יולי אדלשטיין / צילום: גדעון שרון, דוברות הכנסת
נתחיל אולי דווקא מהסוף: יולי אדלשטיין מנסה למרוח קצת זמן כדי לעכב הליכי חקיקה פרסונליים שיחולו רטרואקטיבית, נגד רצון הבוחר. מדובר בשלוש הצעות חוק שהניחה כחול לבן על שולחן הכנסת: הגבלת כהונת ראש ממשלה לשתי תקופות כהונה; הפסקת כהונת ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום; ואיסור הטלת מלאכת הרכבת הממשלה על חבר כנסת שהוגש נגדו כתב אישום.
או במילים אחרות: לא הצלחנו לשכנע מספיק חלקים מהעם - לכן החלטנו לדרוס את רצון העם. אלה הצעות חוק פרסונליות, אנטי-דמוקרטיות ומגונות.
אחרי שאמרתי את זה, צריך לדבר על אדלשטיין והליכוד. בהחלטתו להפר את פסיקת בג"ץ, חרף ההבהרה של יועמ"ש הכנסת שהוא מפר את צו בית המשפט, מערער אדלשטיין את היציבות השלטונית ומעודד אנרכיה.
אם אדלשטיין לא מציית לפסק הדין, למה שאחרים יצייתו להחלטות הממשלה ובפרט צעדים דורסניים, שפוגעים אנושות בזכויות הפרט באמצעות תקנות לשעת חירום? אדלשטיין פורץ את הסכר, מתוך תקווה לא ברורה שאף אחד לא ילמד ממנו.
ועוד נקודה אחת לחובבי המשילות שהתעוררו לפתע: הליכוד לא הפר את פסיקת בג"ץ בנוגע לביטול חוק המסתננים, לא בנוגע לפינוי עמונה, לא בנוגע לצווים שנוגעים למאבק בטרור וביטחון, לא בנוגע לביטול חוק מס דירה שלישית תוך התערבות קיצונית בסדרי עבודת הכנסת, לא בנוגע לעוד אלף ואחד נושאים.
מתי התעורר לראשונה הצורך להילחם על קדושת הפרדת הרשויות? כאשר 61 חברי כנסת מבקשים לקיים הצבעה על בחירת יו"ר כנסת במקום אדלשטיין. זה לא משכנע. עד כמה זה לא משכנע? רק לפני כמה ימים הציע הליכוד לכחול לבן זכות וטו על כל שינוי קטן שבקטנים בנוגע למערכת המשפט. לא תיקון מערכת המשפט עומד בראש מעייני הליכוד. הליכוד עומד בראש מעייני הליכוד.