דעה: אקטיביזם שיפוטי - האומנם?
מבקרי בית המשפט העליון מרבים לחזור על הטענה שבעשורים האחרונים הוא החל להיות אקטיביסט וליברלי מדי, ליטול לעצמו סמכויות ותפקידים שלא ניתנו לו מעולם ולשים עצמו מעל לרשויות הנבחרות (הכנסת והממשלה).
נטען כי בית המשפט העליון הרחיב בשיטתיות את כוחו וסמכויותיו, וזאת על חשבון הרשויות האחרות. הדבר בא לידי ביטוי בביטול חוקים, בפסילת החלטות ממשלה, בהתערבות בפסיקות הלכה, בכבילת ידי צה"ל, בהגנה על מסתננים ובהענקת זכויות לפלסטינים. זאת נעשה באמצעות שורה של כלים, ובכלל זה הכרה בזכות עמידה של עותרים ציבוריים, שימוש בעילות של "סבירות" ו"מידתיות" וכיו"ב.
לפיכך, המבקרים ביקשו פעם אחר פעם להגביל את כוחו של בית המשפט העליון בדרכים שונות. למשל, באמצעות חקיקת פסקת ההתגברות, לפיה ניתן יהיה לחוקק מחדש חוק שנפסל; נטילת כוחו של בית המשפט העליון לפסול חוקים באמצעות הוראה מפורשת בחוק יסוד: השפיטה, הקובעת כי אין לבית המשפט העליון סמכות לבטל חוקים; או מינוי שופטים "שמרנים" לבית המשפט העליון.
אולם שלושה פסקי דין של בית המשפט העליון שניתנו לאחרונה מלמדים כי הטענה לפיה בית המשפט העליון הוא "אקטיביסטי", אינה נכונה. אדרבה, נראה שהוא פסיבי ומכבד במיוחד את החלטות רשויות השלטון ונמנע מלהתערב בהן.
בעניין ארליך, נדונה בקשה של העותר כי בג"ץ יורה למפכ"ל המשטרה, למחלקה לחקירות שוטרים ולפרקליט המדינה להעמיד לדין משמעתי שוטרת, אשר לבקשת שוטר עמו שירתה במשטרה והכה אזרח, ערכה דוח פעולה כוזב בו כתבה שהאזרח התנגד לביצוע מעצר, ולכן עמיתה השוטר נאלץ להפעיל אמצעי כוח כלפיו - על אף שלא כך היה. במקום להעמיד את השוטרת לדין פלילי, או לכל הפחות להעמידה לדין משמעתי ולסלקה מהמשטרה, קיבלה השוטרת עונש "חינוכי" בדמות התראה והעברת הרצאות בדבר חשיבות כתיבת דוחות אמת.
בג"ץ דחה את העתירה, וזאת מהטעם שהיקף התערבות בג"ץ בהחלטות הרשויות המוסמכות מצומצם ביותר ומוגבל למצבים בהם ההחלטה לוקה באי-חוקיות או בחוסר סבירות קיצוני או מובילה לעיוות דין מהותי, שמקרה זה אינו בא בגדרם.
מעניין לציין כי בהחלטה דומה שניתנה בעניין חמדאן, בה נדונה בקשה של העותר כי בג"ץ יורה ליועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין שוטר שירה למוות באזרח, החליט בית המשפט העליון (בדעת רוב) להורות ליועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את השוטר, בקובעו כי זהו מקרה חריג המצדיק התערבות בשיקול-דעת היועץ המשפטי לממשלה. נפסק כי נפלו פגמים מהותיים בהחלטת היועץ בעניין אי-העמדה לדין, המביאים למסקנה כי היא חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות.
בעניין רפי רותם, נדון ערעור פלילי של המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי לבטל חלק מן האישומים שיוחסו לרותם, חושף שחיתויות ברשות המסים, וזאת מהטעם שנפל פגם בשיקול-הדעת המינהלי של רשויות התביעה בהעמדתו לדין.
בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה ופסק כי אין להתערב בשיקול-הדעת המינהלי של המדינה בהעמדה לדין. במילים אחרות, בית המשפט העליון התערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כדי לקבוע כי אסור להתערב בשיקול-הדעת המינהלי של רשויות התביעה.
פסק הדין השלישי והמעניין ביותר ניתן בעניינו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. בפסק הדין קבעו 11 שופטי בית המשפט העליון, ובראשם הנשיאה אסתר חיות, כי ניתן להטיל את מלאכת הרכבת ממשלה בישראל על חבר כנסת אשר הוגש נגדו כתב אישום בעבירות על טוהר המידות, שכן התערבות בשיקול-דעתם של חברי הכנסת המבקשים מנשיא המדינה להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על חבר כנסת פלוני, מוגבלת רק למקרים חריגים ונדירים ביותר ולנסיבות קיצונית בלבד.
החלטת חברי הכנסת לבקש מנשיא המדינה להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על חבר הכנסת נתניהו - שמואשם בשלושה אישומים של שחיתות שלטונית חמורה שנעשתה לכאורה במסגרת ותוך כדי מילוי תפקידו כראש ממשלה - אינה נמנית עמם.
הנה כי כן, דימויו של בית המשפט העליון כאקטיבי וליברלי, כפי שצויר על-ידי מתנגדיו, הוא פופוליסטי ונועד לשרת תכליות אחרות. הלכה למעשה, כפי שנוכחנו לראות רק בתקופה האחרונה, המצב הוא הפוך - בית המשפט העליון אימץ עמדות התומכות תמיכה רבה בעמדות רשויות המדינה בנושאים שעל סדר היום ונהג בזהירות מופלגת (ויש שיאמרו מופרזת) בהפעלת הביקורת השיפוטית.
הכותב הוא עורך דין במשרד קריספין, רובינשטיין, בלכר ושות'
*** חזקת החפות: יודגש כי גם לאחר ההחלטה להגיש כתב אישום נגדו, ראש הממשלה בנימין נתניהו מכחיש את המיוחס לו, לא הורשע בביצוע עבירה, ועומדת לו חזקת החפות.
