שי ניצן / צילום: איל יצהר
מערכת אכיפת החוק נמצאת באחרונה על הכוונת של גורמים שונים, בכנסת, בממשלה ועוד. הדבר יוצר נזק כפול: היא פוגעת אנושות במערכת המשפט, שקריטי שתהא עמידה וחזקה; והיא מסתירה את הביקורת העיקרית שנדרשת - היעדר גוף ביקורת מהותי ומשמעותי למוסד הפרקליטות.
בכירי הפרקליטות טוענים ש"הפרקליטות היא הגוף המבוקר ביותר במדינה", בעל מנגנוני פיקוח מובנים, ולפיכך אין צורך בגוף ביקורת נוסף. לדבריהם, בית המשפט מבקר ומפקח על עבודת הפרקליטות מעת הגשת כתב האישום; ניתן להגיש תלונה ללשכת עורכי הדין, וקיים נציב התלונות נגד פרקליטים, שניתן להתלונן בפניו על עבודת הפרקליט המלווה.
אלא שמדובר בטענות מיתממות ולא ענייניות. הטענה שבית המשפט מבקר את עבודת הפרקליטים, ולכן אין צורך בגוף ביקורת נוסף, שגויה. ראשית, בית המשפט אינו מטיל אחריות כלשהי - משמעתית, אזרחית, פלילית - על פרקליטים שפעלו בניגוד לדין ופגעו בזכויות יסוד של הנאשם. מכאן שאף אם בית המשפט קבע שראיה מסוימת תיפסל, אין זה מטיל אחריות על הפרקליט שטיפל בתיק. שנית, במקרים רבים בית המשפט אינו מודע לפגיעה באזרח או בנאשם. אם קורה חלילה שפרקליט מזהה ראיה שאינה תואמת לאשמת הנאשם ומעלים אותה, הנאשם ובית המשפט לא יהיו מודעים לכך. בית המשפט גם לא מודע לתיקים רבים שאינם מגיעים אליו בשל סגירתם מהיעדר ראיות ועניין לציבור, או שנגררים על-ידי התובע, כשעננת אשמה רובצת על החשוד.
בנוסף, המגיש תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, עלול לגלות שסעיף 79 לחוק לשכת עורכי הדין קובע, שהיועץ המשפטי לממשלה רשאי "להפסיק הליכים בשל עבירת משמעת של חבר הלשכה המשמש בתפקיד מתפקידי השירות המשפטי של המדינה, כשהעבירה נעברה במילוי תפקידו או בקשר לתפקידו". ואכן, היועמ"ש השתמש בסמכותו בניסיון הפרקליטות להטות, לכאורה, את תצהירו של ד"ר חן קוגל, מנהל המכון לרפואה משפטית, באשר למינוי ד"ר מאיה פורמן לרופאה הראשית של המכון.
גם חוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי הערכאות, שמטרתו ביקורת על עבודת הפרקליטות, סורס, הוגבל וסויג, והפך לפארסה. החוק קובע בעיקר אילו תלונות אסור לברר, ואילו תלונות מצדיקות את בירורן; כך שעד שמגיעים לבירור תלונה עוברים מכשולים רבים. חמור מכך, מהחוק עולה שגם כאן, היועמ"ש
האחראי על הגוף המבוקר, הפרקליטות, יכול לגרום להפסקת בירור התלונה. האם הנציב יכול באמת לברר באופן עצמאי תלונה נגד פרקליט המדינה, שעה שהיועמ"ש יכול לגרום להפסקת בירורה?
במקרים מסוימים לא מדובר בביקורת של הנציב, אלא בהמלצות כלליות לגופים השונים. כך, בתיק חמור הלינה סנגורית בפני הנציב, שבמשך חודשים פרקליטות המחוז לא העבירה את הערר שהגישה המתלוננת על סגירת תיק שנפתח בגין אלימות בן-זוגה, אחיו של איש ציבור מוכר באזור ירושלים. בנוסף, בתיק אלימות קשה אחר נטען שנסגר בלי שהתובע בחן הקלטות ותמלילים המתעדים במשך שנתיים תקיפות והתעללות פיזית, שביצע בן-הזוג במתלוננת ובילדיה, למרות פניות חוזרות ונשנות מהסנגורית לבחינת ההקלטות.
הנציב מצא שהמקרים חמורים, אך המלצותיו היו חסרות שיניים ומשמעות - יש "לעגן בהנחיות פרקליט המדינה בניית מנגנון בקרה ומינוי גורם שיהיה אחראי על המעקב אחר הטיפול בעררים בכל יחידה המטפלת בעררים", וכן "להביא לקחי מקרה זה לידיעת כל הנושאים במלאכה, למניעת הישנות מקרים דומים בעתיד".
מאפיין מרכזי בדין הפלילי הוא היותו חודרני ופוגעני באשר לזכויות הפרט. הזכויות הנפגעות בו נמצאות בליבת מהותו ואנושיותו של האדם: כבודו, חירותו, שמו הטוב, פרטיותו, מצבו הכלכלי ובמקרים רבים גם מצבו המשפחתי והחברתי נרמסים עוד בשלב היותו חשוד, ובעיקר לאחר הרשעתו. המוסד המרכזי שלו ניתן הכוח לקבוע זכויותיו של מי יפגעו הוא הפרקליטות, ומדובר בגוף חשוב ביותר בכל מדינה דמוקרטית באשר היא, שיש לשמור עליו מכל משמר ובמיוחד בישראל.
אולם בהיעדר גוף ביקורת משמעותי ורציני, נפגע אמון הציבור, עובדה שפוגעת הן בפרקליטות עצמה והן בכל מערכת אכיפת החוק, כולל פסקי הדין של בתי המשפט. בהיעדר אמון, הדרך לאנרכיה ולקריסת הדמוקרטיה קצרה. מכאן, שהקמת גוף ביקורת מאוזן ואפקטיבי, היא צו השעה לכל ממשלה שתקום - שמאל או ימין.
הכותב הוא מרצה בפקולטה למשפטים של הקריה האקדמית אונו, ובמרכז הבינתחומי בהרצליה