אדם הולך עם מסכה בירושלים העתיקה / צילום: Oded Balilty, AP
מאז התפשטות מגפת הקורונה במדינת ישראל, החברה הערבית הוכיחה את עצמה כחברה אשר יודעת לשתף פעולה וקשובה להנחיות משרד הבריאות. כל זה לצד מציאות ואתגרים חברתיים, כלכליים, דתיים ופוליטיים.
צוותי רפואה ערבים נלחמים יום ולילה בחזית ומגלים מנהיגות וגבורה להצלת חיי אדם. מנהיגות דתית בקרב נוצרים, מוסלמים ודרוזים הובילו למהלכים מהירים במטרה לשמור על בריאות הציבור שלהם והצליחו לכוון את הספינה לחוף מבטחים. ראשי הרשויות הערביות והוועד הערבי לחירום מתמודדים עם סיטואציות מורכבות וללא משאבים, וזאת תחת אוזלת היד של משרדי הממשלה, שנזכרו לטפל במשבר באיחור.
הקורונה יצרה הזדמנות ענקית לתיקון תהליכים מעוותים בחברה הערבית בישראל. תהליכים כמו הגברת האמון של הציבור הערבי במוסדות הממשלה וחלוקת משאבים שוויונית והוגנת. סוף סוף מגיע אירוע בקנה-מידה עולמי ששם את שותפות הגורל של אזרחי מדינת ישראל באותה סירה. ההזדמנות הזו התפספסה. בענק.
מאז התפתחות המגפה ועד הלום הציבור הערבי נשכח תמיד מאחור. כיצד? זה התחיל ביחס המזלזל של נתניהו כלפי הנציגות הערבית בכנסת בזמן שהרופאים הערבים, שרובם המכריע בחרו ברשימה המשותפת, נלחמו בקו החזית בבתי החולים. אם אומרים שהקורונה לא מבדילה בין מעמדות, מוצא אתני, לאומי או דתי, אז משרד הבריאות דווקא כן הבדילו בין היישובים היהודים לערבים. זה התבטא בפער בהנחיות משרד הבריאות בין דוברי העברית לבין דוברי הערבית, עיכוב ואיחור ביישום מערכי בדיקות קורונה ביישובים הערבים, אי הכלתו של הציבור הערבי באסטרטגיית היציאה ובהקצאת 1.7% מהתקציב בלבד (שהינו 47 מיליון שקל מסך 2.8 מיליארד שקל) במסגרת תוכנית הסיוע הכלכלית להתמודדות עם נגיף הקורונה שגובש ע"י משרד הפנים, משרד האוצר ומרכז השלטון המקומי. תקציב זעום ומביך כך שכל היישובים הערבים יקבלו פחות מהתקציב של עיר כמו אילת.
כיום אנחנו נמצאים בשיא המשבר, לא של הקורונה, אלא של אי האמון. בעת שמודל התפתחות המגפה הכלל-ארצי בשיפור, התחלנו לראות שמספר המחלימים עלה על מספר החולים וחלק ממחלקות הקורונה בבתי חולים נסגרות. אך המגמה בקרב האוכלסייה הערבית שונה. כיום היחס בין המחלימים לחולים ביישובים הערבים הוא 2:1 ואילו בכלל המדינה היחס הוא 1:2. עם זאת, משרד החינוך דוהר להחלטות תוך כדי התעלמות מהנתונים המדאיגים, פתרון כלל-ארצי במקום פתרונות אזוריים, ממוקדים ודיפרנציאליים, תוך אי שימת דגש לשיתוף-פעולה ותיאום מול ראשי הרשויות הערביות.
על רשויות השלטון בישראל להתבונן טוב במראה. אם יעשו זאת אולי יבינו כי הם עוברים בימים אלו את כללי הדמוקטיה. השפעת הכוח הפוליטי על עתיד שלם של ילדינו עלול להוות מחיר מאוד כבד לחברה הישראלית כולה ועל החברה הערבית בפרט.
האתגרים בפני מנהיגי הציבור הערבי הם עצומים: נדרש שינוי במודל המנהיגות, מציאות שדורשת גמישות מחשבתית, שינוי דפוסי התנהגות, יישום תקשורת דיגיטלית, חשיבה חדשנית ואומץ בשינוי והתאמת תוכניות ואסטרטגיות במהירות המרבית. ניהול המאבקים הללו תחת מכנה משותף של ההיבט החומרי להיבט האידאולוגי מקשה עד מאוד ולרוב לא משיג את מטרותיו. על המדינה לנקוט בצעדים אחרים.
הכותב הוא מנהל מפעלים בחברת HP Indigo, בעל תואר ראשון בהנדסה כימית, תואר ראשון במשפטים ותואר שני בהנדסת מדעי סביבה