בית הדין הארצי לעבודה
השנה מלאו 50 שנה להקמת בתי הדין לעבודה, אשר עוסקים יום-יום במלאכה פרשנית של חוקי עבודה, הסכמים קיבוציים, צווי הרחבה ואפילו הסכמות אישיות שהתגבשו בין מעסיק ובין עובד ספציפי. במרוצת השנים, פסיקות שונות יצרו תפיסה בקרב מעסיקים, אשר לפיה בתי הדין לעבודה אינם מאוזנים, ובפועל מדובר ב"בתי הדין של העובדים". מעסיקים רבים חזרו ותהו מדוע כל כניסה לבית הדין בהכרח תחייב אותם לשלם לתובע סכום כספי כלשהו, גם אם אין ממש בתביעה.
בתי הדין לעבודה השמיעו לא אחת הצהרות, לפיהן יחסי הכוחות בין העובד למעסיק אינם שווים בנקודת המוצא, וייתכן כי מתוך כך נוצרה תפיסה שנדרשת הגנה מצידם על העובד, שהוא "הצד החלש". כך נתקלנו לא אחת בפסקי דין שגרמו לתרעומת בקרב מעסיקים שונים במשק.
כך למשל, עוד בשנת 1970 נקבע כי עובדת שיצאה לחופשה לפני המועד שאושר על-ידי המעסיק, לא תיחשב כמי שהתפטרה מעבודתה. מאחר שהמעסיק סירב להחזירה לעבודה בתום החופשה, יש לראות בו כמי שפיטר את העובדת, ועליו לשלם לה פיצויי פיטורים. פסקי דין מאוחרים יותר קבעו כי סכומים שמעסיק שילם לעובד בטעות יישארו בחסות העובד; כי עובד שפוטר לאחר שנתפס בגניבה מהמעסיק, יהיה זכאי לחלק מפיצויי פיטורים; ועוד.
הלך-רוח זה הגיע לעוצמת שיא בשני פסקי דין מכוננים שניתנו בעשור האחרון; האחד ניתן בשנת 2011 בשדה המשפט הפרטי, וקבע כי מעסיק אינו רשאי לעיין בתכתובת דוא"ל אישית שהעובד מקיים באמצעות תיבת דוא"ל של מקום העבודה, וזאת גם במקרה שבו נאסר עליו מראש לקיים תכתובת אישית שכזו. השני ניתן בשנת 2013 בשדה המשפט הקיבוצי, והוא יצר חזקה פסיקתית הקובעת כי הבעת עמדה על-ידי המעסיק או מטעמו בנוגע להתארגנות או להשלכותיה, מהוה הפעלת לחץ והשפעה בלתי הוגנים על העובדים.
פסקי הדין הללו זכו לתהודה תקשורתית רחבה, ולפיכך ייתכן שהעצימו וחיזקו את התחושה של העובדים, לפיה בתי הדין לעבודה יעניקו להם סעד בכל מקרה שבו יגיעו לפתחם. תהודה זאת, לצד ריבוי עורכי דין ונגישות המידע בדבר זכויות עובדים, הגדילו מידי שנה את מספר ההליכים שנפתחים בבתי הדין לעבודה.
במרוצת השנים הלכו והתהפכו כפות המאזניים, כך שיחסי הכוחות הבלתי שווים במשק הישראלי משקפים נכון להיום מצב שבו לעתים העובד הוא דווקא החזק, והמעסיק הוא החלש. עדות לכך ניתן למצוא בנוהג של עובדי דור ה-Y להחליף עבודה כל שנתיים ללא כל נאמנות למעסיק שהשקיע בהם והכשיר אותם לעבודה. ניתן למנות רעות חולות כמו ניצול ימי מחלה לפני שימוע פיטורים (מחלת ה"שמעת"), גניבת לקוחות במעבר למעסיק מתחרה או בעת פתיחה של עסק עצמאי ועוד.
כשלעצמו, יש לברך על היותו של בית הדין לעבודה מעורב ביצירת נורמות ההתנהגות הרצויות בשוק העבודה. אולם נכון יהיה אם 50 השנים הבאות תוקדשנה לטובת שימת זרקור יותר מאוזן בין הצדדים. זרקור שיאזן את התפיסה השגויה שלפיה בתי הדין לעבודה עומדים בעיקר לצד העובדים, יעלה בקנה אחד עם השינוי שחל ביחסי הכוחות בין העובד למעסיק, יגביר את מוסר העבודה בקרב האוכלוסייה העובדת בישראל ויסייע בהכרח ליצירת יחסי נאמנות של הצדדים ליחסי העבודה.
הכותבת היא מומחית בייצוג מעסיקים בדיני עבודה, ראשת מחלקת דיני עבודה במשרד בכר שבתאי עורכי דין