ראש הממשלה בנימין נתניהו, רעייתו שרה ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין / צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ
כעת, כשנעמה יששכר "נפדתה" ונמצאת בדרכה לישראל כשהיא בריאה ושלמה, חובה עלינו לשאול מה המחיר ששילמנו בעבור שחרורה, ואם הוא היה מוצדק.
אם נסתכל על האירוע התקשורתי-ציני הזה דרך פריזמה דיפלומטית, הרי שאין ספק שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין לא רק הפעיל טרור דיפלומטי אלא גם נתן נוק-אאוט לישראל. הסוגיה בבסיס הפרשה נוגעת לכלל קלאסי ובסיסי בדיפלומטיה: התלכדות של האינטרסים בין כל הצדדים. במקרה זה האינטרסים הלאומיים של רוסיה התלכדו עם האינטרסים הפוליטיים של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
אז מה היה האינטרס של פוטין?
נראה כי באמצעות כליאתה של יששכר, נשיא רוסיה ניסה לאותת לישראל שהוא מרגיש שהיה יותר מהוגן כלפיה סביב התנהלותה בסוריה, בייחוד אחרי תקרית הפלת המטוס הרוסי בשמי לבנון בספטמבר 2018, אך לא קיבל תמורה מספקת. ישראל קיבלה את המסר ושילמה את הפרוטקשן לבריון השכונתי.
האם עכשיו ישתנו יחסי הסחר-מכר בין הצדדים? לא בטוח. המהלך הציני של עונש לא פרופורציונלי, אפילו במונחים רוסיים, רק הדגיש - אם למישהו עוד היה ספק - שפוטין מנהל מלחמה אסימטרית בעולם הדיפלומטיה. טרור דיפלומטי, אם תרצו.
כדי להבין למה מדובר בטרור ולא בדיפלומטיה, נחזור לרגע לאמנות המלחמה של סון טסו. הוא התייחס למלחמה כהליכה על סף הכאוס, במגרש מורכב שבו קבלת החלטות מבוססת על חוסר ודאות גדולה מאוד. בתנאים אלה מנהיג צבאי צריך לדעת לנצל את אותו חוסר ודאות, להטעות את היריב ולפעול מהר ובצורה כירורגית, לפני שזה מבין מה קורה.
זה מה שעשה פוטין. הוא ניצל את הכאוס המערכתי-פוליטי בישראל. מערכת הבחירות השלישית בתוך שנה הובילה את ראש הממשלה נתניהו למצב של חוסר ודאות מאוד גדול. בתנאים אלה הוא מוכן לעשות כמעט הכול כדי להוכיח שהוא עדיין "קינג ביבי" שמנהל את העולם, לעומת יריבו בני גנץ שנושף בעורפו ומשתווה לו בסקרים בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה.
פוטין גם מכיר היטב את נקודות התורפה של ישראל בכל הנוגע לערבות הדדית ו"פדיון שבויים" (לא כולל יוצאי אתיופיה, בדואים או ישראלים שכלואים במדינות לא חשובות), אשר מעלות את המחיר שהמדינה והאזרחים מוכנים לשלם לרמות בלתי פרופורציונליות, והשתמש בה ככלי מיקוח כמו שרק הוא יודע.
אז מה הוא בעצם קיבל? נקודה זו עדיין לוטה בערפל. בחודשים האחרונים התשובות שניתנו התחלפו כמו גרביים - מניעת הסגרתו של האקר רוסי לארה"ב (שבכך נכשל), שליטה על כנסייה ירושלמית (שלא ברור אם ישראל נעתרה) ותמיכת ישראל בנרטיב הרוסי על מלחמת העולם השנייה (שלו היא התמסרה לחלוטין). אך אלה אינטרסים טקטיים, שלא משנים כלום במיצוב רוסיה באזור ובעולם. אך מן המפורסם שפוטין גובה תשלום בשוטף פלוס תשעים, ויום התשלום - בוא יבוא.
פה אנחנו מגיעים לאינטרסים של ישראל, או של נתניהו, שנראה כי הם היינו הך בזירה הדיפלומטית בשנים האחרונות.
ראש הממשלה ממולח מדי מכדי ליפול בפח דיפלומטי - לו היה כזה - ולכן אין אלא לתהות אם לא צעד אליו בעיניים פקוחות. אחרי החזרת הגופה של זכריה באומל ז"ל לפני הבחירות הראשונות באפריל, נראה כי הוא מצא דרך טובה להראות עד כמה היחסים הקרובים שלו עם מנהיגי העולם יכולים לתת מענה לפצעים של ישראל. נכון שבאומל לחם בקרב סולטן יעקוב במלחמת לבנון הראשונה, ונעמה יששכר טיילה במזרח ונחתה במוסקבה עם תשעה גרם מריחואנה בתיקה. אבל בעולם סבוך שבו מדינות רבות הולכות על סף הכאוס וכללי המשחק משתנים כל הזמן, כפי שאמר סון טסו, הכול כשר, וכל דרך טובה כדי להכריע את היריב במינימום אבדות. מי היריב פה? לא רוסיה, כפי שאפשר היה לחשוב.
במערכת ההישרדות של נתניהו, ובמזרח תיכון שבו רוסיה לא מצליחה לספק את הרגיעה שלשמה היא נכנסה לסוריה, הבינו שני המנהיגים שבכל כאוס טמונה גם הזדמנות. גם אם זה אומר לשעבד את הדיפלומטיה הישראלית לשירות הפוליטיקה האישית וקצרת-הטווח, וגם אם זה אומר שימוש בטקטיקות של ארגוני טרור כדי להפעיל לחץ על מדינה ידידה.
הכותבת היא ראש תוכנית דיפלומטיה 2030 במכון אבא אבן לדיפלומטיה בינלאומית במרכז הבינתחומי הרצליה