ורד גינדי / צילום: עוזי פורת
בשנים האחרונות השתנה קנה המידה של חללי העבודה המעוצבים לממדים שלא היו כאן בעבר. בכמות, בגודל וגם בהיקפי ההשקעה בעיצוב. אם בעבר הייתה הבחנה ברורה בין משרד לבית חרושת ולבית, הרי שהיום ההבדלים האלה מיטשטשים. חללי העבודה החדשים מציעים מוצר מגוון ורסטילי, שבראש ובראשונה נועד לעודד פרודוקטיביות, אבל על הדרך הוא גם מפנק. אם בעבר ההשקעה בעיצוב הפנים של חללי העבודה נועדה בעיקר להרשים, הרי שהדגש עתה הוא על רווחת העובד. זה לא טריוויאלי. כדי ללמוד על השינויים בתחום נפגשנו עם האדריכלית ורד גינדי, מהמובילות בתחום עיצוב חללי העבודה בארץ.
גינדי אחראית לתכנון של משרדי סודה סטרים (4,800 מ"ר) בכפר סבא, של משרדי חברת GM בהרצליה פיתוח (בשטח של 4,000 מ"ר), ובימים אלה היא משלימה את העבודה על המשרדים החדשים של מיקרוסופט (45 אלף מ"ר) כשיתוף פעולה עם משרד האדריכלים גוטסמן שמלצמן, אף הוא בהרצליה פיתוח. בנוסף היא מתכננת את עיצוב הפנים של קמפוס מובילאיי בירושלים (60 אלף מ"ר).
מה המגמה הברורה ביותר בעינייך בתחום תכנון חללי התעסוקה?
"כל חברה מחפשת את ה'סטורי' שלה. החברות מנסות למתג את עצמן והעיצוב הוא אמצעי חשוב בנושא. זה קשור למה היא עושה, אילו טאלנטים היא מנסה לגייס, איזה סיפור יתאר את ה-DNA של החברה. מה הרושם שרוצים לעשות על האורחים, על המשקיעים, על העובדים, ואיך רוצה החברה למתג את עצמה".
איך היית מתארת את השינוי מבחינה איכות תכנון חללי העבודה?
"לפני כ-20 שנה נעשה המעבר מתאים משרדיים (Cubicle) לישיבה בחלל פתוח (open space). עכשיו אופן ספייס זו מילה גסה - עושים חצרות, או שכונות. כבר לא יושבים 50 איש בחלל פתוח, כמו מוקד שירות, אלא במקבצים יותר אינטימיים".
במשרדים החדשים אפשר לראות גם מגוון של חללים קטנים, שהם לא חדרי עבודה. למה הם מיועדים?
"אנשים עושים פגישות קצרות ומהירות של עשר דקות. בשביל זה לא צריך חדרי ישיבות. אפשר סלון קטן, או פגישה בעמידה. יש המון סוגים של חדרי ישיבות, חדרי צוות. הכול מאוד טכנולוגי, כי העולם הפיזי והעולם הווירטואלי מתחברים מהר. האנשים יושבים בעמדה הפרטית שלהם, ותוך שנייה הם צריכים להיכנס לאיזה חלל ולקיים שיחת ועידה".
"זה דור שחי בלי פרטיות"
גינדי מבהירה שבעיניה, השינויים הפיזיים מבטאים את האפיונים של דור ה-Z: "זה דור שיודע פחות ופחות פרטיות. הם כל הזמן חשופים. מהסלפי, דרך הלינקדאין ועד הפייסבוק. בעצם, כל הזמן כולם יודעים עלינו הכול. הנושא של פרטיות נהיה פחות חשוב. זה פחות חשוב שאתה תשב בחדר לבד, ויותר שתשב בחברותא. כל הנושא של גבולות הגזרה משתנה. פעם הגבול היה קירות החדר, היום הגבול הוא הכתף. כי מישהו יכול לבוא אליי, לטפוח לי על הכתף, ואני נגישה לו".
איך אפשר לעבוד ככה?
"יש בזה משהו טוב מאוד לחברות הטכנולוגיות, שרוצות לבנות קהילה ונאמנות בתוך מקום העבודה. בני דור ה-Y ידועים בזה שהם מקפצים ממקום עבודה אחד לשני. ברגע שנוצרת קהילה ויש חבר'ה במקום העבודה הם פחות עוזבים. החשש הוא שהידע ילך לאיבוד משום שהם עוזבים כל כך מהר, ולכן חשוב שהידע יהיה שיתופי. כשיושבים ב'חצרות', כל התרבות נהיית שיתופית, מדברים, פותרים בעיות ביחד, התפוקות הן של צוות. זה תורם לכך שהידע לא הולך לאיבוד".
גינדי מסבירה שהיום, יותר מתמיד, יש אבחנה בין האזורים הפרטיים לציבוריים: "חשוב מאוד שהטרפיק, המקומות שבהם אנשים מתאגדים, לא יהיה באזורים הפרטיים, שבהם יש צורך בשקט. זה כמו עיר: יש בה רחובות ראשיים, כיכרות וגם סמטאות קטנות של מגורים. למשל במשרדי חברת וארוניס, רוב הפונקציות החברתיות מרוכזות בקומת הקרקע - חדרי הדרכה, ראיונות, יוגה, כושר, פדיקור ומניקור וכיו"ב - ובקומה רביעית שבה יש קפטריה מרכזית. כל השאר זה פרטי, אזורים שבהם אתה לא אמור להסתובב. זה מייצר סביבת עבודה שקטה שבה אתה יכול לעבוד בלי הפרעות ויזואליות ואקוסטיות.
"אם פעם הייתי מחלקת את עוגת הנדל"ן של החברה ל-90% חדרים פרטיים ו-10% שטחים ציבוריים, היום זה מחולק לחצי וחצי. החברות האלה משקיעות באנשים שלהם. הם רוצים שלאנשים יהיה טוב במקום העבודה ושהם לא יעזבו לחברה אחרת. המאבק על הטאלנטים קשה מאוד וסביבת העבודה היא קלף. מצד אחד אתה רוצה להיות וואוו, מצד שני אתה רוצה לתת לאנשים שקט לעבוד. אתה לא רוצה שזה יהיה גוגל, בלגן בעיניים. האזורים הציבוריים מרהיבים".
גינדי מדגישה שהיום, יותר מפעם, יש הקפדה על ערך השקיפות, כתפיסת עולם, אבל גם כביטוי חומרי: "זה כמו שאתה מגיע היום למסעדה ואתה רואה שמבשלים את האוכל מולך וזה חלק מהאותנטיות של המקום. כך איכות חומרי הגלם, הטכניקה של הבישול. בעיצוב חללי העבודה זה אותו הדבר. הלקוחות, המשקיעים והעובדים רואים את כוח האדם האיכותי. זה משהו להתגאות בו. עובדים פוטנציאליים מגיעים למקום ומקבלים מיד את הרוח של המקום. החברות מדברות על תעוזה. הדברים האלה ניכרים בעיצוב. יש המון שימוש בזכוכית, גם כדי להחדיר אור שמש, אבל גם כאמירה: מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. אנחנו לא מתחבאים מאחורי קיר גבס אטום ודלתות פנדור".
עוד דבר שהשתנה הוא שיטוח ההיררכיה: "המנהלים, ראשי הצוותים יושבים כמו שאר העובדים. מגדל השן של בעל החברה, שיושב במשרד סגור, התבטלה. אפילו בחברת טבע המנכ"ל יושב ב'שכונה', כמו כולם. בנוסף יש מגמה של גמישות. כלומר, אין מקום קבוע. ניתן לשבת ולעבוד בכל מקום. אתה מקבל מה שאתה צריך ממקום העבודה, אבל הכול מעורבב".
החומריות שאתם מציעים מאוד עשירה.
גינדי: "החומרים קשורים לסטורי של החברה ול-wow moment, כלומר, העיצוב הוא כרטיס הביקור של החברה, בעיקר כלפי המועמדים שהחברה רוצה לגייס. יש משהו מאוד לא סגפני וכמעט בזבזני בדרך שבה החברות מתחרות על העיצוב שלהן. יש ממש תחרות סמויה וגלויה לאיזו חברה יש משרדים יותר יפים. על המשקל הזה משתמשים בחומרי גמר שמשדרים עושר. זה בא לידי ביטוי גם בריהוט, שנהיה פחות משרדי ויותר מושקע וסקסי".
האם ניתן לטעון שיש טשטוש בין החוויה של משרד ובית?
"אם לפני 15 שנה קראנו לסגנון בהיר ומנוכר 'הייטקיסטי', זה השתנה, בעקבות כניסת WeWork לכיוון היותר ביתי. היום אנחנו פחות מדברים על העיצוב הדומסטי ויותר על חוויית האירוח. אנחנו לא רוצים שהעובדים ירגישו בבית, אבל גם לא רוצים שירגישו במשרד מנוכר. שירגישו שמשקיעים בהם. שהחוויה מגוונת".
כמה עולה מ"ר בעיצוב חלל עבודה?
"התקציבים מאוד משתנים. אפשר לקבוע שהתקציב נע בין 4,000 ל-8,000 שקל מ"ר. זה כולל את עיצוב הפנים, כולל מערכות מיזוג אוויר, אש, ספרינקלרים, גמרים וריהוט. חברות שרוצות להתאים את סטנדרט העיצוב לתקן הליד האמריקאי (סטנדרט בנייה ירוקה שמקובל בחברות אמריקאיות) יאלצו לשלם תוספת של כ-10%".