בניין הקפיטול בוושינגטון / צילום: Sarah Silbiger, רויטרס
הנשיא ברח לדאבוס. עיר מקלט קצת משונה בשביל דונלד טראמפ. היא מייצגת את כל מה שהוא מתעב, לכאורה. היא בירת כל האליטות, היא ציר קורי העכביש של הגלובליסטים, היא שופעת ג'ורג' סורוסים, היא מלאה חסידי סחר חופשי; עכשיו היא גם מלאה מאמתי-אקלים.
אחד מחביבי טראמפ משכבר הימים, יצרן תיאוריות הקונספירציה אלכס ג'ונס (Infowars) אמר פעם על דאבוס שהיא יצוקה בתבנית השטן. מי שהיה יושב ראש מטה הבחירות של טראמפ, ואחר כך "האסטרטג הראשי" שלו בבית הלבן, סטיב באנון, נבח זה לא כבר לעומת בן פלוגתא, "אתם לא שפויים, אתם שייכים למפלגת מכונת התעמולה של דאבוס!". נראה שגידוף מלומד יותר לא עלה על דעתו.
הנשיא יצא מוושינגטון לפני שנשיא בית המשפט העליון היכה בפטישו, במליאת הסנאט, לא הרחק מן הבית הלבן, והכריז על פתיחת משפטו של דונלד ג'יי. טראמפ, נשיא. הוא לא רצה להיות שם כאשר אות־הקין הזה מוטבע על מצחו.
הוא נעשה אתמול הנשיא השלישי בתולדות הרפובליקה, שהסנאט התכנס כדי לדון בהדחתו. לא, הוא לא יודח. אבל אות־קין הוא אות־קין. אנשים זוכרים את אנדרו ג'ונסון, אחד הנשיאים הפחות־ראויים להיזכר, רק מפני שלפני קצת יותר מ־150 שנה הוא היה הראשון שהועמד למשפט הדחה. חסר אז קול אחד ויחיד לרוב המיוחס של שני שלישים, הנחוץ להרשעה ולהדחה.
הנשיא בגרם המדרגות
לא תמיד ברור עד כמה חשוב לדונלד טראמפ מה יגידו עליו בעוד מאה או מאתיים שנה. הוא אינו ווינסטון צרצ'יל, שהיה לו שיח קבוע עם שר ההיסטוריה, והוא חזר וסיפק טיוטות להיסטוריונים של המאה ה־25. טראמפ אינו קורא ספרים, אפילו לא ביוגרפיות פוליטיות שגם נשיאים לא־מלומדים נוהגים לקרוא (ג'ורג' בוש הבן, למשל).
אבל כל נשיא המטפס בגרם המדרגות של הבית הלבן (כשהמעלית מקולקלת), חוזר ונתקל בדיוקנאותיהם של קודמיו. בעל כורחו הא חושב על העבר ועל העתיד. הוא יודע ששום דבר לא ימחה את זכרון הימים האלה. אמריקאים יתווכחו על פרטי כתב האישום נגד טראמפ עד שילבין שיער־ראשם של מי שהיו תינוקות בעריסתם בינואר 2020.
נשיאים במצור תמיד שוחרים לשאוף אוויר צח בחו"ל. ריצ'רד ניקסון, ב-1974, יצא למסע דילוגים במזרח התיכון, כאשר לולאת ההדחה התחילה להתהדק סביב צווארו. היה לו קריש־דם ברגל. הרופאים הזהירו אותו שהוא מסכן את חייו. הוא התעלם מהם. אולי הוא אפילו קיווה שהקריש יעניק אקורד סיום דרמטי לחייו, יפטור אותו מהתוצאות של ווטרגייט, ויעלה אותו למעלת מי שמסר את נפשו ברדיפת שלום.
אגב, הוא נשא אז נאום יוצא מן הכלל בארוחת ערב חגיגית במשכן הכנסת. בארה"ב כמעט לא שמו לב לנאום, אבל ישראלים התמוגגו מכשרון הדיבור ומן החוכמה הצרופה.
כשהוא חזר הביתה, ועדת המשפטים של בית הנבחרים הצביעה לטובת אימפיצ'מנט, זאת אומרת הגשת כתב אישום נגדו לצורך העמדתו לדין הסנאט. הוא לא חיכה. בעלי בריתו במפלגה הרפובליקאית אמרו לו שגורלו נחרץ, ויימצא רוב של שני שלישים להדחתו. הוא התפטר ובכך הפך לנשיא היחיד ב־230 שנות הרפובליקה שעשה כן.
הכלבים נובחים
ביל קלינטון הראה לאמריקאים ששום דבר לא יסיח את דעתו מעבודת הממשל. בניגוד לטראמפ הוא היה פופולרי מאוד. אף כי הדמוקרטים היו מיעוט בסנאט, נמצאו די רפובליקאים כדי להעניק רוב לזיכויו. טכנית, הנשיא יכול לטעון לזיכוי, גם אם 66 סנאטורים מתוך 100 מצביעים לטובת הרשעתו, מפני שנחוצים 67 להרשעה. אבל בסנאט ב־1999 שוחרי ההרשעה לא מצאו אפילו 51.
ביום שבו נפתח משפטו, קלינטון ביקש מן הקונגרס להגדיל פי שלושה את ההקצבות לתכניות העשרה בבתי ספר. במקרה שלו, הכלבים נבחו והשיירה עברה גם עברה.
דונלד טראמפ אמנם הצליח להקרין סמכות והישגים ערב משפטו. ביום שבו נמסר כתב האישום נגדו למנהיג הסנאט, טראמפ חתם על הסכם סחר זמני עם סין במעמד רב רושם. יום קודם הוא חתם על הסכם הסחר המשולש עם מקסיקו ועם קנדה. זה מה שעושה מנהיג אמיתי. אכן הכלבים נובחים.
1649: הפרלמנט התיז את ראשו
יום שלישי בוושינגטון היה יום מר ונמהר, בלי קשר לדעות פוליטיות. החוקה האמריקאית הפכה את סיום כהונתו של נשיא לאקט של שוד־ושבר. אילו רק היה בה קצת יותר טעם של דמוקרטיה פרלמנטרית, שבה נשיא יכול להפסיד בהצבעת אמון מבלי שיתעורר החשש, כי עמודי השיש של הרפובליקה יקרסו.
מסורת האימפיצ'מנט (שאין לה תרגום מוצלח לעברית) נובעת מן המשפט האנגלי. במובן הזה, משפט הנשיא מזכיר את משפט המלך צ'ארלס הראשון בפרלמנט בלונדון, ב־1649. הוא השתמש לרעה בכוחו, הוא ניסה לפזר את הפרלמנט, הוא התחיל מלחמת אזרחים, הוא ניגף בה. הפרלמנט התיז את ראשו, ובמשך 12 שנה היתה באנגליה רפובליקה. כאשר בנו של מותז־הראש חזר לשלטון ב־1660, הוא ציווה להוציא את גופתו של מנהיג הרפובליקה אוליבר קרומוול, מקברו, ותלה אותה למען יראו וייראו.
אבל מלכי בית סטיוארט לא התאוששו מהתזת הראש. ההילה המיסטית ניטלה מן המלך. הוא נעשה בשר ודם. נכדו של מותז־הראש הודח במהפכה חדשה, 40 שנה אחרי סבא.
האם הנשיאות האמריקאית תאבד את הילתה בעקבות המשפט הזה, שבו לא יותז שום ראש? זו שאלה מעניינת. פוטנציאל השימוש לרעה בכוח פוליטי גדול בנשיאות האמריקאית גבוה הרבה יותר מאשר בכל כהונה פוליטית אחרת בעולם הדמוקרטי. מה טוב היה לאמריקה, אילו קצת פחות דרמה הקיפה את העומדים בראשה.
שייגמר כבר, לכל הרוחות
הסקרים מראים פעם אחר פעם פילוג עמוק בחברה האמריקאית כמעט בכל עניין מרכזי. סביר להניח, אם כי מי יודע, שגם הבחירות הבאות יוכרעו על חודם של כמה עשרות אלפי קולות. דריכות וחרדה מלוות את התהליך הפוליטי. סקר דעת קהל משותף לשירותי השידור הציבוריים הראה אתמול (ג'), כי שני שלישים מן הדמוקרטים ו־85% מן הרפובליקאים חוששים שהבחירות הממשמשות ובאות לא יהיו "בטוחות". 40% חוששים שארץ זרה תתערב במהלך הבחירות. רק 62% מאמינים שהבחירות יהיו "הוגנות". רבע חושבים שהבחירות יזויפו. 16% חוששים שייעשה ניסיון למנוע מצביעים (בייחוד שחורים) מלהגיע לקלפי. אלה נתונים מבהילים.
עצרת גדולה של בעלי כלי נשק פרטיים נערכה ביום ב' בריצ'מונד, עיר הבירה של מדינת וירג'יניה, לא הרחק מוושינגטון. חששות כבדים מפני אלימות קדמו לעצרת, והמושל הדמוקרטי של המדינה הטיל מצב חירום במרכז העיר. לא היתה אלימות פיזית, אבל הדברים שנאמרו היו רוויים אלימות. דובר אחר דובר הודיעו שאין בדעתם לכבד את חוקי המדינה, אם וירג'יניה תנסה להגביל את הבעלות על כלי נשק. מסרים כאלה אפשר לשמוע בכל רחבי ארה"ב.
משפט הנשיא אינו מוכרח להסתיים בהתזת ראש כדי לגרום נזק חמור לריקמה החברתית והפוליטית של ארה"ב. שייגמר כבר, לכל הרוחות.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny