בית המשפט העליון: בגדה בבעלה והפסידה את חלקה בבית המשותף

כך קבע ביהמ"ש העליון בדעת רוב, בפסק דין שאישר את פסיקת בית הדין הרבני הגדול, ששלל מאישה את חלקה ברכוש, בין היתר בעקבות בגידה בבעלה • השופט יצחק עמית בדעת מיעוט: "מכאן קצרה הדרך לתופעה של הבאת ראיות על מעשי בגידה וניאוף של מי מבני הזוג במסגרת סכסוך בענייני רכוש, ואנה אנו באים"

השופט יצחק עמית. דעת מיעוט / צילום: ליאור מזרחי
השופט יצחק עמית. דעת מיעוט / צילום: ליאור מזרחי

פסק דין של בית המשפט העליון שניתן אמש מעורר סערה בזירת דיני המשפחה: זאת לאחר שבית המשפט העליון, בדעת רוב, אישר את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, לפיה אישה שבגדה לא תהיה זכאית למחצית מדירת המגורים בה התגוררה עם בעלה משך שנות הנישואים.

העתירה לעליון סבבה את השאלה אם יש מקום להתערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול עקב מתן משקל לבגידה הנטענת של בת הזוג. השופטים דוד מינץ ואלכס שטיין קבעו בדעת רוב כי אין להתערב בפסיקת בית הדין הרבני הגדול, לאחר זה מצא כי ביחסים הספציפיים בין בני הזוג מעשה "בגידה" שולל את השיתוף ברכוש. השופט שטיין ציין בפסק דינו כי "בית משפט (או בית דין) אשר מגיע למסקנה שכוונת השיתוף נשללה מחמת מעשה "בגידה" או "ניאוף" של בן הזוג האחר איננו מעניש את אותו בן זוג. במקרים אלו, בית המשפט קובע כי כוונת השיתוף נשללה כעניין של עובדה ולא כעניין של אשמה ועונש. בקבעו כך, בית המשפט מקיים ניטרליות ביחסו אל הדפוסים השונים של חיי נישואים וזוגיות, כפי שנדרש על ידי עיקרון האוטונומיה".

האישה בגדה? בית הדין עשוי לגרום לה לוותר על חלקה בבית המשותף

מנגד, השופט עמית, שהיה בדעת מיעוט וסבר כי יש לבטל את פסק דינו של בית הדין הרבני, כתב בפסק דינו כי יש להתערב בפסק דינו של בית הדין הרבני הגבוה ו"זאת, מן הטעם שקריאה של פסק הדין בשלמותו מביאה למסקנה כי מעשה הבגידה של האישה, הוא שהטה את הכף לחובתה. בכך התיימר בית הדין להחיל את הדין הדתי על ענייני רכוש, בניגוד להלכה הפסוקה, ובכך חרג הוא מסמכותו".

לאורך כל פסק הדין ניטשת מחלוקת בין השופטים עמית ושטיין, כשלצידו גם מינץ, באשר להחלת הדין הדתי על חלוקת הרכוש, ואולם לבסוף גוברת דעתם של מינץ ושטיין על דעת המיעוט של עמית. שופטי הרוב קובעים בשורה התחתונה של פסק דינם כי השיתוף בדירת המגורים לא נשלל מהאישה עקב בגידתה, אלא עקב מכלול נסיבות הנישואים ורישום הדירה על שם הבעל בלבד, ועל כן אין להתערב בהכרעתו.

עו"ד איל מנחם, אשר ייצג את האישה בפרשה כבר מסר ל"גלובס" כי בכוונתו להגיש דיון נוסף לבית המשפט העליון.

"אישה מורדת שאינה מקיימת יחסים"

ראשיתו של פסק הדין מעורר המחלוקת הנו בסיפורם של בני הזוג שנישאו בשלהי שנת 1982, ונולדו להם שלושה ילדים, שכיום הם בגירים. בחודש פברואר 2013, לאחר למעלה משלושים שנות נישואים, הגיש הבעל תביעת גירושים לבית הדין הרבני, ובה כרך את ענייני הרכוש. בתביעת הגירושים פרט הבעל שלוש עילות גירושים: "אשה מורדת שאינה מקיימת יחסי אישות מזה מספר שנים"; "אשה נואפת מזה מספר חודשים עם ..."; "לא דואגת לניקיון ולא לארוחות ולא דואגת לאחד את המשפחה...".

בעקבות הטענות חייב בית הדין את האישה להתגרש מבעלה, ומשסירבה, ונוכח חילופי דברים שהיו באולם בין בא כוחה לבין מותב הדיינים, הורה בית הדין הרבני האזורי על מעצרה ועל פיטורי בא כוחה וחיובו בהוצאות אישיות בסך 15,000 שקל. האישה עתרה לבג"ץ על החלטה זו, והצדדים הסכימו בתום הדיון כי על מנת להרגיע את הרוחות באשר הדברים חרגו מהפרופורציות הראויות, ובהתחשב בכך שמדובר בזוג נשוי מזה כשלושים שנה עם שלושה ילדים בגירים, "האישה נכונה, מבלי שהדבר ישתמע כהוא זה כהודאה בטענות ובעילות שהועלו כלפיה בעבר, להתגרש; הבעל נכון לקבל את הסכמת האשה ולהתגרש על בסיס ההסכמה; שני הצדדים מצהירים על נכונותם להתגרש ולסדר גט בהקדם בפני בית הדין הרבני. בעקבות זאת מתייתר הצורך להטיל מגבלות כאלה ואחרות על האשה".

עוד הוסכם כי לנכונות הצדדים להתגרש והגירושים בפועל לא תהיה השלכה על הנושא הרכושי, אשר ידון בהתאם לחוק ולהלכה הפסוקה.

לאור גירושי הצדדים, ואך ורק לאור זאת, האשה הסכימה גם לעזוב את הבית ומבלי שהדבר ישתמע כויתור על תביעתה לזכויות בבית (אם מכח חזקת שיתוף ספציפי או כל טענה אחרת). הבעל מצידו הסכים להשתתף בשכר דירה של האישה בסך 2,000 שקל לחודש, כתחליף לדמי שימוש ראויים בבית אילו היתה ממשיכה להתגורר בבית.

הצדדים אף הסכימו לפנות לגישור לצורך פתרון הסכסוך הרכושי; ואולם בעוד שבעקבות ההסכמות התגרשו הצדדים חיש-מהר, נושא חלוקת הרכוש לא הגיע לפתרון וההתדיינות בין הצדדים נמשכה.

עיקר המחלוקת: בית המגורים

המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה על בית המגורים. הבעל הביא לנישואיו מגרש שקיבל בירושה בשנת 1982, מספר חודשים לפני נישואי בני הזוג. הבעל התקשר בשנת 1988 עם קבלן בעיסקת קומבינציה שבמסגרתה העביר 3/4 מהמגרש לקבלן כנגד בניית בית המגורים על הרבע הנותר (ותשלום נוסף של הקבלן בסך 30,000 דולר). בבית המגורים שנבנה, התגוררו בני הזוג משך למעלה מעשרים שנה עד לקרע ביניהם בשנת 2013.

הסוגיה שהובאה לפתחו של בית הדין הרבני האזורי, היתה אם יש להכיר בשיתוף ספציפי בבית המגורים. בית הדין הרבני האזורי פסק לטובת האישה וקבע כי יש להכיר בשיתוף ספציפי בבית המגורים וכי היא זכאית למחצית משווי הזכויות של בית המגורים הרשום על שם הבעל. בפסק הדין הסתמך בית הדין, בין היתר, על אמירות של הבעל, מהן הסיק כוונת שיתוף וכן על התקופה הארוכה, בת 20 שנה, בהם גרו הצדדים יחדיו בבית המגורים.

ואולם השיתוף לא נמשך זמן רב, וערעור שהגיש הבעל לבית הדין הרבני הגדול הפך הלכה זו. על פי דעת הרוב נקבע כי לאשה לא מגיע כל חלק, לא בקרקע ולא בבית הבנוי עליו. לדעת המיעוט, לאשה לא מגיע כל חלק בקרקע אך מגיע לה מגוף המבנה (הבית) 20% בלבד. לפיכך נקבע, בדעת רוב, כי אין לעותרת כל חלק במקרקעין או בדירה. בפסק הדין נתנו חלק מן הדיינים משקל לבגידה של האישה כעניין השולל את זכאותה לשיתוף ברכוש.

על הכרעה זו סבבה העתירה שהוגשה לבג"ץ על ידי האישה, אשר במסגרתה טענה האישה כי בית הדין הרבני הגדול יחס משקל לטענת הבגידה, ויישם את הדין הדתי על הסוגיה של שיתוף ספציפי בבית המגורים, ובכך חרג מסמכותו.

שופטי העליון כאמור נחלקו בדעותיהם הן באשר לסמכות להחיל את הדין הדתי על חלוקת הרכוש, ובאשר למשמעות הבגידה, והן באשר לשאלה האם זה היה השיקול שהניע את בית הדין הרבני הגדול לשלול מהאישה את חלקה ברכוש.

דעת הרוב של מינץ ושטיין קבעה כי זה לא היה השיקול המרכזי.

"שניים מתוך שלושת דייני בית הדין הכריעו בשאלת השיתוף בבית לחובת האישה לאחר שבחנו את מכלול היחסים בין בני הזוג באספקלריה של הסכם מכללא. מכלול זה כלל את מעשה "הבגידה" של האישה כשיקול אשר בא לשלול או לאיין את כוונתו של הבעל לשתפה כשותפה שוות זכויות בבית, שכאמור את המגרש שעליו הוא בנוי ואת המימון לבנייתו הוא הביא אל תוך מסגרת הנישואים... בית הדין היה מוסמך להביא עניין זה במניין שיקוליו", כתב השופט שטיין בפסק דינו, תוך שהוא קובע כי העניין מצוי בסמכותו של בית הדין הרבני: "חוששני כי בית הדין נתן לעניין זה משקל יתר, אולם החשש הזה אינו מעלה ואינו מוריד, שכן הביקורת השיפוטית של בג"ץ על פסקי הדין של בתי דין דתיים מוגבלת מעיקרה לשאלת הסמכות ולתיקון פגמים שיורדים לשורשו של ההליך. בית הדין פסק, כפי שראה לנכון לפסוק, בדל"ת אמות סמכויותיו. פסק דינו איננו מגלה על פניו שום טעות שבדין, קל וחומר טעות ברורה ומוכחת בעליל אשר משתווה בחומרתה לחריגה מסמכות".

השופט עמית כאמור, לא הסכים עם ניתוח זה וסבר כי "הבגידה" היוותה שיקול מרכזי בהכרעת בית הדין הרבני, ועל כן יש לבטל את פסיקתו.

כפי הנראה המחלוקת הזה תגיע שוב לפתחו של בית המשפט העליון.

רכוש מלפני הנישואים יישאר בחזקת בעליו

על פי הדין הדתי אישה שבגדה בבעלה היא "אישה מורדת", ואישה מורדת עלולה לספוג הפסדים רכושיים בעקבות כך. ידו של הדין הדתי שולטת בכיפה בענייני נישואים וגירושים, אולם בכל הקשור לחלוקת רכוש בין בני זוג, הדין האזרחי הוא המחייב. על רקע הוראות חוק יחסי ממון, הפסיקה הבחינה לאורך השנים בין ענייני נישואים וגירושים לבין ענייני הרכוש בין בני זוג, שעליהם יש להחיל את הדין האזרחי, והוציאה בהדרגה ובעקביות את הנושא של יחסי הרכוש בין בני זוג אל מחוץ לשטחו של המונח "ענייני נישואים". בעוד במשפט האזרחי אין כל השלכות לבגידה, הדין הדתי רואה בחומרה יחסים מחוץ לנישואים, והמשפט העברי עשה שימוש בזכויות הקניין והחיוב כדי להעניש את האשם בכישלון חיי המשפחה.

ואולם, בשורה התחתונה קבעו השופטים שטיין ומינץ כי בית הדין הגדול לא שלל מהאישה את זכותה בדירה עקב בגידתה אלא קבע שדירת המגורים אינה רכוש משותף, וזאת על רקע התנהלותם של הצדדים לאורך שנות הנישואים, העובדה כי הבעל היה הבעלים היחיד של הקרקע טרם הנישואים וכן העובדה כי הדירה נרשמה על שמו בלבד. עוד קבעו שופטי הרוב כי רק אחד משלושת הדיינים בבית הדין הגדול ציין את הבגידה כנימוק לשלילת זכאותה של האישה בדירה.

"סכנה קיומית לכל אישה בישראל"

עו"ד איל מנחם, בא כוחה של האישה, מסר בתגובה: "אנחנו מאוכזבים מחד מהתוצאה שמהווה סכנה קיומית לכל אישה בישראל שיכולה למצוא עצמה מנושלת מזכויותיה בבית המגורים שהנו הרכוש המשותף העיקרי לכל זוג בישראל; מאידך, אנו מתכוונים לבקש דיון נוסף בסוגיה העקרונית ובטוחים שיימצא תיקון כשיתקיים דיון בהרכב מורחב יותר של שופטים שכן כבוד השופט יצחק עמית קיבל את עתירתנו לחלק הדירה חצי בחצי בין בני הזוג וקבע חד-משמעית כי 'ענייני רכוש בין בני זוג אינם חלק מענייני נישואים וגירושים עליהם חל הדין הדתי'; כלומר: חלוקת רכוש בין בני זוג שמתגרשים תיעשה לפי הלכות אזרחיות מודרניות של שנת 2018 ולא עפ"י הדין הדתי שהוחל לפני אלפי שנים בגלות.

"השופט עמית קבע כי משמעות פסק הדין היא נסיגה לאחור, במובן של ביטול הלכת בבלי שקבעה כי אשם מוסרי של בגידה אינו עילה שלילת זכויות ברכוש משותף. עוד הוא קבע שהרטוריקה והתוכן של פסק דין מצדיקים התערבות של בית משפט עליון לבטלו מאחר שברור שעניין הבגידה (שלא הייתה ולא הוכחה) הכריע את הכף בפסק דין של בית דין רבני גדול שחרג מסמכותו והחזיר אותנו לתקופה חשוכה בה נשללו זכויות יסוד מנשים.

"השופט עמית העיר עוד כי בית הדין הרבני הפר את החובה המוטלת עליו ופסק בניגוד לדין האזרחי ועוד הדגיש כבוד השופט עמית כי פסקי דין של בית המשפט העליון מחייבים את בתי הדין הרבניים במדינת ישראל אלא שלצערנו התברר כי גם כיום מרשים לעצמם בתי הדין להתעלם מהלכות מחייבות של בית משפט העליון בירושלים ולהעניש את האישה בשלילת כל הרכוש לאחר שהייתה נשואה 30 שנה וגידלה 3 ילדים משותפים.

"אנחנו מכבדים את הדת היהודית שיכולה להכיר בזכויות נשים, ולראיה פסק דינו של כבוד בית הדין הדתי בחיפה העניק לאשה את מחצית בית המגורים אבל בית הדין הדתי הרבני הגדול בירושלים הפך זאת ושלל מהאישה את זכותה הבסיסית בדירתה בגלל טענת בגידה שלא הייתה ואיננה רלוונטית. כלל הציבור בישראל ובמיוחד ציבור הנשים אינו יכול להשלים עם פסיקת בית הדין הרבני ועם גישה שמרנית שצידדה באי התערבות במקרה כה חריג וקיצוני כלפי אישה מצידו של כבוד בית משפט עליון שהינו המבצר האחרון של הצדק והאמת בלעדיו לא תיתכן חברה מתוקנת בישראל ובלשונו של כבוד השופט יצחק עמית שגרס כי תוצאת פסק הדין הרבני, ממנה הסתייגו כל השופטים, תהיה עיסוק בשאלות בגידה וניאוף בענייני חלוקת רכוש משותף בין בני זוג 'ואנה אנו באים'".

המאבק בנוגע להשפעת הדין הדתי על הדין האזרחי

השאלה - האם ניתן להביא בחשבון בגידה של אחד מבני הזוג בעת חלוקת הרכוש ביניהם בעקבות גירושים, הולידה מחלוקת רבת-עמודים בין השופט אלכס שטיין (שסבר שכן) לשופט יצחק עמית (שסבר שלא), ומעלה שוב אל קדמת הבמה את המאבק התמידי בנוגע להשפעתו של הדין הדתי על הדין האזרחי.

ההתנגשות בין החלטות הדיינים ובין חוק יחסי ממון הגיעה לא פעם אל פתחו של בית המשפט העליון, ומהווה חלק בלתי נפרד מחייהם של הזוגות המתגרשים.

בימים אלה תלוי ועומד בפני בית המשפט העליון מקרה שבו מתעוררת שאלה דומה - האם אישה מאבדת את חלקה ברכוש בעקבות בגידה. זאת, לאחר שבית הדין הרבני הגדול קבע כך בפרשה נוספת שנדונה בפניו. במקרה זה, קבע בית הדין הרבני הגדול כי אישה שבגדה בבעלה "תפסיד" את חלקה בדירת המגורים של השניים, מלבד אחוז קטן בלבד שיחולק בינה לבין בעלה, וזאת בנימוק שהורי הבעל נתנו לבני הזוג כספים במתנה לצורך רכישת הדירה - ומתנה זו נשללת מ"הבוגדת".

"עידן חדש של שופטים בבית המשפט העליון"

בג"ץ אמור להכריע כעת - האם להעדיף את הדין האזרחי - את חוק יחסי ממון שקובע חלוקה שווה של הרכוש בין הצדדים - או את עמדת הרבנים, שלפיה על-פי ההלכה, מתנות שניתנו לבת זוג במהלך נישואיה, עלולות להישלל מהאישה אם היא "לא התנהגה יפה".

לפסק הדין של בית המשפט העליון, שניתן אמש, עשויה להיות השפעה על הכרעת בית המשפט בתיק התלוי ועומד; אך בינתיים, בלי קשר לכך, גורם פסק הדין החדש לטלטול הקהילה המשפטית בתחום דיני המשפחה, כאשר מומחים לתחום מזהירים מפני השלכות הרות-האסון כלפי נשים וכלפי החברה בכלל.

לדברי עו"דית יהודית מייזלס, מעורכות הדין הבולטות בתחום דיני המשפחה, ומרצה לדיני משפחה בפקולטה למשפטים במכללה למנהל, "פסק הדין שניתן אתמול על-ידי בג"ץ, ברוב דעות של השופט מינץ והשופט שטיין, אל מול דעת המיעוט של השופט יצחק עמית, מחזיר את דיני המשפחה לתקופה אחרת, שמרנית. מדובר בפסק דין שמסמן עידן חדש של שופטים בבית המשפט העליון".

לדברי עו"דית מייזלס, "במדינה שבה אין נישואים וגירושים אזרחיים, שבה חברה שהיא במהותה חילונית-ליברלית, נתונה לשליטת בתי הדין הרבניים, בג"ץ נדרש כשסתום ביטחון באותם מקרים בדיוק שבהם בית הדין הרבני איננו מחיל את הדין האזרחי על סוגיות אזרחיות כמו רכוש".

עו"ד מייזלס מסבירה כי "בית הדין הרבני החיל אמות מוסר ודין דתי על חלוקת רכוש בין בני זוג, וזאת בניגוד להלכות קודמות של בית המשפט העליון, תוך שהוא מזהיר כי בגידה של בני זוג זה בזה, עלולה לגרור אחריה השלכות כלכליות, מתוך ראיית עולם שיש להעביר 'מסר ברור' לחיזוק התא המשפחתי".

עוד לדבריה, "תמיכתו של בית המשפט העליון בכך מהווה שינוי דרמטי ומדאיג בגישה של בג"ץ, אשר אמור לשמש כגורם מפקח על בתי הדין הרבניים, שעה שהם חורגים מסמכותם ואינם מחילים את הדין האזרחי על נושאים אזרחיים כמו רכוש. בעוד שבנושאי נישואים וגירושים יכולים בתי הדין הרבניים לפסוק על-פי דין תורה, בכל הנוגע לנושאים הנלווים לגירושים, כמו חלוקת רכוש, יש לזכור כי המנדט שמאפשר לבתי הדין הרבניים לפסוק בנושאים אלה, הוגבל לכך שהם יחילו את הדין האזרחי, ושעה שהם חורגים ממנו, אמור בג"ץ לשמש כשומר-סף".

עו"ד מייזלס מוסיפה כי בית המשפט העליון שלל בעבר את גישתו של בית הדין הרבני כי ניתן לשלול זכויות רכושיות על רקע בגידה, כאשר "לאור ההלכות הקודמות בנושא, ניתן וראוי היה לפסוק אחרת".

"בית הדין הרבני מעניש אישה בוגדת"

עו"דית דלית יניב-מסר, העוסקת בדיני משפחה, ויו"רית השדולה לצמצום סמכויות בתי הדין הרבניים בהליכי גירושים, מתקוממת אף היא נוכח פסק הדין. לדבריה, "שוב אנו עדים למצב בלתי נסבל שבו מעניש בית הדין הרבני אישה בוגדת באמצעות נגיסה בקניינה, והכול בחסות הדין העברי.

"מדובר בפסק דין נוסף שיצא תחת ידי בית הדין הרבני, אשר הפעם קיבל גושפנקא משופטי הרוב בבג"ץ, הפוגע בזכויותיהן של נשים. פסיקה מקוממת זו מלמדת על העיוות שקיים במערכת המשפט הישראלית, שבה יש לשתי ערכאות משפטיות סמכות מקבילה לדון באותם נושאים, קונסטרוקציה שאין לה אח ורע במדינות העולם" .

עוד לדברי יניב-מסר, "מכוחה של אותה סמכות מקבילה - צומחת לה מגמה מטרידה, שמאפשרת לבתי הדין הרבניים להפקיע מאישה את רכושה בשל בגידה, שעה שכלל הדין האזרחי מנתק את האשם בפירוק התא המשפחתי (מכל סיבה שהיא) לבין חלוקת הרכוש, דבר ראוי ונכון לעשותו".

"שטיין ומינץ הצדיקו את התיוג השמרני"

על רקע הטענות הרבות המצטברות ב"גלובס" נגד הקביעות המשפטיות בפסק דינו של בג"ץ, עולה טענה נוספת שאינה קשורה דווקא להלכה המשפטית, אלא למי שנתן אותה: השופטים אלכס שטיין ודוד מינץ. הביקורת סובבת סביב הטענה כי שני השופטים שאישרו את עמדת בית הדין הרבני קודמו על ידי שרת המשפטים לבית המשפט העליון בשל גישתם השמרנית, וכעת הם מצדיקים את התיוג שניתן להם.

כך, בין היתר, לדברי עו"ד יהודית מייזלס, "לא מן הנמנע שהפסיקה החדשה משקפת את שינוי פניו של בית המשפט העליון בעקבות המינויים האחרונים, על השקפותיהם. יש לקוות כי הרוח שנשבה עד עתה מבג"ץ, אשר עמד על המשמר מפני זליגת הדין הדתי על סוגיות אזרחיות, תשוב".

גם עו"ד דלית מסר-יניב, הבחינה בזהות השופטים שהיו בדעת הרוב ומציינת כי "השופטים מינץ ושטיין המזוהים כשופטים שמרניים, הצדיקו את התיוג בכך שקבעו כי יש להשאיר את פסק הדין הרבני על כנו, מאחר שבית הדין הרבני לא חרג מסמכותו".

עורכי דין אחרים, המעדיפים שלא להיחשף, מתבטאים בצורה חריפה יותר, ומבקרים גם את שרת המשפטים איילת שקד על שקידמה שופטים שפסיקותיהם מביאות לפגיעה חמורה בזכויותיהן של נשים.

נזכיר כי שקד תמכה וקידמה את מינויים של שטיין ומינץ כמועמדים שלה. שקד ראתה בשטיין משפטן בעל גישה שמרנית התואמת את השקפתה, וכמי שמתנגד לאקטיביזם שיפוטי. שאר חברי הוועדה תמכו במינוי מאחר שכל קורות חייו של שטיין מלמדים שהוא משפטן בעל שיעור קומה שראוי לשבת בעליון, ונחשב לאחד מאנשי האקדמיה המובילים בתחום דיני הראיות ודיני הנזיקין.

גם השופט דוד מינץ שמגיע מהציבור הדתי-לאומי, ואף הוסמך בעבר לרבנות, נחשב שופט שמרן ששקד הייתה מעוניינת בקידומו. לדברי עורכי דין שונים נראה כי השאיפה של שרת המשפטים, איילת שקד, לשנות את פניו של בית המשפט העליון באמצעות מינוי שופטים "שמרנים" מתחילה להניב לשרה פירות. לא ניתן היה לקבל את תגובת שרת המשפטים, וזאת עד למועד סגירת הגיליון.