שוק העבודה / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
ימי ההסלמה הביטחונית והדיונים על פיצויים הוכיחו עד כמה השיח על עובדים הוא עדיין על עובדים שכירים בלבד. הגיע הזמן להגדיר מחדש את חוקי המגן על עובדים כך שיכללו את כל צורות העבודה החדשות.
אחת מתוכניות הבוקר ברדיו שלחה אותי לכתוב את הטור הזה, כשברקע קולות היירוט של כיפת ברזל, ממש בתוך שידורי "החיסול וההסלמה". רזי ברקאי ראיין את עו"ד רבקה ורבנר, הממונה הראשית על יחסי עבודה במשרד העבודה והרווחה, בנושא של תביעת פיצויים בגין הנזקים שנגרמו מאובדן יום העבודה.
אלא שבמקום לדבר על עובדים, הם דיברו על שכירים. כל הדיון נסוב על האופן שבו יפוצו המעסיקים בגין השכר שהם מחויבים לשלם לשכירים שלא הגיעו ליום העבודה שבוטל, בהנחיית פיקוד העורף. הבסיס החוקי לדיון הזה, החובה לשלם לעובדים את השכר, נמצא בהסכם הקיבוצי ובחוק ההגנה על העובדים לשעת חירום, וגם בו עובדים = שכירים. אף אחד, אף אחד לא שאל ולא ענה ואפילו לא הזכיר את העובדה שעובדים במדינת ישראל, כמו בשאר העולם, הם אינם מילה נרדפת לשכירים; שיש מספר גדל והולך של עובדים במתכונת עבודה חדשה, עצמאית.
עוד לא ראינו את המילה האחרונה בצורות העבודה החדשות. ספר שיצא בחודש מאי השנה, בשם Ghost Work ("עבודת רפאים"), מכוון זרקור אל אוכלוסיית עובדים חדשה שצומחת מתחת לפני הרשת - האנשים השקופים החדשים שגורמים לרשת להיראות חכמה בעידן שבו המחשבים עדיין לא יודעים לעשות זאת לבד. אלה האנשים שמניעים את הגלגלים של אתרים כמו אמזון, גוגל ואובר. הם מתמללים ומתקנים את טעויות הכתיב בסרטוני הווידיאו, מתייגים את התמונות כדי שנוכל למצוא אותן, משלימים את כל מה שהמכונות כנראה יידעו בעתיד לעשות בעצמן.
מחברי הספר, מרי גריי וסידהארט סורי, טוענים שמה שקראנו לו "כלכלת החלטורה" (Gig Economy), המורכבת מאותם עצמאים ועסקים שמבצעים פרויקטים קצרי טווח דרך פלטפורמות מקוונות, עובר טרנספורמציה נוספת לכיוון עבודת רפאים. זו מערכת עבודה שנמצאת תמיד במצב מוכן לפעולה, והאנשים בה מקבלים על עצמם פרויקטים בהיקפים שונים דרך חברות שמקצות, מתאמות ומשלמות בלי שלקוח הקצה מכיר את העובד או אפילו מתקשר איתו.
לא מפתיע שהמשרות האלה נמצאות מתחת לרדאר של חוקי העבודה. חלקן הגדול משלמות פחות משכר המינימום וללא תנאים סוציאליים או יציבות תעסוקתית, אבל לא כולן. יש כאן גם חברות ייעוץ גדולות שפורסות בעולם רשת של מומחים ופונות אליה בהתאם לצורך של הלקוחות. בכל המקרים נכנסת בין העובד ללקוח מערכת מתווכת שמגדירה את תנאי ההתקשרות, ואלה לא דומים כלל למה שאנחנו מכירים במונחים של תנאי עבודה של שכיר. השאלה המעניינת שהספר מתייחס אליה היא אם זה בהכרח דבר רע.
צמיחה ללא משרות שכירות
זכויות עובדים הן תוספת חדשה יחסית לזכויות האדם. באנגליה, לפני כ-200 שנה, התחילה החקיקה של חוקי המגן על עובדים בהגבלה של העסקת ילדים במפעלים והגבלה על שעות המשמרת. בארה"ב נדרשו עוד מאה שנה לכך, כשהשיח התרחב במסגרת ארגון העבודה הבינלאומי. בישראל נחקקו חוקי מגן רבים מהקמת המדינה, המסדירים יחסי עובד-מעביד. אלה כוללים את חוק שעות עבודה ומנוחה, חופשה שנתית, דמי מחלה, שכר מינימום, פיצויי פיטורים ועוד. החשיבות של מערכות אלה היא עצומה. הן שמרו במשך שנים רבות על זכויות העובדים החלשים אל מול המעסיקים החזקים, וטוב שכך.
אבל התוצאה הישירה של התהליך הזה היא שהעלינו על נס את המשרה המלאה השכירה, וזה מקשה עלינו לראות כעת את הפוטנציאל הטמון ביכולת להביא את האדם הנכון למשימה הנכונה בזמן הנכון. החדשנות שצומחת מעולמות העבודה החדשים פותחת אפשרויות חדשות לאנשים, לארגונים, לתעשיות וגם לכלכלות. חישבו על אוכלוסיות שבעבר הודרו משוק התעסוקה המסורתי בגלל מגדר, מגזר, גיל או אפילו מיקום גיאוגרפי, על אנשים שלא יכלו להיכנס למבנה הקלאסי של משרה מלאה בתקופות חיים או נסיבות או ציפיות חברתיות, וגם על ארגונים שהיו מוגבלים בגלל סביבה, תחום עיסוק ותקציב. השאלה אם ההזדמנות כאן הופכת לניצול אינה קשורה בהכרח לעצם צורות העבודה החדשות אלא לאופן שבו נגדיר מחדש את חוקי המגן על העובדים.
זה לא אומר שפשוט צריך להחיל את החוקים הקיימים גם על עצמאיים, אבל זה גם לא אומר שאפשר פשוט להתעלם ממגזר גדל והולך של אנשים עובדים, שמזינים את צמיחת הכלכלות ולא מכוסים במעטפת הזכויות שנתפרה כאן ב-200 השנים האחרונות. בשנים הקרובות יצטרכו ממשלות וארגוני עובדים להתמודד עם הצורך להגדיר מחדש את חוקי המגן כדי להתאים אותם לעולם שבו חוברים יחד צורך ומי שיכולים לענות עליו. בכוונה אני לא משתמשת במילים "עבודה" ו"עובדים", כדי שלא נתבלבל עם משרה ושכיר. הצורך בעשייה ומי שעונים עליה כוללים את כל מי שמוצאים זה את זה במתכונות שונות של התקשרות לצורכי עבודה. זה יכול להיות חיבור ישיר דרך פלטפורמה כמו הנהג של אובר שעונה על הצורך שלי בהסעה. אבל זה יכול להיות גם חיבור מורכב הרבה יותר בין עצמאי שזקוק לשירותי פרסום, אדמיניסטרציה, ניהול חשבונות וכדומה, וחובר לעצמאי אחר שנותן לו שירותים כאלה. זה יכול להיות אפילו חברת ענק כמו אמזון שזקוקה לרובוטים במחסנים שלה, ובמקום לשכור אנשים ולפתח רובוטים היא פותחת תחרות שנתית ונותנת לקבוצות ברחבי העולם להציע לה פתרונות תמורת תשלום מצוין, שבמקום שכר נקרא פרס.
בכל המקרים האלה, ורבים אחרים, צומחת סביבנו עשייה כלכלית ענפה שלא עושה שימוש במשרות שכירות. התהליך הזה בא לידי ביטוי במה שמוגדר כצמיחה ללא משרות שכירות ( Jobless Growth ). בדוח שפורסם ב-2019 על ידי האו"ם על הכלכלות של אסיה, למשל, נכתב שרק ב-10% מהמקרים צמיחה של התוצר ב-1% יצרה צמיחה של 1% ויותר במשרות. ב-90% מהמקרים, שיעור המשרות שנוצרו היה קטן מהצמיחה בתוצר. כמעט ב-50% מהמדינות כמעט לא נוצרו משרות.
בצד השני של הנתונים האלה אפשר לראות את הצמיחה במספר הלא-שכירים. הם כוללים באופן מסורתי את בעלי החברות והעצמאים, אבל גם יותר ויותר אנשים שמרוויחים באופן מלא או חלקי תמורה על עבודה דרך פלטפורמות שונות, עם או בלי משרה עיקרית. בדוח המגמות ל-2019 של ארגון העבודה הבינלאומי נטען ש-34% מהעובדים בעולם עובדים "על חשבונם" ( On their own account ) בעוד 52% מהעובדים בעולם שכירים. מחקר מכון גאלופ על צורות העבודה החדשות מסכים עם הנתונים שמביאה Upwork זה כבר כמה שנים, ולפיהם בארה"ב כבר אחד מכל שלושה עובדים עובד בצורות עבודה חדשות כעבודה עיקרית. מה שמעניין עוד יותר הוא העובדה שרבע מהם שכירים במשרה מלאה וחצי מהם שכירים במשרה חלקית.
שיטת "העתק והדבק" לא מספיקה
בישראל אי-אפשר באמת לדעת כמה עובדים מתפרנסים גם מעבודה עצמאית בצורותיה השונות. אנחנו יודעים לספור את בעלי החברות, עוסק פטור או מורשה, אבל יש מגזר הולך וגדל של שכירים שעושים עוד משהו. את אלה אנחנו יודעים לספור רק אם הם מדווחים. בישראל יש גם אוכלוסיות גדולות שאנחנו מגדירים "אוכלוסיות שאינן משתתפות בשוק העבודה", וגם לגביהן פתחו עולמות העבודה החדשים אפשרויות פרנסה שאינן משרה אצל מעסיק, ולכן אי-אפשר לזהות את אלה שלא מקבלים תלוש משכורת אבל מתפרנסים דרך הרשת.
סוגיית הדיווח היא סוגיה נפרדת שיש להתייחס אליה, אבל היא מועלית כאן רק בהקשר של הקושי לספור את העובדים שאינם שכירים והצורך להיזהר בהתייחסות למספרים המדווחים בנוגע לאופי העובדים במדינת ישראל. הסוגיה האמיתית העומדת לפתחה של קובעי המדיניות הציבורית, בארץ ובעולם, היא הצורך להגדיר מחדש את זכויות העובדים בתוך השינוי הזה. בהעדר התייחסות לחוקי המגן הרלוונטיים לעולם העבודה החדש, צורות ההעסקה החדשות מאפשרות פגיעה בעובדים החדשים.
במדינות רבות כיום, התגובה האוטומטית היא לנסות לכפות את מבנה העבודה הישן, השכיר, כפתרון לכל מקרה של אי-צדק. ראינו את זה בחקיקה של קליפורניה סביב חברות שירותי הענן דוגמת אובר, ליפט ודומותיהן, שמחייבת אותן להתייחס לעובדים כאל שכירים. אין ויכוח לגבי הצורך לשמור על העובדים, אבל אין ספק שהצורך הזה לא בהכרח עובר דרך אכיפה של צורות העבודה הישנות, המוגנות.
מצד העובדים העצמאים החדשים, התגובה האוטומטית היא לבקש את זכויות השכירים. בשבועות האחרונים הבליח לרגע לחדשות סיפור צמיחתה המטאורי של קבוצת "אני שולמן" בפייסבוק. הקבוצה צמחה בתוך כמה שבועות מאפס ליותר מ-100 אלף איש, סביב שיח על אתגרי העצמאיים העובדים במדינה. ואז, בתוך ההסלמה, גבר השיח סביב חוסר השוויון באופן שבו המדינה מתייחסת לעובדיה, אלה השכירים ואלה שלא.
אנחנו נמצאים בתוכו של שינוי מהותי בעולמות העבודה, שינוי שמפרק את המבנים המסורתיים של כלכלות, תעשיות, ארגונים, מקומות עבודה, וכן, גם את מערכות יחסי העבודה. הכלכלה החופשית יכולה לייצר כאן הזדמנויות, אבל רק מדיניות ציבורית תומכת בעולם העבודה החדש תיתן את היתרון התחרותי למשק. וזה כבר דורש דיון מעמיק שמתחיל בהבנה שעובדים הם לא רק שכירים וממשיך בהתמודדות עם השאלה איך הופכים את זה מחיסרון ליתרון.
הכותבת היא יועצת, מרצה ובלוגרית בעולם העבודה העתידי