ראש הממשלה בנימין נתניהו / צילום: תמר מצפי, גלובס
כמה זמן נמשכים דיוני הסרת חסינות? במקרה של משה דיין, שהואשם ב-1960 בעבירת תנועה, התשובה הייתה חמש דקות. דיין, שהיה שר החקלאות, ביקש שחסינותו תוסר, שכן היא נועדה להגן מרדיפות פוליטיות ולא מעבירות תעבורה. הוועדה אישרה את בקשתו.
אבל נדיר שהתהליך כה קצר, בפרט כשהנאשם לא מוותר. השאלה "כמה קצר" עלתה בשבוע האחרון, אחרי שהוועדה המסדרת אישרה להקים את ועדת הכנסת כדי לדון בבקשות החסינות של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושל השר המתפטר חיים כץ.
באחד הבקרים האחרונים, בגלי צה"ל, נחלקו אנשי הליכוד וכחול לבן בשאלה אם יש טעם להתחיל בישיבות. "אני משוחח עם כחול לבן", אמר השר צחי הנגבי. "הם מבינים שזה לא יגיע לדיון, ואם יגיע, לא יושלם עד הבחירות". "היו דיונים בוועדת הכנסת שהתנהלו במשך שעתיים", טען כנגדו יועז הנדל, "היו שהתנהלו ארבעה מפגשים. בדקתי את זה בארכיונים - מעולם לא התקיימו דיונים של חודשיים".
כדי לצייר דיוקן ריאליסטי של הליכי החסינות, בחנו כ-20 סבבי דיונים מאז שנות ה-80. רובם הגדול נערכו לפני הרפורמה בחוק החסינות ב-2005, שהעבירה לחבר הכנסת את האחריות לבקש חסינות. מאז השינוי, רק אדם אחד מלבד נתניהו ביקש להתגונן מהעמדה לדין: סעיד נפאע מבל"ד. תשעה אחרים העדיפו להישפט מיד.
אם נתעלם ממקרים שבהם חברי הכנסת הנאשמים ביקשו מוועדת הכנסת להסיר את חסינותם, נוכל לגבש כמה הכללות סטטיסטיות. סבב חסינות ממוצע כלל כשלוש ישיבות. משך הדיון הכולל היה כשבע שעות. אלא שהסאגה נמתחה - בממוצע - שלושה חודשים. היועץ המשפטי לממשלה היה לרוב משתתף פעיל. בקומץ מקרים הוועדה זימנה מומחים חיצוניים. אף פעם לא הובאו עדים.
על כל פנים, הסטטיסטיקה עלולה להטעות, שכן כל פרשה הציגה סיבוכים ייחודיים. הסרת החסינות של אריה דרעי ארכה שמונה חודשים. זו של סעיד נפאע, חרף התנגדותו, זכתה לדיון בודד. כמה מהנאשמים ויתרו על ייצוג של עורך דין, אבל רבים אחרים נעזרו בפרקליטי צמרת. וחשוב לזכור עוד שהישיבות התפרשו על זמן ארוך בשל לו"ז הכנסת העמוס - מכשלה שאינה מתקיימת כעת, ערב בחירות.
כך זה התרחש בכמה מהפרשות הבולטות שבדקנו:
עזמי בשארה, 2001: נאומים של היועמ"ש והבאת מומחים חיצוניים
בקיץ 2001 ביקש היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין להסיר את חסינותו של עזמי בשארה, חבר כנסת מטעם בל"ד, כדי להעמידו לדין על תמיכה בארגון טרור. מה שסיבך את התמונה הייתה העילה: דברים שבשארה אמר בנאומים, בין השאר בזכות מאבק חיזבאללה בכיבוש הישראלי. בשארה גרס כי נאומים הם חלק מתפקידו של חבר כנסת ומוגנים בחסינות מהותית, וטענה זו עמדה בלב המחלוקת בוועדת הכנסת.
הדיון הראשון נמשך שעתיים וחצי. רובינשטיין גולל באריכות את פרטי המקרה, כולל ציטוטים, תאריכים ורקע על מדיניות חזבאללה. בשארה, מומחה לפילוסופיה פוליטית, לא נעזר בעורך דין אבל הרצה באריכות את עמדתו, לרבות מובאות מהדין הבינלאומי.
לדיון הבא, כעבור שבוע, זימן יו"ר הוועדה שני מומחים חיצוניים - פרופ' קלוד קליין, שהציג את הדילמות המשפטיות הכרוכות בחופש הביטוי; וד"ר סוזי נבות, שחלקה ממומחיותה בסוגיית החסינות. אחר-כך שוב דיברו חברי הוועדה, ושוב נאומים ארוכים של היועמ"ש ושל בשארה. שלוש וחצי שעות הישיבה נחתמו במחלוקת פרשנית על הזכות לקיים התייעצות סיעתית: היועצת המשפטית של הכנסת סברה שמותר, רובינשטיין סבר שלא.
ההצבעה התקיימה מיד בפתח הדיון הבא, שהתקיים כעבור יותר מחודש. הוועדה הסכימה להסרת החסינות ובשארה עמד לדין.
זה לא היה הסוף: בתום חמש שנות סאגה משפטית קבעו שופטי בג"ץ ב-2006 כי בשארה אכן נהנה מחסינות מהותית, וההליכים בוטלו. השופטת חיות התנגדה בדעת מיעוט.
■ שורה תחתונה: ישיבות: 3 | שעות דיון: 6.5 | שבועות עד ההצבעה: 6
יאיר פרץ, 2004-2003: בעיות טכניות והליך שנמשך כמעט שנה
הדיונים בהסרת החסינות של פרץ מדגימים עיכוב מסוג אחר. פרץ, חבר כנסת מטעם ש"ס, נחשד בקבלת תואר אקדמי במרמה, ובדצמבר 2003 החלה ועדת הכנסת לדון בבקשת היועמ"ש דאז אליקים רובינשטיין להעמידו לדין. רוב זמן הישיבה הראשונה התבזבז על תקלה טכנית: פרץ לא קיבל את השמע על הדרישה להסיר את חסינותו מהיועמ"ש, אלא דרך הדיווחים בתקשורת. הדבר הביא לכך שהדיון הראשון עסק בעיקר בתקרית זו.
דיון נוסף התקיים כנראה בינואר (לא מצאנו פרוטוקול). אלא שבפברואר החליף מני מזוז את רובינשטיין בתפקיד היועמ"ש, כתב האישום השתנה, וההליך התעכב. במרץ 2004 פנה ח"כ רשף חן משינוי לוועדת הכנסת וביקש לחדש את הדיונים, אבל זה לא קרה. הם התחדשו רק בדצמבר, אחרי שמזוז הגיש בקשה נוספת להסרת החסינות של פרץ.
פרץ הביא עורך דין, לא אחר מהיועמ"ש לעתיד יהודה ויינשטיין. האחרון טען באריכות לאכיפה בררנית. כעבור שבוע מזוז הציג את תשובתו לטענות. והנה, לקראת סוף הדיון הבא, שהתקיים כעבור שבועיים, החליט פרץ שהוא מוותר על החסינות, והוועדה אישרה את ההסרה. מרגע שרובינשטיין הגיש את הבקשה המקורית ועד להצבעה חלפה קרוב לשנה; אבל הדיונים עצמם נפרשו על 19 יום בלבד.
■ שורה תחתונה: ישיבות: 5 | שעות דיון: 7.5 | שבועות עד ההצבעה: 51
אריה דרעי, 1999-1998: ניסיון למשוך זמן בטענה שהנאשם "טרוד"
בשנות ה-90 גובשו נגד יו"ר ש"ס אריה דרעי שני כתבי אישום. בפעם הראשונה, בספטמבר 1993, חסינותו הוסרה בהליך מהיר. היועמ"ש דאז מיכאל בן יאיר ביקש להעמידו לדין על קבלת שוחד במה שנודע כ"תיק האישי". דרעי לא התנגד ולא הצטייד בעורך דין, ומקץ שלוש שעות דיון אישרו חברי ועדת הכנסת את הסרת חסינותו.
הסרת החסינות ב"תיק האזרחי" הייתה סיפור אחר לגמרי. היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין הגיש את הבקשה במאי 1998. הוא הסביר את דחיפות הבקשה, בכך שבאוגוסט אותה שנה יחלפו חמש שנים מסיום החקירה בתיק, שעסק בהעברת כספים ממשרד הפנים ישירות לגופים של ש"ס. אם המשפט ייפתח מאוחר יותר - העבירות יתיישנו.
בין 20 במאי ל-25 ביוני התקיימו ארבעה דיונים. השתתפו בהם רובינשטיין, יועמ"ש הכנסת, דרעי וכן פרקליטו, עו"ד יגאל ארנון. חלק נכבד מהישיבה השלישית ומהישיבה הרביעית הוקדש לבקשת דחייה של ארנון, שטען כי דרעי טרוד בהגנה על עצמו במשפט שנפתח כבר ב"תיק האישי". ארנון ביקש אפוא בשמו של דרעי שההצבעה על הסרת החסינות תיערך שלושה חודשים אחרי שיוגשו הסיכומים במשפט הזה. הנימוק: כך יוכל דרעי להגן על שמו הטוב. דרעי אף הבטיח שבבוא העת לא יתנגד להסרת החסינות, וביקש רק לפרט בכתב לוועדה מדוע הוא נאשם שלא בצדק. ארנון גם חלק על נימוק ההתיישנות שהציג רובינשטיין וגרס כי "מרוץ ההתיישנות" נעצר ברגע שהוגשה הבקשה להסרת חסינות. לכן אין סיבה למהר עם ההסרה. בסוף הדיון הרביעי הוועדה נעתרה לבקשה.
בעקבות זאת הוגשה עתירה לבג"ץ, בטענה כי בית המשפט עלול לדחות את התזה של ארנון ולאפשר לדרעי לחמוק ממשפט. אבל ביולי קיבל בג"ץ את התזה, וכך הכשיר את הדחייה בדיוני החסינות. דרעי הגיש את סיכומיו ב"תיק האישי" בספטמבר. בינואר קיימה ועדת הכנסת דיון חמישי ואחרון: דרעי עמד במילתו וביקש להסיר את החסינות, ושמונה חברים אישרו את בקשתו. שלושה, למרות הוויתור של דרעי, התעקשו להצביע נגד.
■ שורה תחתונה: ישיבות: 5 | שעות דיון: 10 | שבועות עד ההצבעה: 34
אביגדור ליברמן, 2000: עו"ד וייסגלס משכנע את הוועדה
אהיגדור ליברמן זכור בהקשר הפלילי בעיקר על שני תיקים שבהם לא נאבק על חסינותו: האחד עסק בתקיפת ילד, ובו הורשע בעסקת טיעון; השני על מינוי מושחת של השגריר בלטביה, שבו זוכה לחלוטין. אבל לשתי הפרשות קדם מקרה שבו הוא הצליח לשמור על החסינות. ב-1999 הוא נחקר בעקבות כתבה ב"ידיעות אחרונות" שבה צוטטו דברים שאמר נגד בכירים במשטרה, ניצב יוסי סיטבון ותנ"צ משה מזרחי. בין השאר הוא השתמש בביטויים "יקיר האנטישמיות" ו"גזען אנטישמי". כשהיועמ"ש רובינשטיין ביקש להסיר את חסינותו, ליברמן נעזר בפרקליטו, עו"ד דב וייסגלס.
וייסגלס תרם להתמשכות הדיונים בוועדת הכנסת. הישיבה הראשונה הסתיימה מהר, וייסגלס היה עסוק בדיון משפטי, שבו הגן על שמעון שבס, ולכן נאלצו לקבוע מועד חדש. הישיבה השנייה נמשכה שעתיים. אחרי מחלוקת על סגירת הדיון שטח רובינשטיין את טיעוניו. וייסגלס האריך בתשובה, עד שנאלץ להמשיך בהם שבוע אחר-כך. הוא הביא תקדימים שיוכיחו כי ליברמן נרדף במקום שאחרים לא נרדפו, וחרף מחאות חברי הכנסת שהוועדה אינה בית משפט, עסק גם בהצדקת מעשיו.
הישיבות נמשכו גם בשבועות שלאחר מכן, וגלשו לשאלה עקרונית: האם יש מקום לאכוף את הסעיף הארכאי של העלבת עובד ציבור. אחרי יותר מחודש וכעשר שעות דיון, סירבה הוועדה להסרת חסינותו ברוב גדול. אפילו זהבה גלאון ממרצ הצטרפה.
■ שורה תחתונה: ישיבות: 3 | שעות דיון: 6.5 | שבועות עד ההצבעה: 6
יחיאל חזן, 2004-2003: המקרה המוזר - הנאשם שדרש להסיר חסינות
תיק ההצבעות הכפולות של איש הליכוד יחיאל חזן הוא מקרה מוזר, שבו דיוני החסינות התארכו כנגד בקשתו של הנאשם עצמו. ב-2003 ביקש היועמ"ש לממשלה אליקים רובינשטיין להסיר את חסינותם של חזן ושל עמיתו לסיעה מיכאל גורלובסקי, כדי להעמידם לדין בגין על הצבעה בשם חבריהם באישור חוק ההסדרים. לכאורה היו ההליכים צריכים להסתיים במהרה: חזן ביקש מוועדת הכנסת להסיר את החסינות כדי להוכיח את חפותו, ויו"ר הוועדה דאז רוני בר-און ביקש לא להקדיש לנושא יותר משלוש ישיבות, שיתקיימו ברצף.
זה לא הסתייע. חברי הוועדה סירבו לבקשה. נסים זאב מש"ס טען כי בקשתו של חזן נעשתה "בשעת כעס, לא ביישוב-דעת". מוחמד ברכה מחד"ש הסביר כי מעשיו של חזן היו בתחום השיפוט של הכנסת, ולא של בית המשפט, ולפיכך לא הייתה לו זכות לוותר על חסינותו. רק בדיון הרביעי, ואחרי שחזן ביקש את ההסרה בכתב, הוועדה הצביעה נגד.
התוצאה הזו גררה עתירה לבג"ץ, מטעם התנועה לאיכות השלטון וחברי הכנסת אבו וילן ורן כהן ממרצ. חזן ביקש שבג"ץ יורה לוועדת הכנסת לקיים דיון חוזר בחסינותו, וכך היה, בינואר 2004. הפעם, מקץ דיון קצר, אושרה הסרת החסינות. בסך-הכול, הוועדה לא הקדישה לנושא שעות ארוכות, אבל מרגע תחילת הדיונים ועד להצבעה הסופית עברו שבעה שבועות.
■ שורה תחתונה: ישיבות: 4 | שעות דיון: 8.5 | שבועות עד ההצבעה: 7
נעמי בלומנטל, 2003: חופשת פסח, בדרך להליך של כחצי שנה
לדיון בהסרת חסינותה של נעמי בלומנטל מהליכוד, שהואשמה במתן שוחד בחירות, היו שני סיבובים. הסיבוב הראשון כלל שלושה דיונים. בדיון הראשון, שנמשך כשעתיים, בלומנטל, פרקליטה אורי וגמן, וגם ח"כ רשף חן משינוי, הלינו שהיא לא זכתה לשימוע אצל היועמ"ש כמקובל. לפיכך הוחלט לקיים ישיבה נוספת לאחר השימוע.
הישיבה התקיימה לאחר כשבועיים, והוקדש לטענות של היועמ"ש ושל עורך דינה של בלומנטל. חופשת פסח עיכבה את המשך ההליך, ואחריה התקיימה ישיבה שלישית, שבה החליטו חברי הוועדה לסרב להסרת החסינות.
ההחלטה הביאה לעתירה לבג"ץ, והשופטים תבעו מוועדת הכנסת נימוקים. אבל כעבור זמן קצר הסתבכה בלומנטל בתיאום עדויות בחקירה. כך, אחרי חצי שנת עיכובים, הכנסת אישרה את הסרת החסינות.
■ שורה תחתונה: ישיבות: 4 | שעות דיון: 8 | שבועות עד ההצבעה: 32
סעיד נפאע, 2010: נאשם ללא עורך דין, וטענה לאכיפה בררנית
מקרה נפאע הוא היחיד שבו התבקשה ועדת הכנסת לדון בבקשת חסינות מצד חבר הכנסת, אחרי הרפורמה שהעבירה את האחריות לבקשה מהיועץ המשפטי לחבר הכנסת הנאשם. ב-2010 הואשם נפאע, איש בל"ד, במגע עם סוכן זר ובנסיעה לארץ אויב. לדיון הראשון והאחרון שקיימה ועדת הכנסת הוא הגיע ללא עורכי דין, וטען כי הוא קורבן לרדיפה פוליטית ולאכיפה בררנית.
היועץ המשפטי לממשלה דאז מני מזוז השיב להאשמות והסביר בין השאר כי חברי כנסת אחרים שנסעו למדינות אויב, עשו זאת לפני החמרת החקיקה בנושא. הוא גם טען כי הטענה שנפאע הדרוזי מופלה לעומת עמיתיו אחמד טיבי ומוחמד זחאלקה, היא מגוחכת. אחרי יותר מארבע שעות דיון, הוועדה הצביע נגד הענקת חסינות לנפאע.
■ שורה תחתונה: ישיבות: 1 | שעות דיון: 4.5 | שבועות עד ההצבעה: 0