קציני צה"ל. המוסדות הפחות שקופים זוכים ליותר אמון מהציבור / צילום: דובר צה"ל
כוחו של מדד הדמוקרטיה השנתי שמפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה הוא בשני היבטים: האפשרות להתבונן על ההבדלים בין מוסדות דמוקרטיים שונים, והאפשרות להתבונן בהם לאורך זמן. בעיניי, בהתבוננות השוואתית לאורך זמן אפשר לראות שיש שתי קבוצות לאורך סקאלת האמון. קבוצת "המוסדות האמינים" - הצבא, בית המשפט, הנשיא; לעומת קבוצת "המוסדות הלא אמינים" - המפלגות, הכנסת, הממשלה והתקשורת. המשטרה מתנדנדת היכן שהוא באמצע לאורך השנים.
יותר מזה, התבוננות בגרף מלמדת על תנודה יחסית מועטה לאורך השנים, למעט חריגה באירועים מאוד נקודתיים, כמו למשל אמון הציבור במוסד הנשיאות בזמן משפט הנשיא משה קצב.
השאלה היא מה יוצר את ההבחנה הזאת בין שתי הקבוצות, ותשובה אפשרית עליה היא - רמת השקיפות שלהם. מחקרים שנערכו בעבר בעולם בנושא הקשר בין שקיפות במוסדות דמוקרטיים לבין האמון הציבורי בהם, מגלים כי ככל שמוסד מסוים הוא שקוף יותר, האמון בו נמוך יותר. זו מסקנה בעייתית, כי אחת הסיבות שבגללן אנו כחברה תומכים בעיקרון השקיפות, היא שאנו מאמינים שאור השמש יוביל לתיקון ליקויים, ואלה בתורם יגבירו את האמון במוסדות.
המוסדות הדמוקרטיים עוברים תביעה ציבורית משמעותית לשקיפות מסוגים שונים, הן באמצעות חקיקת חוקי חופש מידע וחוקים ייעודיים, הן באמצעות תחקירים עיתונאיים והן באמצעות משפט הציבור ברשתות החברתיות. הכנסת מרושתת במצלמות, וכמעט כל מי שרוצה יכול להשתתף בדיוני הוועדות; משרדי הממשלה חשופים לבקשות חופש מידע בהיקפים נרחבים; המתרחש במפלגות מתגלה בגלל הדלפות ופריימריז פתוחים; וגם מוסד התקשורת עבר "הוצאה" אגרסיבית מהארון בעשור האחרון, ממוסד "נייטרלי" ו"אובייקטיבי" למוסד שדומה שהכול עסוקים בהטיות ובמתרחש מאחרי הקלעים שלו.
אכן, נוח לנו לומר שהאמון הגבוה בצבא נובע מכך שהילדים של כולנו נמצאים שם. אבל הסבר טוב יותר יהיה שישנם מוסדות דמוקרטיים שגם בעידן "שפוט השופטים" ברשתות החברתיות, מצליחים לא להפוך לבתי זכוכית שקופים לכל מתבונן. יש דרכים שונות לעשות זאת. למשל, שימוש בחריגי הביטחון של חוק חופש המידע ובצנזורה הצבאית על-מנת להצניע תהליכים ולהחסות מידע על הצבא מפני הביקורת הציבורית.
וכך, באופן פרדוקסלי ככל שאנחנו יודעים יותר אנחנו מאמינים פחות. יותר מזה, נראה כי המוסדות הלא שקופים מצליחים לאורך השנים להישאר כאלה.
כדאי גם לזכור: אותם מחקרי שקיפות שהזכרתי קודם מלמדים גם כי מדובר בתהליך מורכב יותר, שלפיו ככל שמוסד דמוקרטי הופך לשקוף יותר, מתרחשת ירידה באמון בו לטווח קצר, ואחר-כך עולה שוב. אפשר לראות זאת ביחס לתקשורת, שחוותה ירידה עד 2016 ומאז נמצאת בעלייה, ואפשר לקוות שבמקום לשמוח באמון הגבוה בצבא ובבתי המשפט, נבין שאולי בכלל מה שנדרש שם הוא טיפול עומק תהליכי ובריא.
הכותבת היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה וחיברה את הקוד האתי של "גלובס"