פרופ' מרדכי קידר, חבר סגל קבוע באוניברסיטת בר-אילן, אמר לאחרונה כי יגאל עמיר לא רצח את יצחק רבין, אלא פוליטיקאי בכיר מאוד שרצה להשתחרר מהסכמי אוסלו. בעקבות דבריו, קידר זומן מיד לבירור בפני ראש הפקולטה ולוועדת משמעת על-ידי רקטור האוניברסיטה. עד לבירור הושעה קידר מייצוג האוניברסיטה בכנסים. האוניברסיטה גינתה את הדברים והודיעה כי הם נאמרו על דעתו בלבד ואינם מייצגים את עמדתה, וכי אין מקום להתבטאויות כאלה בחברה הישראלית.
זו אינה הפעם הראשונה בה פרופ' קידר מתבטא באופן פרובוקטיבי וקיצוני. ביולי 2014 הוא התראיין לתוכנית "הכול דיבורים", זמן קצר לאחר פרשת חטיפת הנערים. בתגובה לשאלת המראיין כיצד מדינת ישראל יכולה להרתיע מחבלים, השיב קידר כי "הדבר היחיד שיכול להרתיע מחבל מתאבד הוא הידיעה שאם ייתפס, אחותו או אמא שלו ייאנסו".
התבטאות זו גררה סערה ציבורית גדולה, בעיקר מצד ארגוני נשים. תגובת האוניברסיטה אז הייתה כי כוונת קידר הייתה להגדיר את תרבות המוות והמציאות המרה של המזרח התיכון, וכי הוא "נקט על דרך ההפרזה בדוגמה של אונס נשים".
קשה להבין מדוע האמירה הקודמת של פרופ' קידר, שהיא חמורה באותה מידה (אם לא יותר), לא גונתה על-ידי האוניברסיטה, ולא גררה ועדת משמעת או השעיה. ההתנהגות הלא עקבית מעלה את השאלה המתבקשת: מתי התבטאות של מרצה באוניברסיטה חורגת מגבולות חופש הביטוי או החופש האקדמי, ומתי היא מהווה עבירת משמעת.
הזכות לחופש ביטוי היא אחת מזכויות היסוד הקיימות לכל אזרח. הזכות קיימת גם לעובד, ועל-פי הפסיקה מותר לו לבטא את דעותיו הפוליטיות ואף לבקר את מעסיקו. כשמדובר במרצה במוסד אקדמי, קיימת לו זכות נוספת - החופש האקדמי. החופש האקדמי הוא החופש של מרצה לבטא את דעותיו בחופשיות, גם אם מדובר בדעות קיצוניות, גם בעת ביצוע עבודתו השוטפת (הוראה ומחקר) וביתר שאת - כשהוא עוסק בפעילות שאינה אקדמית.
הרעיון הוא לעודד אנשי אקדמיה למגוון דעות: להטיל ספק בעמדות המקובלות ולבחון אותן, להעלות רעיונות חדשים ולהביע עמדות שנויות במחלוקת או לא פופולריות. ככל שנושא השיח הוא גם תחום מומחיותו של המרצה - כך החופש הנתון לו רחב יותר. פרופ' קידר הוא מזרחן, מומחה לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולכן הנושא בו עסק בנאומו היה נושא המצוי בתחום מומחיותו. מאידך, הסלחנות כלפי התבטאות השייכת לתחום המומחיות, מתבססת על כך שהמרצה ערך מחקר בנושא ויכול לתמוך את רעיונותיו. לא ברור אם פרופ' קידר יכול לעבור משוכה זו.
במרבית המדינות הדמוקרטיות החופש האקדמי מקבל פרשנות רחבה, על אחת כמה וכמה כאשר ההתבטאות נעשית שלא במסגרת העבודה. גם כאשר נאמרו על-ידי מרצים משפטים מעוררי מחלוקת במהלך שיעור, נפסק כי הם רשאים לכך במסגרת החופש האקדמי. מאידך, בארה"ב קיימת פסיקה לפיה גם לחופש האקדמי יש גבולות.
למשל, אושרה החלטת מכללה שלא לחדש את חוזה ההעסקה עם מרצה שנתנה לתלמידים הומוסקסואליים חוברות המקדמות את הדעה שהומוסקסואליות היא חטא ודוחקות בהומוסקסואלים לתקן את דרכם. בית המשפט שוכנע כי התבטאויותיה של המרצה הפריעו לתלמידיה ההומוסקסואלים וגרמו להם להירתע מלהשתתף בשיעוריה, ובכך פגעו ביכולתה של המרצה ללמד.
כמו כן, אושרה החלטה על פיטורי מרצה, ששימש ראש מחלקה באוניברסיטה של ניו יורק, בשל התבטאויות אנטישמיות. בית המשפט אישר את הפיטורים וקבע כי התבטאויות מסוג זה מזיקות לאווירת הלימודים במוסד, ובשל כך הן אינן מוגנות מכוח עיקרון חופש הביטוי.
מאידך, נפסק (בהחלטת ביניים) כי מרצה שנתן קורס על גזענות וקבע בו שיש שלוש הופעות של גזענות - נאציזם, אפרטהייד וציונות - יוכל לתקוף את החלטת רשויות האוניברסיטה שלא לתת לו קביעות, אם יוכיח כי החלטה האמורה התבססה על תוכן הרצאותיו ולא על סיבות אחרות.
בניגוד לחלק נכבד מהאוניברסיטאות בארה"ב, האוניברסיטאות בישראל אינן גופים פרטיים. הן נתמכות מכספי ציבור, ומעמדן הוא כשל גופים ציבוריים או דו-מהותיים. עובדי מדינה נדרשים לאישור בטרם מתן ראיון בתקשורת, וחל עליהם (מכוח התקשי"ר) איסור על הבעת דעה פוליטית.
בית המשפט העליון פסק כי לא כל התבטאות של עובד ציבור תהווה הפרת משמעת. הבעת דעה תהא מותרת כל עוד זו אינה לובשת צורה ותוכן שקרוב לוודאי יגרמו נזק ליכולת התפקוד של השירות הציבורי או לאמון הציבור בו. מאידך, נפסק כי התבטאות של עובד משרד החוץ אשר כתב מכתב לרמטכ"ל, שפורסם גם בעיתונות, בו "בירך" אותו לרגל בחירתו לתפקיד בצבא המבצע פשעים נגד האנושות, נוגדת את מעמדו כעובד ציבור.
בית הדין הארצי לעבודה קבע כי יש להשאיר על כנה השעיית עובדת ציבור שנשאה בהפגנה שלט עם הכיתוב: "ילדי היטלר רוצים לבצע אותו דבר בילדי עזה", ואמרה בטלוויזיה: "העם הציוני שוחט את האחים שלנו בעזה".
לגבי מערכת החינוך נקבע על-ידי בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב כי "עובדת ציבור שתפקידה המהותי הוא חינוכי פסיכולוגי - הציפייה ממנה היא לאיפוק, ריסון ודוגמה כלפי כל מי שנזקק לשירותיו. הבעת השמחה בנפול חיילי צה"ל, ואיחולים לנפילת חיילים נוספים, היא פעולה שסליחת המעביד היא קשה".
פרופ' קידר סרב להתנצל על דבריו והודיע כי יתפטר אם יבקשו ממנו לחזור בו מהם. אם הוא יועמד לדין משמעתי (וספק אם כך יקרה), לא ינהגו עמו ביד קשה, גם משום שבוועדת המשמעת יושבים חברי סגל אקדמי בעצמם, וגם משום שהוא בן 66 ונמצא שנתיים לפני פרישה. עד כמה שדבריו מקוממים, מחלו לו בעבר על התבטאויות חמורות לא פחות.
העניין האמיתי בהליך כזה הוא לא התוצאה שלו, אלא הניסיון לקבל הסברים מפרופ' קידר לתזה שהציג. אם אין לה ידיים ורגליים, הוא לא ראוי לשמש באקדמיה. לא בגלל מה שאמר - אלא בגלל מחקר כושל.
*** גילוי מלא: הכותבת היא מומחית לדיני עבודה ממשרד רובין-שמואלביץ ומייצגת מוסדות להשכלה גבוהה. בין היתר מייצגת שמואלביץ גם את "גלובס".