הבית
הדבר הראשון שנחשף כשנכנסים לביתם של יהודית מייזלס ושמואל מורן ברחוב בלפור בתל-אביב הוא אהבתם של דייריו לאמנות. בפינת האוכל תלויה תמונת ענק של אחת הכבשים של מנשה קדישמן, לצד תמונת ענק של ילדי קיבוץ חסרי זהות, לבושי גופיות ותחתונים לבנים, של הציירת והאמנית שרון רשב"ם פרופ. ציור נוסף של אותה אמנית תלוי גם במטבח. בין מדפי הספרים תלויות יצירות מקוריות של מירו, וציורים של אמנים שונים תלויים ברחבי הבית. התחושה הכללית היא של גלריה לאמנות. "כששמוליק ואני עברנו לגור יחד, איחדנו שתי דירות מלאות בדברי אמנות, ומצאנו את עצמנו במצוקה של קירות. מדי פעם אנחנו מעלים עוד תמונות מהמחסן, וכך יש לנו בבית 'תערוכה מתחלפת'", מסבירה בעלת הבית.
הדבר השני שמושך את העין בדירה הוא הנוף הנשקף מהחלון הענק בסלון: נוף אורבני, מחודש. העין נמשכת מיד אל החוץ, לגוני הכתום-אדמה של הבניין ממול, שטיפות הגשם מירקו בלילה, וכעת קרני השמש משחקות משחקי צל ואור בין חלונותיו.
הדירה מעוצבת בעיצוב יוקרתי ומדויק. כל פריט ריהוט ונוי מתחבר באופן מושלם לחלל. הכול בצבעים הנכונים, במידה הנכונה ובמקום הנכון. בשעה שאני מתרשמת מהדירה, מציץ פתאום פרצוף קטן מאחורי הספה. יואל, בן השש, סקרן. הוא רוצה לדעת מה אימא עושה. הוא בטוח לא נמצא במקום הנכון כרגע. בית הספר התחיל מזמן. "הוא חולה", אומרת אימו, מחבקת אותו ומסבירה לו באנגלית שהיא צריכה לדבר איתי עכשיו. "אנחנו מדברים רק אנגלית בבית", היא אומרת, ובהמשך אני מבינה למה.
אי אמריקאי בתל-אביב
"נולדתי ברחוב דיזנגוף במין אי אמריקאי בתוך תל-אביב. שני הוריי היו אמריקאים, ובבית דיברנו רק אנגלית. אמי, מרתה מייזלס, הייתה בת לרב רפורמי בארה"ב, שם הרגישה שהיא לא שווה בין שווים, גם בגלל שהייתה יהודייה בחברה נוצרית, וגם כי היא גדלה בתקופה שבה האפשרויות של נשים באמריקה, ובכלל, היו מוגבלות. היא הייתה עיתונאית בעלת תואר מאוניברסיטת הרווארד, וסיפרה לי שכשהיא הלכה להתראיין בשנות ה-60 המוקדמות בארה"ב לתפקיד של עיתונאית, בסוף הראיון תמיד היו שואלים אותה אם היא יודעת להכין קפה.
"דווקא בישראל, בתקופה של בניית המדינה, היו הרבה יותר אפשרויות לנשים, אז היא עשתה עלייה. פה היא התקבלה לעבוד כעיתונאית ב'ג'רוזלם פוסט', והייתה עיתונאית הצרכנות הראשונה בארץ, ודמות משמעותית עבור כל העולים. היא כתבה על 'איך לבחור מקרר', ועל כל דבר צרכני שמסייע לאנשים ביומיום בבחירות שלהם. אנשים היו מתקשרים הביתה כל הזמן, ומתייעצים איתה. אמי הייתה מודל לחיקוי. בכל מקום שהייתה בו, היא ניסתה לפרוץ תקרות זכוכית.
"אבי, אנדרו מייזלס, היה סופר ועיתונאי, בעל תואר מאוניברסיטת ניו-יורק. הוא פרסם שני רומנים היסטוריים, ועבד כעיתונאי פוליטי בארץ עבור ה'סן פרנסיסקו כרוניקל'. הוא ראיין את משה דיין וגולדה מאיר, שתה קפה ועישן סיגריה עם פולה בן-גוריון.
"אבי עלה לארץ מטעמי ציונות, ואמי מטעמים פמיניסטיים יותר, וכאן הם נפגשו. הם הכירו והתאהבו על מדרגות ה'ג'רוזלם פוסט'. בארץ, שניהם התחילו לעבוד באותו עיתון.
בית של מילים
"יש לי שתי אחיות גדולות ממני, פרופ' תמר מייזלס ורות מייזלס. הבית שלנו היה תל-אביבי אקדמאי, ממעמד בינוני-קלאסי של שנות ה-70-80. בית דתי-מסורתי ומאוד ליברלי. הוריי חינכו אותנו על היסודות הדתיים, אבל כשהגיע הזמן ללכת לבית הספר, הם החליטו שבבית נלמד דת ובחוץ נהיה חילונים. זה מבלבל עבור ילדים.
"הבית היה גם מאוד חם ופתוח. חברים אהבו לבוא אלינו, כי היה אפשר להישאר ערים עד אמצע הלילה, ותמיד קרו בבית דברים. וזה היה בעיקר 'בית של מילים'. גדלתי בתוך המילים. המציאות הייתה כזאת שאבי היה נותן לאמי לקרוא פרק בספר, והיא הייתה נותנת לנו לקרוא מאמר. היה ברור שהמקצוע שלי יהיה קשור למילים.
"כל יום בשתיים, היינו מתכנסים לארוחת צהריים - הוריי, אני ואחיותיי, דודתי וסבתי - והיה מתנהל שיח מבוגרים על נושאים אינטלקטואליים שונים, כמו מרד בר-כוכבא, מלחמת העולם השנייה והמהפכה הצרפתית. אנחנו, הילדים, היינו מקשיבים, אבל התייחסו אלינו כ'מבוגרים קטנים'. היינו משתתפים ותורמים לשיח. לא היה נושא שלא דיברו איתנו עליו, כולל עניינים ברומו של עולם. תמיד השיח היה יותר גבוה ממה שמתאים לילדים בגיל הזה, לטוב ולרע.
"חלק מרכזי במשפחה היה שיח שמאוד שואל, מבקר. הוריי לימדו אותי לשאול את השאלות; וזו בעצם המשימה הכי חשובה שלי כאדם וכמשפטנית. הירושה שקיבלתי מבית ילדותי אינה כסף אלא ירושה רוחנית - המילים והרעיונות והאומץ לרדוף אחר חלומותיי. אני מקווה שאני מצליחה להעביר לילדיי את אותו מסר.
"לצערי, איבדתי את הוריי בגיל צעיר יחסית. אמי נפטרה בגיל 57, כשהייתי בת 22, ואבי שנתיים לאחר מכן, בגיל 64, כנראה משברון לב. הוא היה מאוד רומנטיקן. בהרבה מובנים כל מה שעשיתי אחר-כך היה בשבילם ובגללם".
עריכת דין
"עוד כשאחיותיי ואני היינו בנות 8, 6 ו-4, אבי כינה כל אחת מאיתנו בשם. לאחותי הבכורה קרא 'הפילוסופית', לאחותי האמצעית - 'המהנדסת', ולי - 'עורכת הדין'. אחותי הגדולה היא פרופ' לפילוסופיה פוליטית, האמצעית הלכה לעולם העיתונות, ואני נותרתי כנראה די דומה לעצמי מגיל 4. מילדות הייתי לוחמת זכויות. אם למישהו הייתה בעיה בבית הספר, הייתי ישר באה ומגוננת עליו; ואם ראיתי דברים שנראו לי כחוסר צדק, תמיד ניסיתי לתקן את זה.
"החלום הראשון שלי היה להיות סופרת של רב-מכר, ודי מהר זה התחלף בחלום להיות עורכת דין שתכתוב ספר רב-מכר. היום, כעורכת דין, נשאר החלום לכתוב ספר, אבל הוא לא חייב להיות רב-מכר. כתיבה היא חלק משמעותי מחיי, פרסמתי מגוון מאמרים ואני מפרסמת טורים בעיתונות, ואני גם בשלבי כתיבת ספר".
החשבונות הרדומים
"בתחילת דרכי כעורכת דין צעירה קיבלתי הצעה להיות יועצת בבית דין בינלאומי בציריך שבשווייץ. טסתי לשם ועבדתי כטוענת משפטית בפרשת חשבונות הבנקים הרדומים. בסוף שנות ה-90 היה שומר לילה שעבד בבנקים השווייצריים, וחשף את הסיפור שהבנקאים השווייצרים גורסים בלילה ניירות של חשבונות רדומים. מדובר בחשבונות שהיו בהם כספים, ואיש לא דרש אותם ממאי 1945, מסוף מלחמת העולם השנייה. השומר סיפר את זה לאמריקאים וקיבל מקלט מדיני בארה"ב.
"ואז הגיעו לפשרה מול הבנקים השווייצריים, שלפיה יוקם צוות בינלאומי שיבדוק את החשבונות הרדומים, והכסף יוחזר למי שהוא שייך. גייסו עורכי דין מכל העולם לבחון למי שייכים החשבונות. חשבו שיתפסו בעיקר כסף יהודי, אבל בסופו של דבר הכסף המשמעותי שם היה של דוכסים ואירופים, שהיו להם פילגשות. הגברים מתו במלחמת העולם הראשונה, והפילגשות לא ידעו שהם שמו עבורן המון כסף בצד.
"כשחזרתי לארץ ובחרתי בתחום דיני המשפחה, הורמו כל מיני גבות, כי אז זה היה תחום פחות נחשב. לכן, עשיתי 'פאוזה', והחלטתי לבדוק מחדש אם אני באמת בתחום שאני רוצה. התחלתי לעבוד במשרד בתחום האזרחי-מסחרי, ובקושי שרדתי שם חודשיים, שהיו הארוכים בחיי. סבלתי. חזרתי לדיני משפחה כל-כך מאושרת. עשיתי עיקוף גדול כדי לחזור למקום שמההתחלה הרגשתי שהוא באמת המקום שלי".
אבא ואבא
"התיקים שנוגעים בי ומשפיעים עליי במיוחד הם אלה שיש בהם מאבק לטובת זכויות. תיק שנגע בי במיוחד היה המקרה של בני הזוג ממט, שבו בית המשפט העליון דן לראשונה בנושא של הורות של שני אבות, באמצעות פונדקאות.
"אני זוכרת את הרגע כשבני הזוג ממט, זוג גברים, נכנסו למשרדי והציגו לי את תעודת הלידה של בנם שזה עתה נולד, שהנפיקה מדינת פנסילבניה, ונכתב שם 'אבא ואבא'. שמות שני האבות נרשמו בתעודת הלידה כהורים, אבל מדינת ישראל לא הסכימה לרשום את שניהם כאבות.
"נלחמנו על זה עד העליון; והיום בעקבות פסק הדין נוצר כלי משפטי חדש שנקרא 'צו הורים פסיקתי', וזה לגמרי סטנדרטי שגברים או נשים שמביאים ילדים לעולם בזוגיות חד-מינית, בפונדקאות, יירשמו שניהם כהוריי ילדיהם. זה מאוד מרגש אותי".
"בג"ץ הבוגדת"
"אני לא מבינה אנשים שאומרים שפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול בפרשת 'בג"ץ הבוגדת' לא קבע שהיא מאבדת את רכושה בגלל הבגידה הנטענת. הטיעון הזה לא אמין בעיניי (בבג"ץ המכונה 'בג"ץ הבוגדת', בחר בית המשפט העליון לא להתערב בפסיקת בית הדין הרבני הגדול, ששלל מאישה את זכאותה לשיתוף בדירת מגורים, בין היתר, עקב מתן משקל לכך שבגדה בבעלה. התיק ממתין לדיון נוסף בעליון, א' ל"ו).
"ספרתי ומצאתי שבפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול מופיע השורש 'נאף' או 'בגד', 22 פעם. זו עובדה שהבגידה השפיעה על ההכרעה נגד האישה. יש אנשים שאומרים 'זה לא בגלל הבגידה, זה בגלל שהרכוש במחלוקת היה חיצוני לנישואים, ולכן לא בהכרח היה צריך להיות שלה', אבל גם על זה אפשר להתווכח.
"מה שכל-כך הרעיד את דיני המשפחה ב'בג"ץ הבוגדת' הוא שקרה משהו מאוד לא צפוי בבית המשפט העליון. אנחנו רגילים לסיטואציה שבה עשרות שנים העליון קובע שוב ושוב שבגידה לא תהווה שיקול בנושא הרכוש. אנחנו גם משקפים את זה ללקוחות. אפשר לדבר על המוסר, אבל מבחינת המשפט - איש לא מקבל יותר או פחות רכוש בגלל הבגידה. זה היה המצב עד 'בג"ץ הבוגדת'.
"ואז מגיע בג"ץ וקובע את מה שקובע, והופך הכול לבלתי ברור ולבלתי צפוי. הדרמטיות הגדולה של 'בג"ץ הבוגדת' היא שפתאום מרוץ הסמכויות בין בית הדין הרבני לבית המשפט לענייני משפחה (באיזה בית משפט נפתח תיק הגירושים, א' ל"ו) הופך להיות רלוונטי יותר מתמיד. בתקופה האחרונה ראינו פחות הבדלים בין פסיקות בבית הדין הרבני לפסיקות בבתי המשפט האזרחיים. בתי דין רבניים פוסקים גם באופן אזרחי, והיה יישור קו בקשר לרכוש, אבל מאז 'בג"ץ הבוגדת' חזרו הלהבות. זה נזק משמעותי שנגרם לזוגות המתגרשים.
"מאז 'בג"ץ הבוגדת' היו כמה פסיקות של בתי הדין הרבניים שקיבלו רוח גבית מהפסיקה הזאת, ונתנו פסקי דין יותר גרועים, שבהם הרכוש שהיה כבר רשום על שם האישה ולא רק על שם הבעל - נשלל מהאישה.
"אני מייצגת את ח"כ רויטל סוויד (העבודה) בבקשה להצטרף לדיון הנוסף בפרשה. ח"כ סוויד נמצאת ב"ועדה למינוי דיינים לבתי הדין הרבניים', ולטענתה מאז 'בג"ץ הבוגדת' יש מחשבה בקרב הדיינים המתמנים החדשים, שהם כבר לא כפופים להכרעות של העליון. זאת אמירה דרמטית, זה לא 'פייק ניוז'. אם זה מחלחל לתוך המערכת של בתי הדין הרבניים, ובמערכת לא בטוחים כבר אם הם כפופים לחוק האזרחי או לא, אז זו רעידת אדמה. כך שאותם אנשים שאומרים שנוצר סביב 'בג"ץ הבוגדת' רוב מהומה על לא מאומה, לא יכולים להגיד שזה לא מאומה. כולנו מחכים בדריכות לדיון הנוסף.
"אם האישה ב'בג"ץ הבוגדת' הייתה 'פותחת ראשונה את הדלת' בבית המשפט האזרחי, היא הייתה נמצאת היום במקום אחר. במערכת שמאפשרת לאותו זוג להגיע לתוצאה הפוכה באותו מקרה, רק בגלל השאלה של איזו דלת נפתחה ראשונה - בבית הדין רבני או בבית משפט אזרחי - יש איזשהו פיצול אישיות, סוג של סכיזופרניה. זו אחת הבעיות במערכת המשפט של דיני המשפחה בישראל".
מהפכת השוויון במזונות
"פסק הדין של בית המשפט העליון, שבישר על 'מהפכת השוויון בנטל המזונות' עשה הרבה מאוד בלגן. מצד אחד, תקופה מאוד ארוכה נשלטו דיני המזונות על-ידי כללים שמרניים של 'אבא משלם מזונות לאימא', וזה לא היה משנה אם אבא מרוויח יותר או פחות, מה שהביא למצבים של חוסר צדק. אז היה צריך שינוי, ועדיין צריך שינוי, כי חוק המזונות הוא משנות ה-50. אין ספק שהייתה צריכה לקרות איזו מהפכה. רק מה שקרה בפועל, לא פתר את הבעיה.
"בית המשפט העליון כתב פסק דין של 127 עמודים, שיש בו שלוש דעות שונות של שלושה שופטים, וחלק משמעותי מהדברים שנאמרו שם בכלל לא אומץ. למשל, השופטת דפנה ברק-ארז מדברת בפסק הדין על זה שלרוב יש הורה אחד שהוא 'ההורה המרכז' - ההורה שהוא הנושא והנותן עם החוגים, עם שיעורי עזר וכד' - ושצריך שההורה המרכז יהיה זה שמחלק את כספי המזונות גם לאחר הגירושים. כמעט אין פסיקות של בתי משפט למטה שלקחו את החלק הזה, שהוא מאוד חשוב, מתוך פסק הדין.
"השינוי צריך לקרות בדיני המשפחה ובמזונות, אבל כרגע מה שרואים זה בעיקר בלבול וריבוי הליכים משפטיים. היום כמעט אין תיק שאין בו סכסוך משמורת, וכמעט תמיד יש דרישה למשמורת משותפת, יחד עם דרישה לשלם פחות מזונות. אפשר לומר שזה חלק מהשינוי החברתי שקיים. את מטיילת בשדרות רוטשילד בתל-אביב ורואה גברים עם עגלות, אבות שמגיעים לגנים ולבתי ספר, וברור שיש שינוי באחריות ההורית שאבות מקבלים. אבל האופן שבו ניסו להתאים את השינויים האלה לחוק או לפסיקה, בעייתי".
ניכור הורי
"אבי ז"ל נהג לומר, שאם את רוצה לדעת מה יקרה בישראל, את צריכה להסתכל על אמריקה 10 שנים לאחור. כשהוא עלה לישראל בשנות ה-70, הוא קנה שתי חניות בבניין שבו גדלתי, וכולם שאלו אותו 'למה אתה קונה חניות בתל-אביב? בכל מקום יש מקומות להחנות'. היום זה נשמע מצחיק, אבל זה דומה למה שקורה היום עם תופעת 'הניכור ההורי' (תופעה שבה ילד מתנכר לאחד מהוריו, כשאין צידוק לכך, על רקע של גירושים בין בני זוג. בסכסוכי גירושים רבים כיום עולות טענות, שהניכור של הילד כלפי ההורה נגרם בעקבות הסתה של ההורה השני, א' ל"ו).
"ישנם מצבים נוראיים שבהם ילד לא נמצא בקשר עם אחד ההורים. יש לי עכשיו תיקים כאלה, ואפילו מצבי קיצון שבהם כל הורה קורא לילד בשם אחר. אני חושבת שהסיבה לכך שהשיח על 'ניכור הורי' במדינה הפך לכל-כך דומיננטי וקיים בהרבה תיקים, היא שאנחנו נגררים אחרי אמריקה.
"בארה"ב התעסקו הרבה בתופעת 'ההורה הלא-ידידותי', כתבו על כך המון ובחנו את הפגיעה הקשה שיש בילדים סביב הניסיון של הורה להתנגח בהורה אחר, ולהראות שההורה האחר בעצם מונע קשר ממנו. היום המון מדינות בארה"ב חוזרות בהן מהמקום הזה, ואנחנו רק מתחילים. אנחנו נמצאים ב'דיליי'. מספר התיקים והדיונים שבהם מדברים היום על 'ניכור הורי' הוא מוגזם.
"במקרים רבים זה הפך לכלי בידיים אינטרסנטיות. אין ספק שיש חשיבות עליונה לקשר של הילדים עם שני ההורים, אבל היום ממהרים לשלוף את הקלף של 'ניכור הורי' באופן שמוזיל את הכלי הזה. זה קצת כמו הסיפור של 'זאב-זאב', כי מאוד קשה לדעת מתי יש באמת 'ניכור הורי'. במצבים שבהם יש 'ניכור הורי', חייבים לטפל בזה בצורה מאוד מהירה; ובתי המשפט לא פועלים מספיק בזריזות בהרבה מקרים. מצד שני, היום כמעט בכל תביעת משמורת יש את המילים 'ניכור הורי'. זה מוגזם".
בעלי - באותו תחום
"שמוליק ואני באותו תחום. יש לנו שני משרדים נפרדים, ואנחנו עוסקים באותם נושאים, תיקים בינלאומיים והרבה אלפיון עליון.
"הכרנו בבית המשפט, כשהופענו זו מול זה בתיק חטיפת ילדים. הוא ייצג אימא איטלקייה נוצרייה, ואני ייצגתי אב מוסלמי ישראלי. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל זו התחלה של סיפור מאוד כואב. נאבקנו זה בזה עד לבית המשפט העליון. זה היה מאבק לא פשוט ומאוד רגשי, ומסוג המקרים שרואים ששנאה, אהבה ותשוקה מאוד קרובים אחד לשני, כי ההורים בתיק היו יריבים רציניים".
מי ניצח? את או בעלך?
"זו שאלה שאני לא אוהבת, כי צריך לשאול מה הייתה התוצאה הצודקת. התשובה היא ששמוליק ניצח, אבל לדעתי זו הייתה תוצאה לא צודקת. מכל מקום, בתוך היריבות הזאת היה לנו הרבה כבוד הדדי לגבי האופן שבו ניהלנו את ההליך; וכשהתיק נגמר, הוא הציע לי לשבת על כוס יין כקולגות - וככה הקשר בינינו התחיל.
"שנינו רומנטיקנים חסרי תקנה, למרות הכול ובגלל הכול, ואנחנו מאוד מאמינים באהבה. בחתונה שלנו כולם התלחששו אם יש לנו הסכם ממון או אין לנו - אז אין לנו. בנאומים שנשאנו זה לזה בחופה, שמוליק אמר שאין לנו הסכם ממון, אז כל האנשים המתלחששים הפסיקו להתלחשש.
"צריך הרבה אמונה באהבה, וכשזה מצליח, זה כל-כך מדהים שאי-אפשר לוותר על זה. זה משהו שלא שומעים הרבה בתחום שלנו, אבל אני באמת מאמינה בזה".
סדר יום אופייני
"אני קמה בשש בבוקר, ואין יום שדומה לשני. אני מתחילה בזה שאני בודקת את הטלפון, אם יש דברים דחופים מלקוחות, בודקת מיילים ואם קיבלתי משהו מבני משפחה בארה"ב; ואז שמוליק מביא לי קפה למיטה, כל יום. הוא ג'נטלמן אמיתי. אחרי הקפה מתחילה פרוצדורה שמוכרת בכל בית עם ילדים. שמוליק מכין את ארוחות הבוקר לילדים, אני מלבישה אותם, וכל פעם מישהו אחר לוקח אותם לבית הספר.
"יש ימים שבהם אני רצה בין בתי משפט ובתי דין, כשלפעמים יש לי שניים-שלושה דיונים ביום; יש ימים שמוקדשים לפגישות ולגישורים; וימים שבהם אני מרצה בדיני משפחה או עושה כנסים. יש ימים שאני אוספת את הילדים מבית הספר, ויש ימים שבהם אני עובדת מאוחר. אני מאזנת בין בית לעבודה.
"אני מעסיקה רק עורכות דין, כמעט כולן אימהות, וכולן מסיימות לעבוד בשלוש והולכות לאסוף את הילדים; ויש להן הספק גדול יותר מרוב עורכי הדין הגברים שאני מכירה.
"הלקוחות מקבלים שירות 24/7, יום העבודה הולך איתי הביתה. יש טלפונים ומיילים, וימים שבהם אני מתרוצצת עם הילדים בין חוגים. בחוג לכדורגל אני עוברת על מסמכים, וכשבתי רוכבת על סוסים, אני בטלפון."העבודה של עורך דין בתחום דיני המשפחה אף פעם לא נגמרת. ואני אומרת את זה במובן הטוב. אני חולמת תיקים. אני לפעמים יכולה לחלום על דיון שיהיה, ועולה לי רעיון בחלום. כשאתה אוהב את מה שאתה עושה - ואני מאוד אוהבת את מה שאני עושה - אז אתה חי את זה".
אם לא הייתי עו"ד
"אם לא הייתי עורכת דין, הייתי סופרת. אני כותבת עכשיו ספר. אני בן אדם שתמיד אוהב לעשות הרבה דברים בבת-אחת.
"אני שואבת השראה מכל מה שאני עושה. יש לי גם חלום לפתוח מסעדה. אני לא יודעת אם אעשה את זה אי-פעם, אבל יש לי מחשבות שאולי בפנסיה אפתח מסעדה. בישול זה חלק מהאהבות שלי. בכלל, בשעות הפנאי אני אוהבת לעשות דברים שהם סוג של בריחה. אני אוהבת קולנוע, לקרוא, לרכוב על סוסים, לבשל".
לא יודעים עליי
"רוב האנשים שמכירים אותי לא יודעים שגדלתי בבית דתי. זה לא שחזרתי בשאלה, כי לא היה צורך כזה. הבית שלי היה מאוד פתוח במובן הזה שהיו בו הרבה אפשרויות, וכל אחד יכול היה לבחור את דרכו. אני ואחיותיי, כל אחת לקחה כיוון אחר. יש לי אחות שהפכה להיות יותר דתייה, ואני לקחתי מהדת את הדברים שחשובים לי, כמו למשל, את זה שאנחנו עושים קידוש כל יום שישי ומדליקים נרות שבת, וחשוב לי שהילדים שלי יידעו להתפלל.
"הרקע הדתי שלי מחבר אותי גם לבתי הדין הרבניים. אני מרגישה שכשאני מופיעה שם, הם מרגישים את הרקע שממנו באתי. יש לי כבוד למקומות האלה. זה לא אומר שאני לא בועטת בהם לפעמים, כי אני חושבת שהבעיה המרכזית בארץ היא הכוח שהמדינה נתנה לממסד הדתי. אני חושבת שזו צריכה להיות בחירה, ושאנשים לא צריכים להתחתן דווקא בדין דתי. צריכות להיות אפשרויות אחרות, אבל אני לא אנטי-דתית. יש דברים יפים בדת. צריך למצוא אותם ולהכיר אותם".
"החולשה הכי גדולה שלי? פחד מפני חרטה"
מה מכעיס אותך?
"חוסר צדק וקמצנות".
על מה את מתחרטת?
"על כך שהוריי לא זכו לראות אותי אדם בוגר".
מה עלול לשבור את רוחך?
"אני לא אדם שנשבר".
מיהו גיבור ילדותך?
"כשהייתי קטנה התחפשתי שנתיים ברצף לאנני אוקלי מהמחזמר ששיר הנושא שלו הוא "anything you can do ,I can do better". היא הייתה סוג של גיבורת ילדות".
מי מעורר בך השראה?
"אימא שלי".
לו היית יכולה להיוולד מחדש, מי היית רוצה להיוולד?
"לא הייתי רוצה להיוולד מישהו אחר. הייתי רוצה להיוולד בתקופה מאוחרת יותר ולראות מה קורה בעתיד".
מהי החולשה הכי גדולה שלך?
"פחד מפני חרטה. אני אדם שיבדוק שוב ושוב שהוא לא עושה משהו שהוא עלול להתחרט עליו.
מה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך?
"השילוב בין הפנים לחוץ, בין הבית והמשפחה לדברים שאני עושה בעבודה, מחוץ לבית. אני מרגישה שאני יוצאת בבוקר למקום שאני מאוד אוהבת וחוזרת למקום שאני מאוד אוהבת, ויש לזה כוח".
על מה לא תסלחי?
"הפרת אמון".
מה חסר לך בחיים?
"זמן".
איזה חטא היית מבצעת אם היית יודעת שלעולם לא תיתפסי, ולא תשלמי כל מחיר?
"הייתי פורצת למוזיאון 'הגראנד פלה' בפריז ומעבירה לאחד מקירות ביתי ציור של טולוז לוטרק. לכמה ימים כמובן. וגם, הייתי גונבת את המתכון הסודי של Kfc".
מהו המאכל האהוב עלייך?
"גלידה".
מהו הריח האהוב עלייך?
"ריח של ספר ישן".
מהו הצליל האהוב עלייך?
"הצליל של פתיחת בקבוק שמפניה וצליל של מים. זו לא תקופה לדבר על כמה אני אוהבת שמפניה ורודה, אבל זה אחד המשקאות שהייתי לוקחת איתי לאי בודד, וליתר דיוק את השמפניה הוורודה של 'וו קליקו'".
כיצד היית רוצה למות?
"כמו גיבורי המחזות של חנוך לוין. הוא התעסק רבות במוות, ובמחזות שלו קורים לדמות שני דברים לפני שהיא מתה - היא נהיית מאוד שמחה והיא חוזרת לילדות. אז כך אני רוצה למות, כשאני מחייכת".
עו"דית יהודית מייזלס (46)
נולדה ומתגוררת בתל-אביב. נשואה לעו"ד שמואל מורן, מבכירי עורכי הדין בתחום דיני המשפחה, ואמא לשניים. בתם של העיתונאים האמריקאים-ישראלים, מרתה מייזלס, מכתבות הצרכנות הראשונות בישראל, ואנדרו מייזלס, עיתונאי פוליטי שראיין בזמנו את משה דיין ואת גולדה מאיר ● תארים ראשון ושני במשפטים מאוניברסיטת תל-אביב. הוסמכה כעורכת דין ב-1998 ● מייסדת ובעלים של משרד עורכי הדין יהודית מייזלס, העוסק בדיני משפחה וירושה; מרצה בקורס דיני משפחה בבית הספר למשפטים במכללה למינהל ● מייצגת את ח"כ רויטל סוויד בבקשתה להצטרף כצד לדיון הנוסף בעליון ב"פסק דין הבוגדת"; ייצגה ב: תיק צוואות, שבו התקבלה הלכה בעליון בנושא צוואות הדדיות; בפסק דין תקדימי שקבע שאלמנה שנמצאה בסכסוך גירושים עם בעלה לפני מותו, לא תירש אותו; בפסק דין בהרכב מורחב בבג"ץ בנושא זכאותם של שני אבות להורות משפטית מלאה (בג"ץ ממט), שיצר לראשונה את הכלי המשפטי כצו הורות פסיקתי; ובפסק דין ראשון בנושא גירושים אזרחיים לזוג חד-מיני, שסוקר בהרחבה בארץ ובעולם ● חברה בפורום האקדמי-בין-אוניברסיטאי לדיני משפחה; חברה בפורום משפחה וסגנית יו"ר ועדת להט"ב של לשכת עורכי הדין; חברה בוועדה לקידום מעמד האישה של הלשכה ובתת-הוועדה לניסוח תיקון לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות; לשעבר יועצת משפטית בכירה בבית הדין לבוררות בינלאומית בנושא חשבונות הבנק הרדומים בשווייץ ● בעלת שלוש אזרחויות - ישראלית, אמריקאית והונגרית
