"אלו זמנים יוצאי דופן, והייתי ממליץ לאנשים לחשוב עליהם ככה", אומר פרופ' מרטין אייכנבאום. "לא לחשוב באופן קונבנציונלי, בנוסחאות הישנות. ומעל הכל, לא לתת למושלם להיות אויב הטוב". זו גם העצה של אייכנבאום לקובעי המדיניות הכלכלית: לא להתעקש על תוכניות סיוע פרטניות מדי, שיגיעו מאוחר מדי ולמעט מדי אנשים, לא להיכנס לאובססיה לגבי הגירעון בהמשך הדרך, וגם לא להיתפס לחששות מוגזמים מאינפלציה כתוצאה מהזרמת הכסף של הבנקים המרכזיים. כרגע לפחות, השווקים לא מאותתים על סימן לדאגה.
אייכנבאום, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו, הוא כלכלן מוניטרי בעל שם, הנוהג לבקר בארץ לעתים קרובות, ומכיר היטב את כלכלת ישראל. אייכנבאום הוא חבר דירקטוריון וחבר המועצה המדעית של מכון אהרן, במרכז הבינתחומי הרצליה, היה חבר בצוות מומחים לבחינת תפקוד חטיבת המחקר בבנק ישראל, הוזכר בעבר כאחד המועמדים האפשריים להחלפת סטנלי פישר כנגיד בנק ישראל, ועומד כיום בקשר עם מקבלי החלטות בארץ. בארה"ב הוא גם מייעץ לפדרל ריזרב. אייכנבאום מספר שהיה אמור להגיע לישראל להרצאות בחודש יוני, "וכואב לי שכנראה לא אעשה את זה".
כמו כלכלנים אחרים, אייכנבאום התמסר מאז פרוץ משבר הקורונה למחקר הממוקד במגפה ובמיתון שהגיע בעקבותיה, והספיק לפרסם בחודש האחרון שני מחקרים המנסים לשלב בין מודלים כלכליים למודלים אפידמיולוגיים. המסקנה שלו: דרושה "הכלה חכמה" של המגפה. וזו גם רוח ההמלצה שלו לממשלה החדשה.
"בטווח הקצר, הממשלה צריכה לנקוט בצעדים המתאימים כדי לאזן בין השיקולים הבריאותיים והכלכליים. הציבור לא יקבל, ולא צריך לקבל, מדיניות שמדגישה סט שיקולים אחד ומתעלמת מהשני. במקביל, צריך להבין שהווירוס הזה לא הולך לשום מקום בקרוב, ובהמשך עלולים להגיע וירוסים אחרים. בהסתכלות על הטווח הארוך, הממשלה צריכה להקים את התשתית המתאימה לבדיקות נרחבות ובידוד של אנשים שנדבקו. זה יהיה המפתח לצמצום העלות הכלכלית והבריאותית של מגפות".
להילחם בנגיף באמצעות הכלה חכמה
בחודש שעבר פירסם אייכנבאום מחקר ראשוני שזכה להדים בעיתונות העולמית, תחת הכותרת "המאקרו כלכלה של מגפות". יחד עם עמיתו, פרופ' סרג'יו רבלו, הוא משלב בין תובנות כלכליות למודלים אפידמיולוגיים, המנסים לחזות איך תתפתח המגפה, ואיך הממשלות צריכות להתמודד איתה. היה להם ניסיון מוקדם, מספר אייכנבאום: בעבר הם פרסמו מאמר המשתמש במודלים אפידמיולוגיים כדי להבין את תהליך "ההדבקה" שגורם להתפתחות בועת נדל"ן.
המחקר הנוכחי, שהתפרסם (עדיין ללא ביקורת עמיתים) בעיצומו של הדיון על הסגר בארה"ב, מסביר למה הסגר הכרחי. עצם החשש מהנגיף מוביל אנשים לשנות מרצונם את ההתנהגות שלהם, להישאר בבית, לעבוד ולצרוך פחות. מהזווית הכלכלית, עצם החשש מהמגפה מספיק כדי לגרום למיתון, עוד לפני שהממשלה מטילה הגבלות. וכמובן, שינוי ההתנהגות מרצון גם מוריד את שיעור ההדבקה.
הבעיה, אומר אייכנבאום, היא שאנשים לא מגבילים את עצמם מספיק. זו תופעה מוכרת: כמו שאנשים לא לוקחים בחשבון את הנזק הסביבתי שגורמת המכונית שלהם, ולכן דרוש מס על זיהום, כך אנשים לא מביאים בחשבון את הסיכון שידביקו אחרים, ולכן דרוש סגר. או בניסוח הכלכלי של אייכנבאום, "השווקים לא מתמחרים נכון" את הסיכון בהדבקה. ולכן, הוא אומר, גם אם החשש של אנשים מהמגפה יגרום בעצמו למיתון, הממשלה צריכה לנקוט בפעולות שיחמירו את המיתון עוד יותר, לפחות בטווח הקצר, בו אפשר "לקנות זמן" על מנת לחזק את מערכת הבריאות. כך שהסגר, לפי אייכנבאום, מוצדק למרות המחיר הכבד שלו.
אבל בטווח הארוך יותר, הוא אומר, מה שדרוש הוא מדיניות של "הכלה חכמה", שתאפשר להילחם במגפה מבלי לגרום נזק כבד לכלכלה. במדיניות כזו, הממשלה מבצעת בדיקות נרחבות באוכלוסייה, מבודדת את הנדבקים בנגיף, ומספקת להם תמיכה חומרית. במאמר המשך, שפרסם יחד עמיתיו בסוף השבוע האחרון, הם קובעים שלתשתית שתאפשר בדיקות ובידוד כאלה אמנם תהיה עלות כבדה, אבל הרווח ממנה, גם בחיסכון בחיי אדם וגם בתוצר שלא יילך לאיבוד, יגמד את העלויות.
"התאוששות בצורת V? לחלוטין לא"
בינתיים, בכל מקרה, מגפת הקורונה, והצעדים שננקטו כדי להתמודד איתה, כבר הביאו למיתון חריף ולשיעורי אבטלה מרקיעי שחקים. ומה הלאה? אם בתחילת הדרך החזאים הכלכליים דיברו על התאוששות מהירה, בצורת האות V, הרי שהתרחיש הזה נראה רחוק. "האם תהיה לנו התאוששות בצורת V? לחלוטין לא", אומר אייכנבאום. "אנשים לא הולכים לעמוד בתור למסעדות בתל אביב כמו לפני ארבעה חודשים. זה לא הולך לקרות".
לפי ההערכות של קרן המטבע, אומר אייכנבאום, התוצר האמריקאי עתיד להתכווץ ב-6% השנה, "ואני קצת יותר פסימי מהם". בשנה שאחר כך הוא צופה התאוששות מסוימת, של אחוזים ספורים, אבל לא כזאת שתתקן את הנזק שנגרם לכלכלה השנה. לישראל, אומר אייכנבאום, צפויים אתגרים ייחודיים: למשל התיירות שלא תמהר להשתקם.
בהינתן התחזית הזאת, מה המדיניות הנכונה להתמודדות עם המשבר? אייכנבאום מציע מטפורה ששמע בשיחה עם מנהל בכיר בבנק בצפון אמריקה: "קובעי המדיניות צריכים לבנות גשר". כזה שיאפשר לחברות ולאנשים לעבור את התקופה הנוכחית, ולהגיע בבטחה לצד השני של התהום. למשל להציע הלוואות גישור "לחברות מוצלחות שכרגע במצב גרוע" - בתנאי שהן לא מפטרות עובדים.
הבעיה, הוא אומר, היא שאנחנו לא יודעים כמה זמן יימשך המשבר, או מה אורך ה"גשר" שהממשלה תצטרך לבנות על מנת לסייע לחברות ולאנשים לצלוח את המשבר. אבל זה לא אמור למנוע מאיתנו לנסות. "אני חושב על זה בתור מצב מלחמה. הטעות הנכונה לעשות היא כן לנסות להקים את הגשר הזה. אם ניתן לחברות ולאנשים מצוינים לאבד את ההון שלהם, התוצאה תהיה נוראית".
לכן, הוא אומר, "אנחנו צריכים לעבוד קשה במיוחד כדי לאפשר לעסקים לחזור ולפתוח דלתות כשזה יהיה אחראי, כשיהיה אחראי לפתוח את המפעלים, כשיהיה אחראי עבור חברת אל על לחזור לטוס. זה אומר שאנחנו צריכים לתת להם הלוואות ולאפשר להם להמשיך להתקיים, וזה הולך לעלות הרבה כסף. איך אנחנו יודעים שזה שווה את הכסף? זה לא מדע מדויק. אני לא יודע. האם זו נראית כמו ההחלטה הנכונה? הטעות הנכונה לעשות? כן, זה השיפוט שלי".
מצד שני, יש מגזרים שאולי לעולם לא ישתקמו, כמו חללי עבודה, או קרוזים לנופש.
"אני מסכים. השאלה היא: בעיצומה של מלחמה, עד כמה אנחנו רוצים לדקדק בתוכנית ההלוואות? אפשר למשל לעצב תוכנית הלוואות לעסקים קטנים שתציב הרבה מאוד תנאים, ותקשה על בנקים להעניק הלוואות. מעשית, זה אומר שלא תעזור יותר מדי לאף אחד. לחילופין, אתה יכול להקל, ואתה יודע מה? אתה תבזבז קצת כסף. בנסיבות האלה, אתה לא רוצה שהמושלם יהיה האויב של הטוב. אם בסוף עסקי הקרוזים יפשטו רגל, אז הם יפשטו רגל. אולי תפסיד כסף בגלל שלא הבחנת ביניהם לסוג עסק אחר. אתה לא יכול לתת למושלם להיות האויב של הטוב. במלחמה יש הרבה טעויות, אבל חייבים לנוע קדימה".
הבנקים המרכזיים: מי ישלם על תוכניות הסיוע?
מי שפועלים באגרסיביות מהרגעים הראשונים של המשבר הם הבנקים המרכזיים, ומעל לכולם הבנק המרכזי האמריקאי, הפדרל ריזרב. "הפד היה מרהיב", אומר אייכנבאום, "ומה שהם עושים יוצא דופן. המאזן של הפד היה 4.5 טריליון דולר לפני המשבר, עכשיו הוא כבר עומד על 6.5 טריליון, והוא כנראה יעלה ל-9.5 טריליון. מה שהם עשו כדי להרגיע את השווקים הפיננסיים, כדי למנוע ממשבר בריאות להפוך לקריסה פיננסית עם השלכות עולמיות - הוא נהדר". אייכנבאום ממשיך וחולק שבחים גם לבנק ישראל ולבנק של קנדה על פעולותיהם במשבר.
אלא שהפדרל ריזרב, שמזרים סכומי עתק לשווקים, שוב נתקל בשבועות האחרונים בביקורת שנשמעה עליו גם במשבר 2008: הכספים שלו משמשים לחילוץ אמריקה התאגידית, בעוד שמשקי הבית לא נהנים מפירות הסיוע. אייכנבאום לא מסכים. הוא מזכיר, למשל, את הצ'קים ששלחו ממשלות ארה"ב וקנדה למשקי הבית. "מי לדעתך משלם על זה? בבסיסו של דבר הבנקים המרכזיים מדפיסים כסף כדי לשלם על זה. הממשלות מנפיקות איגרות חוב, כי אין להן כסף. ומי קונה את האג"ח האלה? הבנקים המרכזיים.
"תראה, הממשלה חייבת ללוות כסף, והולך להיות זינוק בגירעון. והשאלה היא מאיפה הכסף מגיע. אני חושב שבישראל כמו בשאר העולם, הבנקים המרכזיים ממלאים תפקיד מרכזי במימון הגשר הזה. בזמן מצב חירום כזה, זה דבר סביר שהבנק המרכזי יעזור לממן את הגירעון קצר הטווח של הממשלה".
יש גם מי שרוצה ללכת צעד אחד הלאה: למשל, פרופ' ערן ישיב מאוניברסיטת תל אביב, שבראיון ל"גלובס" הציע לשבור את ה"טאבו" הגדול על הדפסת כסף. לפי ההצעה שלו, במקום שהממשלה תיכנס לגירעון, הבנקים המרכזיים, למשל בנק ישראל, ידפיסו כסף ויפקיד אותו בחשבון של הממשלה, וכך יממנו ישירות את הפעולות שלה, מבלי שתצטרך ללוות כסף בשווקים. באופן זה, החוב הממשלתי לא יגדל. והכל בחקיקה לזמן קצוב, ובניהול ועדת מיוחדת.
אייכנבאום אומר שהוא "מאוד זהיר" בשימוש במונחים טעונים כמו הדפסת כסף. אבל הוא מבהיר שמבחינתו אין כאן הבדל משמעותי מהמצב הנוכחי, בו הבנקים המרכזיים רוכשים את איגרות החוב של הממשלות בשווקים (גם בנק ישראל הכריז על תוכנית לרכישת אג"ח ממשלתיות בסך 50 מיליארד שקל). צריך להסתכל "על החשבונות המאוחדים של הממשלה", הוא אומר. הרי בסופו של דבר, גם הבנק המרכזי וגם משרד האוצר הם חלק מהמדינה. כך שמשמעות רכישות האג"ח היא שהמדינה חייבת כסף לעצמה. בנוסף, הוא מציע לזכור מאיפה הגיע הכסף שבאמצעותו הפד למשל רוכש את איגרות החוב בשווקים: הוא הדפיס אותו.
תוכניות החירום: השווקים לא צופים אינפלציה
בעצם אתה אומר שכאשר הבנק המרכזי קונה אג"ח ממשלתיות, הוא מדפיס כסף בלי לקרוא לזה ככה.
"כן, ושוקי האג"ח לא מתרגשים מזה. אני לא רואה שום סימן לכך שהם מודאגים מאינפלציה בהמשך".
כלומר, אין אינדיקציה לאינפלציה כרגע?
"תראה, אני לא אומר שלא נראה עלייה צנועה באינפלציה. אני יכול לדמיין שנעלה לקצב אינפלציה של 2.5%-3%. איך ארה"ב יצאה מהחוב הענקי שלה אחרי מלחמת העולם השנייה? היא השתמשה באינפלציה (על מנת לשחוק את השווי הריאלי של החוב) והבעיה נפטרה די מהר. זה עשוי אולי לקרות, אני לא יודע".
אבל בכל מקרה, אומר אייכנבאום, אם מסתכלים על שוקי האג"ח היום, למשל על איגרות החוב לעשר שנים, אי אפשר לזהות בהם ציפייה לזינוק באינפלציה. התשואות של איגרות החוב האלה לא מזנקות, כפי שאפשר היה לצפות במקרה של חשש מאינפלציה.
תוכל לספק לקוראינו הסבר קצר?
"בוא נגיד שאתה הולך להלוות לי מאה שקל, לשנה אחת. ואני אומר לך שהאינפלציה תהיה 2% בשנה הקרובה. כדי להלוות לי, אתה תדרוש ריבית של 2% לפחות. כי אחרת, בקיזוז האינפלציה, אתה תפסיד כסף. ואם הייתי אומר לך שהאינפלציה תהיה 5%, אתה תבקש ממני לשלם ריבית עוד יותר גבוהה, של לפחות 5%". "עכשיו, כשהממשלה מציעה לך לרכוש אג"ח לעשר שנים, צריך להיות לך לפחות מושג כלשהו של מה תהיה האינפלציה כשהאג"ח יעמדו לפירעון. אם אנשים היו מצפים שהאינפלציה תזנק, בגלל כל מה שקורה עכשיו, היינו אמורים לראות את שערי הריבית ארוכי הטווח עולים. ואנחנו פשוט לא רואים את זה".
ומה ההסבר לכך? אנשים מצפים שהפעילות הכלכלית תישאר ברמה נמוכה?
"בטווח הקצר, כן. בשנה הקרובה באמת קשה לראות לחצים אינפלציוניים. אפשר לדמיין פקידי אוצר שאומרים שבסופו של דבר, בטווח הארוך נראה את הבנק המרכזי נכנע ללחצים שונים, מדפיס הרבה כסף, וכשהכלכלה תתאושש נראה הרבה אינפלציה. זה אפשרי, אבל השווקים לא נותנים הרבה משקל לאפשרות הזאת".
אז אתה לא מודאג לגבי גירעונות ואינפלציה?
"אני כלכלן. אני קם בבוקר ומודאג מאינפלציה ומהגירעון. אני לא רוצה שהקוראים יגידו 'אייכבנאום אומר שהוא לא מודאג מאינפלציה ומהגירעון'. אבל בנסיבות האלה, הדבר הנכון הוא לא להיות משותק מהחששות האלה".
היום שאחרי: בלי אובססיה ליעד הגירעון
לסיום אני שואל את אייכנבאום על היום שאחרי המגפה. כבר עכשיו אפשר לשמוע בישראל קולות המזהירים שיהיה צורך להדק את החגורה ולבצע קיצוצים בתקציב בשנים הקרובות, בגלל הצורך להתמודד עם הזינוק בגירעון ובחוב הממשלתי.
"בסופו של דבר, וירוס הקורונה יהפוך אותנו לעניים יותר", אומר אייכנבאום. "זה מה שקורה כשאומרים לאנשים להישאר בבית, והתוצר קטן ב-10%. אנחנו עניים יותר. אין פתרון קסם, ובסוף נצטרך לשלם את החשבונות. אבל אנחנו לא צריכים להיות אובססיביים לגבי מספר מלאכותי של גירעון כאחוז מהתוצר בכל שנה נתונה. אנחנו לא רוצים קיצוצים ברוטליים בשירותים חברתיים, בהשקעות בסיסיות במדע, בטכנולוגיה, בבתי ספר, רק כדי לעמוד במספרים שרירותיים ביחס הגירעון לתוצר".
"מה שמעסיק אותי הוא על מה אנחנו מוציאים את הכסף. אם תגיד לי שעל ההוצאה הזאת יש תשואה חיובית גדולה, אני ארצה לעשות את זה. אם תגיד לי שזו לא פעילות טובה, ואלוהים יודע שיש הרבה פעילויות ממשלה שהן לא טובות, אז אנחנו לא צריכים לעשות את זה. אני לא הייתי נכנס לשיתוק בגלל הצורך לעמוד ביעד גירעון של 3% מיד אחרי וירוס הקורונה. זה נראה לי טיפשי לקצץ במהירות בחינוך ובבריאות כדי להגיע ל-3%. אלה פעילויות עם תשואה גבוהה, אז למה לא לעשות את ההשקעה?"