המכון הישראלי לדמוקרטיה: הציבור בישראל מאמין בצבא ובנשיא - והרבה פחות בכל היתר

מדד אמון הציבור של המכון הישראלי לדמוקרטיה מציג תמונה רחבה של חוסר אמון ציבורי: קצת מעל ל-50% נותנים אמון בביהמ"ש העליון, בעוד שהאמון בכנסת ובמפלגות נמצא בתחתית • בתום עשור סוער, אמון הציבור בתקשורת נותר באותו המקום בדיוק

נשיא המדינה ראובן ריבלין / צילום: שלומי יוסף
נשיא המדינה ראובן ריבלין / צילום: שלומי יוסף

צה"ל כבר לא קונצנזוס, לא "צבא העם", ורק 82% מהיהודים חושבים שהוא צבא מוסרי

צבא ההגנה לישראל זכה תמיד לציונים גבוהים באוכלוסייה הישראלית היהודית, וכך גם במחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה שמתפרסם היום (ג'), לפיו 75% רואים בו כ"צבא העם", וכמעט 55% מתנגדים להפוך אותו לצבא מקצועי, צבא שכירים.  

לפי ממצאי הדוח, החרדים הם היוצאים מהכלל, ורק מחציתם רואים בצה"ל צבא העם. לשם השוואה, המסורתיים-דתיים הם הקבוצה שאוהדת ביותר את צה"ל גם בתחום הזה. נקודה מעניינת נוספת בהקשר של למידת האמון הציבורי בצה"ל היא פוליטית. כך, 82% מהימין ורק 61% מהשמאל מגדירים את צה"ל כצבא העם. בנתונים הכלליים מדובר בעלייה לעומת נתוני העבר. 

הבשורה החיובית ביותר מהמחקר מבחינת הצבא היא השבת אמון הציבור בו. לפני שלוש שנים רק מחצית מהנשאלים במחקר המקביל אמרו שלמפקדי צה"ל ולציבור הכללי מערכת ערכים זהה. העניין אז יוחס לפרשת אלאור עזריה שירה למוות במחבל פצוע בחברון. במחקר הנוכחי שב הנתון הזה לממדיו טרם תקרית עזריה, ויותר מ-70% השיבו כי אמות המדיה הערכיות של המפקדים ושל הציבור הכללי זהות. 

גם במקרה הזה, החרדים נתנו לצבא ציון נמוך בהרבה מהציבור הכללי, כשרק מחציתם הביעו אמון בערכי מפקדי צה"ל. 

בסוגיית תקציב הביטחון והאמון במפקדי צה"ל הדורשים את הגדלתו, פחות ישראלים חושבים כי מדובר בהפרזה של צה"ל. רק 32% מהיהודים סבורים כי הצבא מגזים בתיאורים על האיומים הנשקפים למדינה כדי לקבל עוד תקציבים, זאת, לעומת סקר קודם מ-2015 שבו כמעט 40% חשבו שיש הגזמה בדיווחים. 

באשר לרמת התפקוד של הצבא, לפי הדוח ניכר שוני עיקרי בין יהודים לערבים. רוב היהודים, יותר מ-82%, רואים בצה"ל צבא עם אמות-מידה מוסריות גבוהות בזמן לחימה. בעוד שבקרב הערבים התמונה הפוכה בדיוק - רק 17% רואים בו צבא מוסרי. 

קבוצה אחרת המעניקה לצה"ל ציונים נמוכים מיתר האוכלוסייה בתפקוד בכל התחומים היא החרדים, ובעיקר הדבר בולט בתפקוד באשר ליחס לחיילים. אלא שגם כלל הציבור מעניק לצבא ציונים פחות טובים בתחומי מינהל לעומת התפקוד המבצעי, שזוכה לציון שנע בין 67% ל-77% בתחומי הכושר המבצעי והציות להנהגה הפוליטית הנבחרת. 

ומה לגבי הגיוס לצה"ל? ההורים היהודיים בישראל רואים בשירות בצה"ל ערך. רק 5% מההורים תמכו בניסיון השתמטות של ילדיהם, שליש מהם תמך בשירות קרבי ו-28% בשירות לפי השיבוץ שיקבע צה"ל. לגבי שירות נשים, 19% מההורים ימליצו לבתם להתגייס לקרבי ו-29% לתפקיד שצה"ל יקבע.

בקרב החרדים נרשם נתון מעניין במיוחד, ולפיו 25% מעדיפים שבנם יתגייס ומהם כשליש רוצים לשירות קרבי. רק 20% מהחרדים אמרו במובהק כי הם מעדיפים שבנם יתחמק משירות בצבא. התוצאה הזו נוגדת את נתוני הגיוס הנמוכים בקרב הצעירים החרדים, ומעידה אולי על רצון ההורים הנכנע לדרישה ולאתוס החברתי-קהילתי החזק בקרב החרדים. 

עניין נוסף שבוחן המדד הוא את האמון במשטרת ישראל, ובה כבר נרשם תמונה פחות טובה כלפי המוסד הנבחן. רק 44% מהציבור היהודי מעניק למשטרה אמון, אל מול 53% שמביעים בה אי-אמון. בקרב הערבים התמונה חריפה יותר - 60% מביעים אי-אמון במשטרה. 

מדד האמון של המכון הישראלי לדמוקרטיה
 מדד האמון של המכון הישראלי לדמוקרטיה

הכניסה של הנשיא למהומה הפוליטית לא פגעה במעמדו

מידת האמון בנשיא המדינה ממשיכה להיות גבוהה, בדומה לשנים קודמות. מוסד הנשיאות מדורג במקום השני מבין המוסדות הדמוקרטיים במדינה, לפי דוח המכון הישראלי לדמוקרטיה. הסיבה לכך ברורה: מדובר במוסד שאינו שנוי במחלוקת ובעל מעמד סמלי וטקסי, ללא סמכויות ביצוע, כך שהציבור לא יכול לבוא אליו בטענות בנוגע להפעלת סמכויותיו. 

לפי נתוני הדוח, 71% מהציבור היהודי נותנים אמון במוסד נשיא המדינה. הפילוג בתוך הציבור היהודי בא גם כאן לידי ביטוי - 89% מהשמאל נותנים אמון במוסד הנשיאות, 84% מהמרכז, ורק 57.5% מהימין. במילים אחרות, דווקא הנשיא ראובן ריבלין, שצמח בתנועת בית"ר והליכוד וייצג את הציבור הימני בממשלות ישראל, נשען על מידת אמון פחותה מן הצד הימני של המפה. 

הסיבות לכך עשויות להיות רבות: החל מהקמפיינים האישיים שמנהל נגדו ראש הממשלה נתניהו, כאשר רק לפני כשנה האשים את ריבלין בקונספירציה ביחד עם ח"כ גדעון סער. נתניהו אף לא תמך בו בהתמודדות לנשיאות ושקל לבטל את מוסד הנשיאות כליל. סיבה נוספת עשויה להיות קריאותיו המרובות להרגעת השיח הפוליטי במדינה, כאשר הביקורת שלו מופנית כלפי מוביל השיח המפלג - ראש הממשלה נתניהו. 

עוד נתון מעניין העולה מהדוח הוא הפער במידת האמון של הציבור היהודי לעומת הציבור הערבי. בציבור הערבי, רק 37% נותנים אמון במוסד נשיא המדינה, ועבורם זה אף פחות מהאמון שהם נותנים בבית המשפט העליון (56%) ופחות אפילו מהאמון בצה"ל (41%) או במשטרה (38%). 

באופן כללי, מוסד הנשיאות הוא כמעט היחיד שזכה השנה למידת אמון גבוהה יותר בהשוואה לשנים קודמות. בקרב הציבור היהודי, עלה האמון במוסד הנשיאות מ-68% ל-71%, ובקרב הציבור הערבי עלה האמון במוסד נשיא המדינה מ-26% ל-37%. 

במקום האחרון מבחינת אמון הציבור: הפוליטיקה הישראלית

באופן אולי לא מפתיע, הפוליטיקה הישראלית זוכה לאמון הנמוך ביותר בקרב הציבור הישראלי. לפי הדוח של המכון הישראלי לדמוקרטיה, הממשלה והכנסת זוכות לאמון דומה של 30% בלבד מבין הציבור היהודי, ולציון נמוך עוד יותר בקרב הציבור הערבי - 28% לממשלה ו-24% בלבד לכנסת. 

באשר להבדלים בציבור היהודי לפי שיוך פוליטי: בימין נותנים אמון גבוה יותר בממשלה בפערים עצומים - 48% מהציבור הימני נותן אמון בממשלה, 15% מהמרכז ו-9.5% מהשמאל. 

בקרב הציבור הערבי החלוקה לקבוצות היא מעניינת. בקרב הדרוזים ניכרת ירידה חדה בשיעור האמון בממשלה - 21% ב-2019, זאת לעומת 39% ב-2017. הסיבה לכך ידועה: חוק יסוד הלאום הביא לפגיעה קשה בכל הנוגע לאמון של החברה הדרוזית בממשלה. 

בכל הנוגע לשחיתות, כאן קיימת אחדות-דעים יחסית בין יהודים לערבים: 58% מהציבור כולו מאשימים את הנהגת המדינה בשחיתות - 59% בקרב הציבור היהודי ו-52% בקרב הציבור הערבי. 

הנשיא ראובן ריבלין שהתייחס בימים האחרונים למדד האמון גם בהקשר הפוליטי, אמר: "כבר שנה שיש בישראל ממשלת מעבר. כבר שנה שהאתגרים שעומדים לפתחנו לא זוכים לטיפול של ממשלה נאמנה ויציבה. לא צריך להיות מומחה כדי להבין שהסחרור הזה שנקלענו אליו הוא בעייתי, ואולי אף מסוכן. מסוכן מכיוון שאמון הציבור במוסדות הדמוקרטיים - בבחירות, במפלגות ובכנסת - נשחק". 

בתוך השדה הפוליטי, הדוח מראה כי האמון הנמוך ביותר של הציבור הוא במפלגות. 14% מהציבור היהודי ו-20% מהציבור הערבי בלבד מביעים אמון במפלגות. בממוצע לאורך העשור האחרון "שומרות" המפלגות על נתוני אמון נמוכים - 23.2% בלבד. אגב, נתוני האמון שהתקבלו במפלגות הם הנמוכים ביותר מבין כלל המוסדות שנבדקו על-ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה. 

בתום עשור סוער, אמון הציבור בתקשורת נותר באותו המקום בדיוק

התקשורת הפכה בשנים האחרונות למושא התקפות מרכזי של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שניסה מצד אחד לשלוט בה - ומצד שני לערער את הלגיטימציה שלה כמקור מידע אמין. מאמצים אלה הלכו והתגברו ככל שהמצב הפוליטי הסתבך, אך נראה כי לפחות במישור הזה מאמציו של נתניהו לא צלחו: על-פי מדד אמון הציבור שמפרסם היום המכון הישראלי לדמוקרטיה, האמון של הציבור בתקשורת יציב, ואפילו נרשמה בו עלייה מסוימת.

מדובר בנתון מפתיע לא רק בגלל ההתקפות המכוונות של נתניהו ואנשיו על התקשורת, אלא גם, ואולי בעיקר, בגלל מה שחשפו העדויות והתמלילים שדלפו מחקירותיו: תמלול השיחות בינו למו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס, מהן עלה כי מוזס היה מוכן לכאורה להטות את הסיקור התקשורתי של קבוצת "ידיעות אחרונות" תמורת העברת חוק "ישראל היום"; חשיפת העדויות לאופן שבו התנהל אתר וואלה והקלות שבה הצליחו בני משפחת נתניהו לבחוש בידיעות החדשותיות שעלו בו; העיסוק של אנשי נתניהו באופן שבו יוצבו "אנשי שלומנו" בעמדות מפתח בכלי תקשורת כמו גלי צה"ל; ועוד.

עדויות אלה ואחרות הפכו את התקשורת עצמה מכלי שלא רק מסקר חדשות, אלא נמצא במרכזן ולא באופן מחמיא. לכך יש להוסיף את ההתנגחות האינטנסיבית של התקשורת בעצמה: תפיסות העולם והנטייה הפוליטית של מי שאמונים על הסיקור הפכו להיות גלויות, וכפועל יוצא מכך, הדבר הפך בשני הצדדים כלי לניגוח כמעט כל מי שמציג עמדה אחרת.

מדד הקול הישראלי החודשי של מרכז גוטמן במכון הישראלי לדמוקרטיה בדק בחודש נובמבר האחרון גם את אמון הציבור כלפי היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות, וגילה כי 46.5% מהציבור מאמין בד"ר אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, ואחוז מאוד דומה (42%) מאמין בפרקליטות במדינה.

ומה בנוגע למצב המדינה בכללי? מחצית (50%) מהישראלים חושבים שמצבה הכללי של ישראל טוב או טוב מאוד (ירידה של 4% מהשנה שעברה); 31% סבורים כי מצבה "ככה-ככה"; ו-17.5% מהציבור בישראל סבור כי מצבה רע או רע מאוד.

הציבור חצוי בשאלת מצבה של הדמוקרטיה הישראלית: 34% מהציבור הישראלי סבור כי מצב הדמוקרטיה הישראלית טוב ואף מצוין, לעומת 35% מהציבור שמרגיש שמצבה של הדמוקרטיה בישראל כיום לא טוב. פילוח לפי מחנה פוליטי מעלה כי הימין מעריך יותר בחיוב את מצב הדמוקרטיה הישראלית, לעומת השמאל: בעוד 50% מהמשתייכים למחנה הימין סבורים כי הדמוקרטיה הישראלית מתפקדת כשורה, רק 27% מהמרכז ו-13% מהשמאל חושבים כך. בהתאמה, שעה ש-84% ממחנה השמאל 68% מהמרכז סבורים כי הדמוקרטיה הישראלית נמצאת בסכנה חמורה, רק 29% ממי שממקמים עצמם בימין חשים כך.

מדינת רווחה? כשני שליש (64%) מהישראלים חושבים שהמדינה לא מצליחה לדאוג לרווחת אזרחיה. אולם כשזה נוגע לביטחון, התמונה הרבה יותר חיובית - שיעור דומה (63%) חושבים שהמדינה דווקא מצליחה לשמור על ביטחון אזרחיה.

לכאורה ניתן לטעון כי אמון הציבור בתקשורת הוא ממילא נמוך, ולכן אין לו לאן לרדת. מהנתונים עולה כי אמון הציבור בתקשורת עומד היום כמעט במדויק במקום בו עמד לפני עשור, הרבה לפני שנתניהו התחיל להתנגח בתקשורת. בשנת 2008 עמד אמון הציבור בתקשורת על כ-38%, והיום הוא עומד על כ-36%. לתקופה קצרה יחסית הייתה עלייה מסוימת ברמת האמון בתקשורת - בשנים 2011-2013 היו שני פיקים של כ-50% ואז שוב ירידה.

נזכיר כי בעשור אליו מתייחסים הנתונים חלו שינויים דרמטיים באופן בו פועלת התקשורת. המרכזי בהם הוא ההתחזקות של הרשתות החברתיות, כמו פייסבוק וטוויטר, המהוות פלטפורמות נוספות להעברת ואיסוף מידע. למרות שלכאורה כלים אלה היו אמורים לפגוע בכוחה של התקשורת הממוסדת, מתברר שהם לא פוגעים בה. כנראה בגלל שבתוך אוטוסטרדת המידע הולכת ומתחזקת ההבנה לגבי הקלות שבה אפשר להעביר ברשתות החברתיות מידע שגוי, האזרח הפשוט מעדיף לסמוך על כלי התקשורת המסורתיים, בהם הוא יודע שיש מסננת רחבה יותר.

בשורה התחתונה, לתקשורת הממוסדת יש עוד דרך ארוכה לעשות כדי להיתפס כאמינה. הנתונים אולי לא מראים על היחלשות האמון בה, אבל אמון הציבור אמור להיות הבסיס במערכת היחסים בין האזרח לתקשורת, ומהבחינה הזאת בין המצוי לרצוי יש פער גדול מאוד.

המתח הגדול ביותר בחברה הישראלית: ימין מול שמאל

השנה הפוליטית ביותר שהייתה אי-פעם בישראל משפיעה גם על המתחים בחברה הישראלית, שזזים ממקומות מסורתיים יותר אל השסעים הפוליטיים. שנת 2019 החלה במערכת בחירות שהתחממה והתחדדה על רקע החשדות ובהמשך האישומים נגד ראש הממשלה נתניהו, וההאשמות מצידו כי מדובר ברדיפה פוליטית נגד כלל מחנה הימין. לפי דוח האמון של המכון הישראלי לדמוקרטיה, יותר מ-40% מהישראלים רואים את המתח בין הימין לשמאל כחזק ביותר כיום בחברה הישראלית. לשם השוואה, רק מחצית מכך (13% בסך-הכול) רואים את המתח היהודי-ערבי כמתח העיקרי כיום בחברה הישראלית.

אם מחפשים את הנימה האופטימית, הרי שהעניין ההיסטורי של מתח עדתי כמעט שחלף מן העולם - רק 3% מהנשאלים רואים בו כעניין מהותי בישראל - מה שמפריך דעות שהושמעו לאחרונה על המאבק הפוליטי בין "ישראל השנייה" ל"ישראל הראשונה".

בסך-הכול בוחן המדד חמישה "מתחים" - ימין מול שמאל, יהודים מול ערבים, דתיים מול חילוניים, עניים מול עשירים ומזרחיים מול אשכנזים. 

ימין מול שמאל - המתח החזק ביותר
 ימין מול שמאל - המתח החזק ביותר

המתח הערבי-יהודי חזק (אצל הערבים)

בקרב הערבים, התוצאות לגבי המתחים בחברה הן שונות. כמיעוט, הם חיים בעוצמה רבה יותר את המתח היהודי-ערבי ו-44% מתוכם רואים במתח בין ערבים ליהודים כעיקרי בחייהם. אצל 21% מהערבים המתח הפוליטי הוא החזק ביותר.

בנוסף, שיעור גבוה בקרב הערבים (8%) רואה את ההבדל המעמדי, קרי בין עניים לעשירים, כמתח העיקרי במדינה. 

בהשוואה למחקרים קודמים, השינוי ב"מדדי המתח" בחברה הישראלית הוא עצום. כך למשל, ב-2012 רק 9% מהנשאלים חשבו שהמתח הפוליטי הוא המשמעותי ביותר. אז כמעט מחצית הנשאלים ייחסו לסכסוך בין יהודים לערבים את המשמעות הגדולה ביותר, זאת לעומת 27% כיום.

עלייה במתח הדתי-חילוני

המתח הדתי-חילוני שב לעלות לאחר ירידה בשנים 2015-2016, אז הגיע רק ל-10% וכיום ליותר מ-22%. ההסבר לכך הוא במדיניות ממשלתית שהלכה לכיוון הדתי-חרדי כמו חוק המרכולים, מתווה הכותל וחוק הגיוס; זאת לצד הפיכתם שח נושאים אלה לחלק חשוב במערכות הבחירות השנה, כאשר אביגדור ליברמן וישראל ביתנו התייצבו אל מול המפלגות החרדיות והדתיות עם אג'נדה חילונית.

כך, 55% מהנשאלים היהודים במחקר הנוכחי סבורים כי החברה הישראלית הופכת לדתית יותר; כאשר בקרב אנשי שמאל 80% מחזיקים בטענה הזאת. התשובה הזו מגיעה למרות שבשטח התמונה לא בהכרח תומכת בכך. יותר ויותר חנויות ומרכולים נפתחו בשבת, ולאחרונה הוחל גם במיזמי תחבורה ציבורית בשבת בגוש דן. מנגד, חוק הגיוס נתקע, חוק המרכולים חוקק והוטלו הגבלות משמעותיות יותר בענייני כשרות במקומות ציבוריים.

בקרב החרדים, 36% סבורים שהמדינה הופכת לחילונית יותר. מצד שני, לא כולם בציבור החרדי מוטרדים - כ-31% מהציבור החרדי תומך באמירה כי ישראל הופכת לדתית יותר.

הערכת החוקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה היא כי הקבוצות (השבטים) בישראל חשות תחושה של מיעוט, כל אחד לכשעצמו.