דעה: לא כל עני זקוק ל"הצלה" של המדינה
באחרונה פורסם שוב "דוח העוני האלטרנטיבי" של עמותת "לתת", שעורר ברובנו תגובת בטן, ורצון להעביר עוד תקציבים ומשאבים כדי "להילחם בעוני". תגובה זו היא המשך המסורת של הושטת דגים במקום חכה ("תנו להם חכות, אל תיתנו להם דגים"). מסורת שהשתרשה בשנות ה-50. לפני שנמהר לבכות על מצבנו העגום לכאורה כחברה, חשוב להבין שבבואנו להתייחס לנתונים, מדובר בכך שקו העוני הוא יחסי. ככל שיהיו עשירים יותר, כך קו העוני יעלה ויכניס לתוכו קבוצה נוספת של עניים, שדבר לא השתנה בחייהם למעט העובדה שמצבם היחסי הורע כביכול, פשוט כי ישנם יותר עשירים.
הקריטריון צריך להיות "מדד האושר" ולא "רמת ההכנסה". פרט עשוי להיות בעל רמת הכנסה גבוהה, אבל משועבד למקום העבודה וכפוף ללחצים, ש"עני" יחסית משוחרר מהם. במקרה זה, אותו עני עשוי להיות מאושר הרבה יותר מהעשיר, שחייו הם מערכת לחצים גדולה.
עוני חומרי עשוי להיות גם בחירתו של אדם. מי שם אותנו לקבוע כי לעני יש חיים פחות טובים מאלו של עשיר? אם עני עובד 25 שעות בשבוע, ומשתכר יותר ממחצית שכרו של עשיר העובד 50 שעות בשבוע, הדבר לא אומר שאיכות חיי ה"עני" פחותה יותר.
מספר הילדים במשפחה גם הוא בחירה. נכון שמשפחה בת עשרה ילדים לא תוכל לקיים אותה רמת חיים המקיימת משפחה בת שניים-שלושה ילדים, עם אותה רמת הכנסה. אך אין זה אומר שבני המשפחה שבה עשרה ילדים, מאושרים פחות. לרוב, אותה משפחה אמנם תעניק ברמה החומרית פחות לכל ילד, אבל תיהנה מהנתינה. ואכן, מחקרים מדווחים על מתאם חיובי בין נתינה לזולת לרמת האושר.
גם רכישת השכלה היא בחירה. קיים מתאם חיובי בין השכלה לרמת הכנסה. זהו מתאם שעלינו לברך עליו, כי הוא אמור לדרבן פרטים לרכוש השכלה שמעלה את רמת ההון האנושי של המדינה, ובסופו של דבר גם את התוצר לנפש. להיות בעל השכלה ובעל הכנסה גבוהה יותר, זהו תוצר בריא של חברה תחרותית שבה מי שמשקיע ממרצו ומזמנו, מתוגמל בהתאם.
אין זה תפקיד המדינה לשנות בחירות של אזרחיה, ולא ניתן לקבוע מי מהעניים על-פי "דוח העוני" עושה זאת מבחירה, או מהיעדר מרחב הזדמנויות. במרחב זה על המדינה לטפל. כשעוני נובע ממיקום גאוגרפי (כמגורים ביישוב רחוק מהמטרופולין בפריפריה), הורים עניים שאין באפשרותם לממן לילדיהם חינוך ראוי, וכל חוסר נגישות שווה למשאב שיכול להגדיל את ההשתכרות העתידית, על המדינה לסייע. לדוגמה, ילד שגדל במשפחה של עשרה ילדים, לא אמור להיות מקופח בגלל החלטת הוריו, שהוא לא היה שותף לה. יש לטפל בהזדמנויות העומדות בפני ילד כזה, ובאפשרויות שלו לרכוש השכלה ולחיות חיים מלאים ובעלי משמעות. ילד שגדל בצפון או בדרום הרחוקים מתל-אביב, לא אמור לסבול מעובדה זו.
אין זה ענייננו לדון בבחירתו של אדם כזה או אחר. ייתכן כי "דוח העוני האלטרנטיבי" מהווה פרשנות שגויה לבחירות של אנשים לעבוד פחות וליהנות מיותר פנאי, לא לרכוש השכלה (הדורשת השקעת כספים וזמן), או להוליד יותר ילדים. הענקת מרחב הזדמנויות שווה לכולם תשחרר אותנו מעיסוק בבחירות הפרטים. מה יעשה כל אחד עם מרחב זה? זו כבר בחירתו. ייתכן שאדם יבחר להישאר עני ולהיכנס לסטטיסטיקה של העוני; ואילו חברו יבחר לנצל אחרת את המרחב כדי לנהל אורח חיים שונה. "הכול פתוח והרשות נתונה".
הכותב הוא מרצה בחוג לכלכלה ולניהול באקדמיית גליל מערבי
