לפני שנה בדיוק, בינואר 2019, הוצב במחלף גלילות בנתיבי איילון שלט חוצות עליו הוצגו תמונותיהם של העיתונאים רביב דרוקר, בן כספית, אמנון אברמוביץ' וגיא פלג, ובו נכתב בענק: "הם לא יחליטו". הייתה זו השקה רכה של קמפיין הליכוד לבחירות מועד א'. הימים היו ימי טרום הגשת כתב האישום נגד ראש הממשלה, ומדובר היה בשלב חדש במלחמה שהכריז נתניהו נגד התקשורת - תקיף בהרבה מאשר בבחירות 2015, במה שלא מעט ראו כאקט טקטי שנועד לנגן על הסנטימנט הליכודי הידוע. גם בבחירות 2019 מועד ב' עשה נתניהו שימוש באותו סנטימנט עם עקיצות כלפי גיא פלג וקריאה להחרמה של חדשות 12 (תוך התקפלות וראיון אצל רינה מצליח שבוע לאחר מכן).
נתניהו יצטרך בוודאי לבחון שוב את הטקטיקה שלו למראה מדד אמון הציבור השנתי שפרסם היום (ג') המכון הישראלי לדמוקרטיה, הקובע כי גם השנה - בפעם השלישית ברציפות - נמשכת המגמה העקבית של העלייה באמון הציבור בתקשורת. למעשה, מאז שנת 2016 בה ירד אמון הציבור הישראלי בתקשורת לשפל היסטורי, הוא עולה בהתמדה ובנחישות ומתייצב הפעם על 36%.
הנתון מקבל משנה תוקף כשמשווים אותו לאמון בשאר מוסדות "הממלכה". יתרה מכך, אם בשנים האחרונות גבר האמון בתקשורת על זה שניתן במפלגות ובכנסת, שנת 2019 תירשם כשנת המפנה בה האמון במערכות העיתונים והחדשות הוא עדיין נמוך - אך גבוה יותר מהאמון שניתן בממשלה.
במילים אחרות: נתניהו יכול להמשיך לתקוף את התקשורת, אך השטיח העובדתי שעליו הוא עומד מתקצר ונשמט.
על מה מצביע הפער?
בעוד שאת שחיקת האמון בממשלה ניתן לייחס לשנת הבחירות, לריבוי ההשמצות כתוצאה מהן, לממשלות המעבר ולשיתוק המוחלט בו נמצאת המערכת הפוליטית - קשה יותר להסביר במונחים קונקרטיים את העלייה המובהקת באמון הציבור בתקשורת.
עם זאת, ניתן להעריך כי לא מעט מהנשאלים הביעו אמון בהתאם לנטיית ליבם הפוליטית: הימנים מאמינים כי התקשורת שמאלנית, ולכן הם פחות מאמינים לה; והשמאלנים חשים כי מדובר במתקפה נגד הממלכתיות.
המפנה במגמת "השנאה לתקשורת" של השנים האחרונות עומד בהלימה גם לדפוסי ההצבעה לכנסת, כאשר גוש המרכז-שמאל התחזק בבחירות האחרונות. הסבר נוסף עשוי להיות נעוץ באפקט בומרנג של מתקפות ראש הממשלה נתניהו על התקשורת - שגרם להתלכדות מסוימת סביב מערכות החדשות, תוך הבנה שהן משקפות את האינטרס הציבורי.
השנים האחרונות אופיינו גם בהמשך זליגתם של אנשי תקשורת ימניים למיינסטרים התקשורתי, מה שאולי הפחית בקרב הציבור הימני את תחושת הניכור מכלי התקשורת, והעלה את האמון שלו בו. שיבוץ אנשים כמו קלמן ליבסקינד ואראל סגל בעמדות מפתח של הגשה ברדיו ובטלוויזיה הציבורית, לצד מגמה של פרשנים בכירים כמו עמית סגל להחצין את עמדתם הפוליטית בשידורים, אפשרו לאנשי ימין לחוש שיש להם ייצוג תקשורתי טוב יותר.
לכל אלה מצטרף משתנה נוסף, חמקמק בעיקרו, והוא תחושת מיאוס מהרשתות החברתיות. האם ייתכן שהאובר דואוז של הפייק ניוז, רעשי הרקע והשיח האלים הובילו גם לחזרה של אנשים להסתמכות על התקשורת המסורתית?
רבים נוטים לחשוב כי ביקורת על התקשורת, אשר מובאת פעמים רבות ברשתות, דווקא מעידה על עוצמתה ולא על חולשתה. עצם ההתייחסות למה שאמר אתמול רוני דניאל או פלטה שלשום דנה ויס - מעיד יותר מכל על המשך אחיזתם של אולפני החדשות, זאת בניגוד מוחלט להספדים להם כבר זכו.