדיינים בכל הנוגע לפסיקת מזונות ילדים הנובעת בין היתר בשל העובדה שבית הדין הרבני קבע כי הוא אינו מחויב להלכה זו, אשר גרמה כאמור לגל של הגשת תביעה למזונות ילדים בבית הדין הרבני.
יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהשאלה, האם בעקבות פסק הדין הנוכחי תיקי גירושים, אליהם נכרכו מזונות קטינים, ימשיכו להתברר בבית הדין הרבני - או האם יחל גל תביעות להעברתם לבתי המשפט לענייני משפחה?
כך או כך, פסק הדין זה מגביל באופן מובהק את סמכות בתי הדין הרבניים, ואולי זו היא הסנונית הראשונה המבשרת כי יש להשאיר רק בידי בתי הדין האזרחיים את הסמכות לדון בנוסף לענייני מזונות הילדים, בכל העניינים הנוספים הכרוכים לגירושים, סוגיית משמורת הילדים וחלוקות הרכוש.
הכותבת היא בעלת משרד העוסק בדיני משפחה ותיקי גירושים מורכבים
