צילומים: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב, אמיל סלמן-הארץ, רויטרס - Leah Millis
בכניסה למערכת "גלובס" התקינה בתחילת השבוע יד נעלמה מתקן לניקוי ידיים. צורתו מלבנית, אבל מעוקלת. הוא לבן, כמו לבן של בתי חולים, ומגעו חלק, כמעט קטיפתי. הוא נראה לעיניי כמו עצם מהחלל החיצון. מכשיר שחייזרים שכחו מאחוריהם בביקורם על כדור הארץ, וכעת משמש אותנו לסטריליזציה. העובדים מצופים ליטול את ידיהם בחומר הכימי המחטא. חיטאתי את ידיי בנוזל. ריחו חריף ואלכוהולי. הוא אינו נעים לי, אבל מתרגלים אליו. בפעם השלישית או הרביעית מתרגלים.
במערכת הכול עסוקים בקורונה - בהיבט העיתונאי, הלאומי, האוניברסלי, הכלכלי, וגם האישי. מניות הנפט התרסקו, ודודה של אחת מהמערכת נכנסה לבידוד. חברות התעופה והתיירות על סף קריסה, בכל העולם, ועובד אחד מודאג מהשמועה שמשרד החינוך יקדים את חופשת הפסח בשבועיים. בוקה ומבולקה. יש לעדכן את האתר. למצוא כותרת ראשית לעיתון. לעצב דימוי מוצלח לשער G הקרוב.
והנה נכנסה בווטסאפ שלי בדיחה שהועברה בפורוורד: "קורבן ישראלי ראשון מנגיף הקורונה - גבר ששהה בבידוד, נרצח על-ידי אשתו". זה מעלה חיוך על פניי ואני מעביר את הבדיחה לכמה חברים. הירידות בבורסה בתל אביב מחריפות. מישהו ממלמל מאחוריי שבקצב הזה אולי יצטרכו להשבית את המסחר. "ישלחו את כל הבורסה לבידוד, כדי להגן על הציבור מפני הקורונה". זו אפשרות שנדמית לי ריאלית. אני משוכנע שתוך כמה שבועות כל המדינה תעבוד מהבית. שרק עובדים חיוניים יתייצבו במקומות העבודה. "אם אני החיזבאללה", אומרת לי חברה, "אני תוקפת עכשיו".
אני ניגש לעמדת הסטריליזציה. הריח של האלכוהול נעשה שגור באפי. כוחו של הרגל. למעשה, אני מתחיל להפיק ממנו הנאה. הוא נעים לי. אני מרחרח את כפות ידיי ואז מתיישב להקליד. באצבעות מחוטות.
פאניקה
במיתולוגיה היוונית מסופר כי האל פאן, אל הרועים והצאן, נהג להשתעשע בדרך ייחודית מאוד: הוא היה זורה אימה בקרב עדריו ורועיו - לעיתים משמיע קול מבעית, לפעמים מרעיד את האדמה תחתיהם, כיד הדמיון הטובה עליו - ואז מביט בהם מהצד, מבוהלים, אחוזי תזזית, קצרי נשימה ואובדי עצות, שעה שהוא מתגלגל מצחוק. שעשוע מרושע במקצת, אבל בכל זאת - אלים. לך תבין מה עובר להם בראש. כך או כך, הסיפור הזה ותחביבו של פאן הוא השורש של המילה "פאניקה".
השבוע התראיין פרופ' יורם לס, לשעבר ח"כ, מנכ"ל משרד הבריאות ומגיש התוכנית "תצפית" (לצד יעל דן, בערוץ הראשון והיחיד בשעתו) לרדיו 103FM וקונן, בטון שנדמה היה מעט מיואש, כי "הפאניקה העבירה אנשים על דעתם". הוא השתמש בנתון המחץ של מרבית ממזערי הקורונה באשר הם: עשרות אלפים רבים מתו ברחבי העולם ממחלת השפעת, מאז תחילת השנה הקלנדרית, וכמה מאות קורבנות בנפש מעשה ידיה של הקורונה, והעולם כולו נכנס לסחרחרה.
הוא עשה שימוש במילה "פרופורציה", ונשמע כמי שבקיא בעניין שעליו הוא מדבר הרבה יותר מהאזרח וגם העיתונאי הממוצע. "ייקח חצי שנה עד שיימצאו חיסון לקורונה", הוא התנבא, "ועד אז, מישהו מוכרח לעצור את הטירוף". אני מצטט באופן חופשי, כי האזנתי לראיון בעודי נוהג ברכבי חסין הקורונה, למקום עבודתי שאפשר שמחולל כולו בעשרות נשאים של הנגיף, רק שאין לדעת. פשוט אין לדעת. דבריו של פרופ' לס נשמעו לי הגיוניים לגמרי. היחס בין נזקי הקורונה המוכרים לנו עד כה לבריאות המין האנושי - כלומר, לבין אלה שהפאניקה מהקורונה מחוללים - האמיר בשבוע האחרון לממדים בלתי סבירים. המין האנושי, אין דרך לייפות את העניין - מצוי בפאניקה.
הסוציולוג הבריטי, ניל סמסלר, טוען כי פאניקה המונית היא תופעה חברתית שכיחה, וכי גורמים בעלי ידע ואמצעים מסוגלים ונוטים לעשות בה שימוש לתועלתם. אחרי הכול, ציבור מפוחד, עיוור ושיכור מבהלה קל יותר לניווט ולניהול מאשר ציבור מיודע, ביקורתי ובעל מידה של שיקול דעת. שיקול הדעת וה"פרופורציה" הם אויביה של הפאניקה. ולהיפך. במלחמה הזאת, בין הפאניקה לשיקול הדעת, טוען סמסלר, נוטה לנצח הפאניקה, מהטעם הפשוט שהיא פונה למכנה המשותף הקדום והבסיסי והרחב ביותר - הישרדות. כאשר העדר מצוי בבהלה קיומית מפני תעתועיו של האל פאן, הוא מאבד את כושרו לרציונליות ולמעשיות, והתנהגותו הופכת לקומית. אפשר אם כן, שיש היבטים קומיים לעניין הזה שאוחז כרגע באנושות כולה. טראגי-קומי, במקרה הטוב. כך או כך, טוען לס נחרצות: יש להפסיק עם הפאניקה.
אפוקליפסה
בלטינית - פירוש המילה הוא התגלות. רגע, טרם ההתגלות יש לעבור שלב: חורבן. בתום החורבן המוחלט, שבו ימחה כמעט כל זכר לחיים שאליהם אנו שותפים, המעטים שנותרו יזכו להתגלות. התגלות היא הארה ותחייה. לידה מחדש. שלוש הדתות המרכזיות על פני כדור הארץ הזה עוסקות בחזון דומה - שואה כלשהי, אפוקליפטית, שבעקבותיה: גאולה, תקומה, תחייה, הארה. ועדיין - אפוקליפסה חלחלה ללשון כמושג מזרה אימים. אחרי הכול, גורס ההיגיון הפרטי של כל בן תמותה - הסטטיסטיקה עובדת לרעתי. אם אומנם אפוקליפסה היא שניצבת בפנינו, הרי שסיכויי ההישרדות שלי נמוכים מסיכויי ההתגלות והתחייה שלי. ואף אחד, כולל אף אחד, אינו מעוניין בתפקיד חמורו של משיח - העקוד המובא לעולה כדי שאלה הנותרים אחריו יזכו להארה. ומכאן שאפוקליפסה, שהיא בכלל מבוא לסוף אוטופי, הופכת בעל כורחה למי שמתעכבים רק על הצד הדיסטופי בהווייתה.
הרב יאשיהו פינטו, מדווח האתר וואלה, התנבא באוזני חסידיו כי ראשית חודש מארס תביא עמה אסון גדול-גדול על כל העולם וכי על כל עם ישראל יהיה להתאחד ולהתלכד בתפילה כדי להקל את רוע הגזירה. העניין זכה לסיקור בדרך שבה תחזית אסטרולוגית של פלוני מהמאה ה-15 (אחת מ-170 שהשמיע) קלעה לנסיבות והתלבשה עליהן כמו בעיטת יעף של ליאו מסי, שעה שזה היה דרוך כולו לקבלת הכדור ובעיטתו בתנופה אדירה אל עבר השער. מקרה קלאסי של גם תרנגול עיוור מוצא גרגיר (הכוונה לנוסטרדמוס, לא לפינטו, שכוחותיו ידועים לכול), ועדיין - ערב האפוקליפסה (או לכל הפחות: התחושה המקדימה של האפוקליפסה) האדם נאחז בכל שבב של אמירה שפלוני אמר, כדי להשיב לעצמו את תחושת ההכרה וההבנה של המתחולל סביבו. גם אם מדובר בנבואת שמד - שיהיה - כל עוד העניין מפזר את מסך הערפל של אי הוודאות, הרי זה טוב. כי אם אומנם האפוקליפסה בפתח - והיא טבועה בדי.אנ.איי התרבותי והחברתי שלנו - מוטב לצעוד אליה בעיניים פקוחות. מבועתות מפני האימה. אבל לפחות - פקוחות.
ונדמה כי נבואת השמד הדינמית הזאת שהיא התגובה האוניברסלית הקולקטיבית לאפוקליפסה שבפתח מספקת איזו נחמה, כמעט רווחה, לציבור. אחרי הכול, טוב לצעוד אל האפוקליפסה עטוי מסיכה, מוקף במזון יבש ומים מינרליים לרוב (מתוך תקווה בהמית לדחות את הקץ הבלתי נמנע), מאשר לתעות בחשכה של הלא נודע, לגשש את הדרך ביער האופל של אי הוודאות, רק כדי לגלות בסוף שהיה מדובר, בסופו של מחזור, בעוד עווית בדברי הימים, בעוד עקמת של האנושות, בעוד גיבנת של החרדה ההיסטורית של כל יצור חי מפני סופו. אם הסוף אומנם כאן - מוטב שנקבלו מתוך ידיעה ומוכנות.
ואם אין מדובר בסוף של החברה האנושית כולה, אדרבה: תקרוס הבורסה, נאבד את פרנסתנו ונחתור תחת קיומנו ותחת הסדר המעניק לנו ביטחון - ובלבד שנזכה לתחושת ביטחון בעת המטורפת הזאת, שאין בה כל ביטחון. וכך, באופן אירוני, ולא פחות מפסיכי, אנו מקבלים בברכה את האפוקליפסה כאותו היפוכונדר שעל קברו חקוקות המילים "אמרתי לכם". אמרתי לכם שסוף כולנו הוא מוות. ועם זאת - איני רוצה למות. הפרדוקס הזה הוא ליבת הכור הרדיואקטיבי שמניעה את הקורונה.
כפר גלובלי
בשנת 1962, בספר "הגלקסיה של גוטנברג", טובע חוקר התקשורת מרשל מקלוהן את המושג "כפר גלובלי". הימים טרם המצאת האינטרנט, טרם הרשתות החברתיות, טרם הפוסט הוויראלי, טרם הסמארטפון, טרם ה-push וה-notification. מקלוהן כיוון לכוחה של הטלוויזיה כמדיה בינלאומית, אשר מייצרת שפה אחת, תמונה אחת, קולקטיב אחד משותף, מחובר בכוח הטכנולוגיה ומצטמצם לממדי יחידה אחת - כפר. כפר שהוא העולם כולו, ועדיין: כפר. מקלוהן לא החזיק בידיו אייפון ולא צייץ מעולם בטוויטר. הוא לא קיבל עדכונים בקבוצת טלגרם או בפורוורד בווטסאפ, אשר הופצו במכפלות שהקורונה יכולה רק לחלום עליהן. מקלוהן הבין שהעולם מצטמצם. שהתקשורת מקצרת לא רק מרחקים, כי אם גם מצמצמת מכנים משותפים ומדללת זרות ובידול. 3.2 מיליארד איש בעולם הם בעלי חשבון פייסבוק. מדובר בכמעט ממחצית התושבים על כדור הארץ. והם מרחק שורת חיפוש אחת זה מזה.
ההיפר טכנולוגיה היא ברכה. היא הפכה את חיינו ליעילים בהרבה, מהירים בהרבה. הדמוקרטיה של הרשתות החברתיות איינה - או עומדת לאיין - את הצורך בכלי תקשורת מסורתיים ובהגמוניות מתווכות ובעלות שליטה וטאבו על מידע. היא מחלישה, אולי מרסקת, את השלטון המרכזי בכל מדינה, והופכת את האינדיבידואל לבעל עוצמה חסרת תקדים בהיסטוריה של האדם. יש בה ממד אוטופי. בעיניי, פייסבוק היא הכלי הקרוב ביותר לממש את חזון מרקס ואנגלס, הסוציאליסטים, על חברה שוויונית, שבה המשאבים מחולקים שווה בשווה וכל אחד הוא ראשון בין שווים ואדון לעצמו בתוך מארג חברתי רחב. היא, כמובן, גם הקטליזטור האימתני ביותר של הפאניקה מאז ומעולם.
אם נפילת מגדלי התאומים הייתה האירוע המכונן בדברי ימי הכפר הגלובלי - וזה התכונן בסיוע מסכי הטלוויזיה, הרי שהקורונה היא האירוע הוויראלי האוניברסלי הראשון בדברי ימי הכפר הגלובלי. משדר נפילת התאומים (המהדרין יגידו שהנחיתה על הירח הייתה אירוע דומה בהיקף השפעתו הקולקטיבית המאגדת) היה המגה-אירוע הגלובלי התקשורתי הראשון. אבל, וזה "אבל" משמעותי - הוא תווך למיליארדים שצפו בו על-ידי סוכני ההגמוניה - רשתות הטלוויזיה. כמה עשרות מצלמות וערוצי טלוויזיה שידרו בעת ובעונה אחת לכל העולם אירוע נקודתי טראומתי, שעיצב את התודעה האנושית של תחילת המילניום. אבל, כאמור, האירוע הזה תווך, בוים ושודר תוך שימוש במסננים של ביקורת ושל קטגוריות מוסכמות.
הקורונה פועלת אחרת. הגורם המתווך שלה הוא זה השולח. יצרן ומשנע התוכן. כלומר - 7.4 מיליארד אנשים על כדור הארץ. לכל אחד מהם (כמעט) יש מכשיר טלפון חכם וחיבור לאינטרנט. לכל אחד מהם יש מקור מידע (בין שמשרד הבריאות המקומי, מהדורות החדשות, סרטון ב-TikTok, פייק הודעה שקיבל מחבר או המאמר הזה שאתם קוראים כרגע), ובתוך היער האינסופי של המידע, מקורות המידע וההתרסקות המוחלטת של היררכיית המידע, כל מידע עובר, כל מידע נספג, כל מידע מגיע למישהו (ומשונע למישהו אחר) וחוזר חלילה והלאה וחוזר חלילה. השעטנז שנוצר הוא אינסופי וכאוטי. בתוך ים הממים, הציוצים בטוויטר, הדעות בפייסבוק, התמונות באינסטגרם, הסרטונים (האותנטיים אם לאו), מהדורות החדשות ועדכוני האתרים והעיתונים, האדם מוצא עצמו טובע בכאוס בלתי ניתן לארגון של מידע, דיסאינפורמציה, פייק אינפורמציה, בולשיט גמור, בדיחות סרות טעם ודימויים אפוקליפטיים, לצד אינסוף מלל של אינסוף אנשים, שאין כל דרך למוח האנושי לנווט ולהתמצא ביניהם, קל וחומר - לעשות סלקציה של "בולשיט" או "מועיל ושימושי".
בהיבט הזה, הוויראליות של הפאניקה מהקורונה על פסי רכבת העל של הרשתות החברתיות ומיליארד נתיביה, מהירה פי כמה וכמה בחזקת כמה וכמה מהתפשטות הנגיף עצמו. ההיפוך ההיסטורי מרתק ומערער. עד לעידן הרשתות החברתיות נהוג היה שהמידע קדם לתגובה, והנה נדמה שהמהפך הושלם: התגובה האנושית מקדימה את המידע. הרבה לפני שהעובדות נהירות או ידועות לאיש - אש התגובות אוחזת בעולם הרשתות החברתיות ובעולם עצמו כבשדה קוצים. כלי התקשורת ההגמוניים סבורים כי הם מהווים מקור של נחמה וסדר ובקרה וביקורת - איזו כתובת לפנות אליה; אבל אנו מצויים בעידן הפייק ניוז. אמון הציבור בכלי התקשורת ובשלטון המרכזי נשחק עד דק ותפקידם של כלי התקשורת ההגמוניים כמתווכי המידע המוסכם והמהימן נלקח מידיהם. וכרגע, נדמה, התודעה הפרטית הקולקטיבית האנושית עשויה סלט של אינספור גירויים, דימויים כוזבים וגילויים גסים של רגש - והתגובה האינדיבידואלית והציבורית בהתאם.
נגיף הקורונה הוא ההצצה הראשונה שקיבלה האנושות לאיום קיומי אוניברסלי בעידן הרשתות החברתיות - והכאוס, הפאניקה ותחושת חוסר האונים - גם הם בהתאם. והאירוניה, כדרכה, מחייכת את החיוך האחרון במשוואה המערערת הזאת שכולנו חלק ממנה: בצר להם, כלי התקשורת המסורתיים נגררים אחרי הרשתות החברתיות וקול ההמון. במקום להוביל, הם מובלים. במקום לנהל את הסיטואציה, הם נסחפים לתוכה ומתערערים גם הם. אחרי הכול, עיתונאים הם חיות ווטסאפ רציניות. מכאן לשם - המלפפון קם על הגנן; הגנן לא יודע להבדיל בין ימינו לשמאלו. ואת קול צחוקו המתגלגל של פאן ניתן לשמוע למרחוק.
מסה קריטית
במהלך תקופת המלחמה הקרה הרבו האמריקאים לעשות שימוש בתיאוריות ובמומחים מתורת המשחקים כדי ליצור לעצמם יתרון בשחמט האסטרטגי מול ברית המועצות. אחת התיאוריות החביבות יותר על מחלקת המדינה והפנטגון הייתה זו של הכלכלן האמריקאי תומס שלינג. לימים, זכה פרופ' שלינג בשנת 2005 בפרס נובל לכלכלה בצוותא עם פרופ' ישראל אומן. התיאוריה של שלינג - לפחות ראשיתה המחקרית - עסקה בדרך שבה ניתן להגיע להכרעה בתחומים שדורשים הטיית תודעה ציבורית ותודעה של מקבלי החלטות. הוא טען - ואני מציג זאת באופן פשטני - כי הכרעות חברתיות, כמו גם תהליכים חברתיים, הם תוצאה של יצירת מומנטום עד לנקודה של מסה קריטית. בנקודה שבה הסחף של המומנטום מגיע לסף שבו הוא משמעותי וגדול מדי, נוצרת הכרעה.
קחו לדוגמה את הבחירות בישראל. לפי שלינג, הדרך היחידה להגיע להכרעה בבחירות האלה היא לייצר מומנטום לטיעון או לחלופין למציאות שתגרום לרוב לנוע לכיוונו של הטיעון, ואז לייצר הכרעה. כאשר המציאות אינה מובהקת, קשה לייצר סחף המוני שיביא להכרעת רוב, מהסיבה - שהרוב טרם השתכנע בצדקת או בצורך בקבלת הטיעון. כאן, מסביר שלינג, נכנסת המציאות לתמונה - כאשר זו מוסכמת על מסה קריטית של אנשים כדורשת שינוי, השינוי יתבצע. ישראל תקועה בלפיתת לימבו בין שני טיעונים - "רק לא ביבי", מול "רק ביבי". אף אחד מהטיעונים, כמו גם המציאות בישראל, לא הצליחו לייצר מומנטום וסחף בדעת הקהל. ומכאן: תיקו. ומכאן: שיתוק. משהו יצטרך לקרות כדי שהמומנטום ינוע לאחד הצדדים - או שטיעון אחד הצדדים ישתנה וישתפר או שהמציאות תשתנה ותגרור תגובה. עד שאחד מאלה יקרה - ניוותר תקועים בלולאת חוסר ההכרעה.
נחזור לקורונה. מתי ייגמר הגל? לפי שלינג, זה מאוד פשוט - או שיימצא חיסון, כמובן (שינוי המציאות), או שייווצרו גורמים אחרים שישפיעו על דעת הציבור ומקבלי ההחלטות. למשל: הצטברות של מסה קריטית של נתונים סטטיסטיים לאורך זמן (רבעון שנתי? חצי שנה? שנה?) שתייצב את שיעור התמותה מקורונה על מספר שהחברה תקבל כסביר והגיוני ולא מאיים. כלומר, אם בטווח של כמה חודשים נגלה, למשל, ששיעור התמותה עומד על כמה עשיריות אחוזים בלבד, החרדה הגלובלית תשכך ומחיר איבוד השגרה יהיה גדול מדי בהשוואה לנזק שנגרם ממותם של החולים. אחרי הכול, מאות אלפים מתו מתחילת השנה משפעת, והעולם ממשיך באין מפריע. אבל אלה תסריטים פשוטים וברורים. יש תסריטים מורכבים וקיצוניים בהרבה.
נאמר שהכאוס בשווקים יימשך. נאמר גם שמיליונים רבים יהיו מצויים בסגר ובבידוד. נאמר שכלכלות שלמות יעמדו בפני קריסה ומשטרים מרכזיים יתערערו בשל חוסר היציבות הבלתי נמנעת מסיטואציה מתמשכת כזאת. מיליונים רבים יאבדו את מקום עבודתם, את הונם ואת שווי נכסיהם, ועתידם הפיננסי יהיה מצוי בסכנה של ממש. אם המגמה העולמית תימשך בקצב הזה, אין מדובר בתרחיש לא ריאלי. אז, טוענת התיאוריה של שלינג - ייווצר מומנטום מסוג אחר לגמרי: בהלת ההישרדות הפיזית שמגלם הנגיף תאוים על-ידי בהלה גדולה ממנה, שתפגע במספר גדול יותר של אנשים - בהלת ההישרדות הכלכלית. בנקודה שבה מיליונים רבים מדי יאבדו את עבודתם והונם, חברות רבות מדי יקרסו ובנקים מרכזיים רבים מדי יהיו מצויים בסכנה אמיתית, ייאלצו גורמי השלטון המרכזיים והציבור לייצר הכרעה בין שני האיומים. מה מאיים יותר על המין והחברה האנושית - מאות אלפי, ואפילו מיליונים של קורבנות, או מאות מיליונים ואפילו מיליארדים בסכנת נסיגה כלכלית שתאיים על חייהם? זו הכרעה מוסרית כמעט בלתי אפשרית, אבל החברה תידרש אליה, אם הדברים יימשכו בקצב ובהיקף הזה.
איזה איום גדול ומסוכן יותר? כרגע, המסה הקריטית של הבהלה ההישרדותית, כמו גם יכולת ההכלה והספיגה של החברה את הסיטואציה, מטות את הכף לטובת אמצעי זהירות ומנע מפני התפשטות הנגיף. אבל המציאות עלולה להשתנות. מסה קריטית של קורבנות משנה של הקורונה (הכלכלות העולמיות, יציבות משטרים וביטחונם הכלכלי והאזרחי של מאות מיליונים רבים) בהשוואה למספר החולים והמתים, עלולה לייצר סחף ציבורי ומנהיגותי לטובת שיבה לשגרה, גם אם הנגיף לא ייבלם. החישוב יהיה פשוט: נזקי המשנה מהקורונה גדולים יותר, מאיימים יותר ומסוכנים יותר מהנגיף עצמו. בנקודה הזאת - ההכרעה תשתנה.
לפי שלינג, אנו מצויים כרגע בתקופת המתנה, שעה ששני האיומים תופסים תאוצה במסלולים מקבילים ומצטלבים. המומנטום פועל כרגע לטובת הנגיף. הוא עלול להשתנות עם הזמן, לטובת היציבות האזרחית והכלכלית. כמה זמן עלול הקרב להימשך? תלוי בממדי הנזק. האיום שקצב התגברותו יהיה מהיר יותר, וקצב התפשטותו מסוכן יותר - יזכה בקרב. הוא יאלץ את הציבור ואת מקבלי ההחלטות לבחור צד. התיאוריה הזאת נשענת על האסכולה הדרוויניסטית - האדם הוא יצור שורד. התכלית הראשונית והמהותית בבסיס כל החלטה שלו היא הישרדותית. במקום שבו איום ההישרדות גדול יותר - הנטייה לשינוי דפוס פעולה תגבר. פרויד גוזר גם הוא את מרבית תורתו מהנחת היסוד הזו - האדם יצור חפץ חיים. הדחפים המיניים והפסיכולוגיים וההתנהגותיים הראשוניים שלו נועדו לשמר את הישרדותו. בנקודה שבה פרויד, שלינג והמספרים ייפגשו - תתחיל תנועה. כמה זמן יידרש? אלוהים יודע. אלוהים יודע הכול.
אלוהים
לצד נבואות שמד, סרטונים מבהילים, ממים, יומני בידוד (מרביתם כתובים נורא) ודעות לרוב, הרשתות החברתיות מלאות גם בגילויים דתיים, אמוניים ורוחניים. חוט השני שעובר בין מרבית הגילויים, הביטויים, הטקסטים והדימויים ברור ופשוט - הקורונה היא שיעור. כוח עליון מעורב בעניין, ואת התמונה הגדולה שהוא רואה עלינו לנסות ולתרגם לתמונה הקטנה של חיינו ולגזור מכך תובנה ואז פעולה. השתעשענו עם הטבע ועם סדרי הבריאה יותר מדי. המדע ניסה להתיישב על כיסאו של הבורא, ביהירותו כי רבה, והתגובה לא איחרה לבוא. הנה ההתחממות הגלובלית ונזקיה. הנה הקורונה והשתוללותה. אלוהים נוזף וסונט ומחנך. הוא עושה זאת בדרך היחידה שהוא יודע - באותות ובמופתים. המצרים הצטרכו עשר מכות כדי לשלוח את עמו של משה לחופשי - מעניין כמה מכות יידרשו לעולם לפני שהצורך בשינוי יחלחל?
איזה שינוי? זו כבר שאלה שיש עליה תשובות מגוונות. שינוי תודעתי והתפתחותי בהיבט הרוחני, אומרים אחדים. חזרה אל הדת ואל הבורא ואל טקסים דתיים, אומרים אחרים. שינוי בגישה האנושית האוניברסלית אל הטבע ואל מקומנו ביקום, נשמעים קולות נוספים. שינוי - מסכימים כל אלה - הכרחי. אחרת, מה הטעם? מה הטעם בקורונה אם לא נלמד ממנה כלום? אם נמשיך בעניינינו אחרי שהיא תחלוף - והיא תחלוף - כאילו דבר לא אירע, והיא תהפוך להערת שוליים נוספת בהיסטוריה של המין האנושי, הרי שהשיעור הוחמץ. הקורונה, הם טוענים, היא הזדמנות לשינוי. אם השינוי לא יתבצע - אם לא נחזור בתשובה, או נתפתח רוחנית, או נלמד לכבד את מקומנו בסדר הדברים של הבריאה - נחטוף על הראש שיעור קשה יותר, כואב יותר. עד שנלמד.
הקורונה היא מקל שצדו האחד גזר וצדו השני פרגול. אפשר לבחור בגזר ואפשר לבחור בפרגול. הלוגיקה הזאת גם היא מנהלת דיאלוג עם הלא נודע, הכמוס, הלא ודאי. אלוהים, טוענים אתאיסטים, הוא מענה לחוסר ודאות. הוא יצירה של האדם המבוהל מפני אי הוודאות הכרוכה בהיותו מצוי בחיים - והוא ברא יציר דמיון כביר ונפלא ונסתר מעין, כדי להיאחז באיזו ודאות. אנשים מאמינים, מצידם, אינם מסוגלים להבין כיצד פועל ראשו של אתאיסט. ההכרה של מציאות מופשטת ובלתי ברורה (וברוב המוחץ של המקרים גם אקראית ונעדרת כל הסבר) מכריחה את התבונה לאמץ את השלמת החסר בתמונה - כוח עליון. מי שמאמין לא מפחד. אין ייאוש בעולם כלל. יש בכך נחמה גדולה.
עתות משבר מכריחות אנשים להידרש להכרעות פילוסופיות. השואה הפכה אנשים לאתאיסטים גמורים ובאותה נשימה - ליהודים בעלי תשובה. ההיגיון הפנימי של נפש האדם שונה. לא עקבי. אבל הוא לא קרוע בין יותר מדי אפשרויות הכרעה - יש או אין אלוהים. אם יש אלוהים - הקורונה היא תוצאה של נוכחותו והחלטותיו ומעשה ידיו. אם אין אלוהים - הקורונה היא עווית בטבע, מסוג המוטציות שמתפתחות באופן טבעי (גם אם סוטה, אבל עדיין במסגרת הנורמה והשפה המדעית הניתנות להסבר), ופתרונה צריך להיות מדעי. צריך להתפלל, אם כן, שהמדענים ימצאו חיסון מהיר לנגיף. תפילה להצלחת המדענים מכסה את כל הבסיסים. שר הבריאות של ישראל, יעקב ליצמן, הוא אדם חרדי. הוא מאמין בבריאת העולם בשישה ימים. הוא מופקד על המערכת המדעית הגדולה ביותר בישראל. בעיניי הוא ליהוק מושלם לתפקיד. אנחנו בידיים טובות. ישראל מכוסה בכל הסעיפים.
רופאת השיניים שלי
רופאת השיניים שלי הודיעה לי שהיא נכנסה לבידוד כתוצאה מהיחשפות למוכר קפה שחלה בקורונה. היא נחשפה אליו בכנס רפואי שבו השתתפה בשבוע שעבר. כל מי שנחשף למוכר הקפה ("קר ולא טעים", היא זכרה לתאר לי אותו) נכנס לבידוד בהוראת משרד הבריאות. אני מצוי בעיצומו של טיפול שיניים. שן טוחנת חשופה ומלוטשת בפי ממתינה לכתר זמני שיכסה אותה. הכתר ייאלץ להמתין. כך גם בריאות השן שלי. זה עלול לקחת זמן.
רופאת השיניים שלי עלולה לחלות. כמובן שאם יתברר שהיא חולה, אאלץ גם אני להיכנס לבידוד. כמובן שאם אני אחלה, יצטרך כל מי שבא עמי במגע להיכנס לבידוד. כולל כל מערכת העיתון. יכול להיות שהדבקתי לא ביודעין את כל מערכת "גלובס". יכול להיות שהעיתון לא יראה אור, כי כולנו נהיה מרותקים למיטה עם תסמיני קורונה. אולי כולנו נמות. אולי בריאות השן שלי תהיה הדאגה האחרונה שלי. יכול להיות. יכול להיות שזה יסתיים בלא כלום ובעוד שבועיים היא תתקין את הכתר הזמני בפי. "גלובס" ימשיך לראות אור בעיתון המודפס, באתר ובאפליקציה, וידווח על משבר בתחום רפואת השן בישראל. הכול יכול להיות. כל התסריטים אפשריים. כל ההסתעפויות הגיוניות במציאות שבה אין מי שמצליח לנסח היגיון. אני לא יודע. אין לדעת, רק אלוהים יודע. אלוהים יודע הכול.
שאלה לסיום
האם אלוהים מחטא את ידיו לפני שהוא מתיישב על כיסא הכבוד?