יעקב אחימאיר / צילום: אביב חופי
הפסקת עבודתו של איש הטלוויזיה הוותיק יעקב אחימאיר והורדת תוכניתו "רואים עולם" בתאגיד השידור הובילה לקולות מאשימים מימין, ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהכריז כי "אחימאיר פוטר מפני שאמר באומץ את דעותיו". מנגד צייצה רינה מצליח: "אם ייתנו לי לעבוד עד גיל 80, לא יהיה אכפת לי מאיזו סיבה מפטרים אותי".
הדבר פתח דיון בגיל הפרישה ובוותק המקצועי מאחורי המיקרופונים של כמה מבכירי העיתונאים, המתחבר לדיון המתמשך בנושא הגיוון התקשורתי. דיונים שמככבים בהם פוליטיקאים, הציבור והתקשורת עצמה. דבר שאולי צריך לגרום לחשוב מחדש על ה"צומוד" כוכבי התקשורת-מיקרופונים.
ההטיה הפוליטית של התקשורת, כפי שהציבור תופס אותה, היא הגורם הדומיננטי לרמת האמון הציבורי בתקשורת, כך עולה מסקר שערכנו במכון הישראלי לדמוקרטיה בקיץ האחרון. אבל השאלה היא כיצד מבטיחים גיוון תקשורתי וכיצד מודדים אותו. ברור שלא באמצעות דוגמאות אנקדוטליות כמו יעקב אחימאיר, שמשמשות להסקת מסקנות קונספירטיביות בסגנון "אתם כבר יודעים למה".
יש דרכים מדעיות למדוד גיוון בתקשורת, שעיקרן ניתוחים של תכנים תקשורתיים. אבל גיוון של השיח התקשורתי יכול וצריך להתמקד גם בעיתונאים. השאלה מי נמצא בחזית העשייה התקשורתית היא לגיטימית, ויותר מזה - בהיעדר גיוון אנושי בארגוני התקשורת, אי-אפשר יהיה לנפץ את בועות ההדהוד ולחייב אנשי תקשורת להתמודד עם דעות שונות משלהם.
לכן, צריך לוודא באקטיביות שקיים גיוון חברתי בכל העשייה התקשורתית (נשים, חרדים, ערבים ועוד); לבדוק אם יש עיתונאים הזוכים לבולטות יתר בשיח, שמקבלים במה בכמה ערוצי תקשורת במקביל, וכך ממחזרים את דעותיהם; וגם לשאול מי יושב מאחורי המיקרופונים ולפני המסכים, ומי יושב בתפקידי עריכה בכירים - ולכמה זמן.
ככל שהדברים אמורים בשידור הציבורי, התאגיד וגלי צה"ל, הדברים חשובים אף יותר. נכון, ניכרים בהם תהליכי גיוון מבורכים, אבל כדאי להעלות רעיון נוסף. באחרונה מתממשת רפורמה מוצלחת בשירות המדינה: קציבת הקדנציות. מדובר בכ-1,000 משרות בכירים בשירות המדינה, שתקופת כהונתם קצובה לארבע-שמונה שנים. חלקם מוצאים בסוף הקדנציה תפקיד רוחבי אחר, ואחרים עוברים לשוק הפרטי. הדבר מאפשר ריענון, מוביליות, מיצוי ההון האנושי, קידומו והפנמת אתוס שירות המדינה: חשש ממי שמרגיש ש"המדינה זה אני", ומפנים שלא טוב להיות במשרת כוח הרבה מדי זמן.
השאלה היא האם מה שטוב לבכירי שירות המדינה, לא אמור להיות טוב גם למחזיקים בעמדות הכוח בשירות הציבורי: המיקרופון והמסך. קציבת כהונה בתוכניות החדשות, סדר היום והאקטואליה, כולל במשרות העורכים הראשיים והפרשנים המרכזיים, ברדיו ובטלוויזיה הציבוריים, תאפשר את הפנמת האתוס שעומד בבסיס הרפורמה במשרות הבכירים.
אפשר לטעון כי הדבר יפגע בהרגלי ההאזנה והצפייה של הציבור. אבל נתרגל, במיוחד אם יגיעו אנשים מעניינים ומוכשרים. רוב הטאלנטים מועסקים בחוזים אישיים, כך שלא יצטרכו לפתוח הסכמי עבודה קיבוציים, ואם החשש הוא מהשפעת "היום שאחרי הקדנציה" על העבודה העיתונאית, זה לא שונה מהמשרות הבכירות במשק. להפך - היכולת לאתר הטיות ו"שבי רגולטורי" היא יותר משוכללת בגלל המון "מבקרי התקשורת" שנמצא ברשתות החברתיות.
כדי לוודא שהסדר כזה לא הופך לגיליוטינה פוליטית, צריך לשמור על עצמאות השידור הציבורי. אבל גם כיום אין לעיתונאים עצמאות מפני פיטורים המקבילה לזו של שופטים, למשל. בקיצור, קציבת קדנציות תאפשר לכוחות חדשים בארגונים להתקדם, וגם מעבר נכון בין השידור הציבורי לערוצי התקשורת הפרטיים.
יעקב אחימאיר, רזי ברקאי ודומיהם שייכים לדור של עיתונאים מקצועיים והגונים. אבל כשמדובר בשידור ציבורי, צריך לשאול אם מוצדק שייצמדו למיקרופון ולמסך עשרות שנים. אפשר לנסות לגוון.
הכותבת היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה
*** גילוי מלא: ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר חיברה את הקוד האתי של "גלובס"