הבעיה נמצאת ברגולציה, לא בבנקים
לרבים בישראל יש סנטימנט שאומר "לדפוק את הבנקים" יותר מעסקים אחרים בשוק. הדבר מתבטא בכתבות, תחקירים ואווירה ציבורית שהבנקים הם ישות בעייתית יותר מהעסק הממוצע. למשל, עיריות רשאיות לגבות מהבנקים ארנונה גבוהה פי 11.5 מאשר מתושבים, ופי 3.5 מאשר ממשרדים ומשטחי מסחר.
הבנקים, ככל העסקים, הם שחקנים בשוק העסקים לפי התנאים המתאפשרים להם. במקרה של הבנקים, תנאי השוק הם תחרות מוגבלת, כאשר בנקי הפועלים ולאומי מחזיקים במרבית הפעילות הבנקאית במשק, ותחת רגולציה מכבידה במיוחד מטעם בנק ישראל.
נכון ל-2018, ממוצע התשואה להון (המדד המקובל לבדיקת רווחיות של בנקים) היה 8.5%, נתון דומה לשנת 2013 שבה קבע הצוות לבחינת הגברת התחרותיות של בנק ישראל, כי ביצועי הבנקים אינם גבוהים במיוחד בהשוואה בינלאומית. הבנקים, כך נראה, נותנים לבעלי המניות שלהם תשואה בינונית בלבד.
חלק מהסיבות לכך נעוצות בבנקים עצמם: הוצאות כוח-אדם גבוהות יחסית לעולם, בשל ועדים חזקים ורבי השפעה, שדורשים מחיר על כל התייעלות. סיבה נוספת היא הרגולציה הכבדה שמוטלת על הבנקים בישראל:
1. ב-2018 רשות התחרות (אז הרשות להגבלים עסקיים) מנעה את האיחוד בין בנק איגוד לבנק מזרחי-טפחות, לאחר אישור בנק ישראל למהלך ב-2017. רשות ההגבלים טענה, שיש לאפשר לבנק איגוד להישאר כשחקן בשוק הבנקאי על-מנת להגביר את התחרות. אך למעשה, בנק קטן ולא ממש רווחי כמו איגוד אינו יכול להוות תחרות אפקטיבית לבדו, ומיזוג בינו למזרחי-טפחות יוכל להוות איום מול השחקנים הגדולים בשוק. את זאת מנעה רשות ההגבלים חרף המלצות בנק ישראל.
2. עד סוף שנת 2019 ייפרדו בנקי לאומי והפועלים מחברות כרטיסי האשראי. ההסבר למהלך היה, שיש לאפשר תחרות גבוהה יותר בשוק כרטיסי האשראי, שממנו נהנו הבנקים מיתרון מובהק. עם זאת, לא ברור אם חברות האשראי העצמאיות יהיו זולות יותר, משום שהייתה להן גישה להון זול מהבנקים. לאחר ההפרדה, ההון למימון הפעילות יהיה יקר יותר, עלות שתתגלגל חזרה לבעלי כרטיסי האשראי.
3. ב-2016 נחקק "החוק להגבלת שכר הבכירים בתאגידים פיננסיים". החוק אומר, ששכר המנכ"לים לא יעלה על 2.5 מיליון שקל בשנה. אין עוד מדינה מערבית שמגבילה בצורה קשיחה כזו את השכר. בסין ישנה הגבלה מסוימת, אך על מנת שהחוק יחול על החברה, עליה להיות ממשלתית.
הפעם האחרונה שבה נפתח בנק חדש בישראל, הייתה לפני 50 שנה, כאשר סניף של הבנק האמריקאי ENBC הוקם ב-1970, ובסופו של דבר מוזג לתוך בנק הפועלים. מאז, אף בנק בינלאומי לא פתח את שירותיו לכלל הציבור בישראל. וכשמסתכלים על הסביבה הרגולטורית בישראל, ניתן להבין מדוע.
בנקים בינלאומיים בולטים כדוגמת HSBC ו-Citybank המתנהלים בביצועים דומים לבנקים בישראל (ממוצע תשואה להון כ-8% מהשנים האחרונות), לא ימהרו להיכנס לשוק הישראלי. הרווחיות אינה גבוהה וכניסתם יכולה להוריד אותה עוד יותר, מה שאומר שאין פיצוי רב על הנטל הרגולטורי יוצא הדופן בישראל.
ישראל היא מדינה קטנה ומבודדת, ולכן כניסה לשוק של בנק בינלאומי אינה שווה לכניסה לשווקים במקומות אחרים בעולם, שבהם פוטנציאל הלקוחות כולל גם אזרחים ממדינות שכנות.
גם מניעת מיזוגים עלולה להרתיע. בנק בינלאומי שחשב להתרחב ולהתמזג עם בנק אחד או יותר בישראל, על מנת להשתמש בתשתית שלהם. הפרדת הבנקים משוק האשראי מונעת נתח רווחים גדול מהבנקים, ומרחיקה מתחרים שבנו על תפיסת נתח משוק האשראי. אפילו חוק הגבלת השכירים לבדו מספיק כדי להרתיע בנק בינלאומי שרוצה למנות מנכ"ל בינלאומי. מאז כניסת החוק לתוקף, שלושה מנכ"לים פרשו, ואין סיבה שבנק בינלאומי ירצה להסתפק במנהלים ישראלים, כאשר הוא מתכנן מהלך של פריצה לשוק חדש.
לאחרונה הודיע בנק ישראל על מתן רישיון להקמת בנק אינטרנטי חדש. זו בשורה משמחת, אך כל עוד הסביבה הרגולטורית לא תשתנה - נתקשה לראות תחרות בענף החשוב הזה, שמניע את כלל המשק.
הכותב הוא כלכלן בחברת סמקאי אסטרטגיה בע"מ
