נתניהו באולם בית המשפט / צילום: עמית שאבי, ידיעות אחרונות
דייק אתמול בנימין נתניהו כשטען בנאומו, דקות לפני פתיחת משפטו, כי לא הוא שיעמוד עוד רגע לדין. אלא שבאותה נשימה ממש גם טעה לחלוטין. למרות ניסיונו העז לשכנע בכך - אין לקבל את טענתו של נתניהו לפיה המחנה הלאומי כולו הוא שהצטופף אתמול על ספסל הנאשמים הצר בבית המשפט המחוזי בירושלים. הוא לא. לא רצון הבוחר (כלשונו של נתניהו), לא הימין (כלשונו של השר אמיר אוחנה), לא הליכוד (כלשונו של ח"כ מיקי זוהר) ולא ישראל השנייה (כלשונו של אבישי בן חיים) הם שעמדו אתמול למשפט.
רצון הבוחר לא שתה את השמפניה וישראל השנייה לא עישנה את הסיגרים. הליכודניקים לא ענדו את עגילי הזהב שיועדו לגברת הראשונה, ובוודאי שבמעשיהם של בוחרי הימין לא נפל כל רבב. בכל הנוגע לתיק 1,000 נתניהו עומד למשפטו לבדו. תיק המתנות הוא תיק לגיטימי לבירור משפטי והוא שאמור להתברר כמו כל תיק פלילי אחר.
הפוליטיקאי האחרון
אלא שבכל הנוגע לתיקי 2000 ו-4000 צודק נתניהו כשהוא טוען שספסל הנאשמים רחב בהרבה ממידותיו שלו. נתניהו אומנם עומד בו למשפט על מעשיו בפרשות "ידיעות אחרונות" ו"וואלה-בזק", אלא שמה שבאמת יעמוד למשפט בבית המשפט המחוזי בירושלים הוא עניין אחר לחלוטין: גבולותיה הלגיטימיים של הפוליטיקה הישראלית. במובן זה צודק נתניהו הרואה בעצמו בובת וודו המוחזקת בידיה של הפרקליטות. הפגיעה בו מכוונת לפגיעה במה שהוא מייצג, גם אם לאו דווקא לפגיעה בעמדות הימין הספציפיות אותן הוא מתיימר לייצג. תיקי נתניהו הם התיקים בהם מבקשת מערכת המשפט לאלף את הפוליטיקה. לא בהכרח את הימין.
משפט נתניהו שנפתח אתמול הוא שיאו של תהליך ארוך שנים שבו מבקשות רשויות החוק למשפט את הפוליטיקה. לשעבד אותה. להפוך אותה לכזו הפועלת תחת כללים והנחיות משפטיים. להפוך את יחסי התן והקח הלגיטימיים שיש בה, והמצויים בלבתה, לכאלה האמורים להיבחן תחת עדשת המיקרוסקופ המשפטי.
אם יורשע נתניהו בתיקים 2,000 ו-4,000 הוא יהיה הפוליטיקאי האחרון שעומד לדין פלילי על מעשים מעין אלה. אחריו לא יהיו עוד נאשמים כאלה. לא בגלל אפקט ההרתעה העז שיהיה לפסק הדין. נתניהו יהיה הפוליטיקאי האחרון שעומד לדין פלילי כי אחריו לא יהיו עוד פוליטיקאים. לא במובן שאנחנו תופסים היום את התפקיד הזה. הפוליטיקה תשנה את פניה ללא הכר, ובמובנים רבים לא תתקיים עוד. נבחרי הציבור ישמשו כמעין פרוקסי של מוסד היועץ המשפטי לממשלה ולא יוכלו עוד לשאת ולתת, באופן חופשי, במשאבים הפוליטיים שבידם.
פקק האמבטיה
איני יודע אם יש בפרקליטות גורמים המבקשים לסלק את נתניהו מהשלטון בגלל שהוא נתפס כימני בעיניהם. בעיני, בכל אופן, נתניהו אינו מנהיג ימני. מלבד העובדה שבתקופתו נתלה שלט הטוען כי בשכונת ארמון הנציב קיימת שגרירות אמריקאית, טרם נתקלתי מצדו בהישג "ימני". לא בכלכלה. לא במשפט, לא בביטחון ולא בהתיישבות. הסנטימנט שלו במקום הנכון. ההישגים שלו, ולמען האמת - גם המאמצים מצדו - אפסיים.
בחלק מהתחומים קיימת נסיגה גדולה. בחלק אחר - דיבורים בלתי פוסקים, במשך שנים, על משהו שעומד להתרחש בעוד רגע. ובחלק המרכזי של התחומים - סטטוס קוו מאופק ועד סוף. ההתבוססות הזו בהווה בלתי נסלחת לפוליטיקאי שמדבר במשך שנים על עוולות היסטוריות ועל הצורך לשנותן. אלא שנתניהו מציג את עצמו בתור פקק האמבטיה. שלוף אותו מעמדת הכוח שבה הוא מצוי ותראה איך נוצרות מערבולות וסחף מכל עבר. הפחד הזה מכשיר את המשך החידלון מצדו לצד התחושה שאין עוד מלבדו.
אולי הדיבורים מצדו של נתניהו מספיקים לפרקליטות כדי לראות בו מנהיג ימני ואולי לא, אך המוקד כלל אינו שם. אחרי שני עשורים וחצי בהם כל ראש ממשלה שכיהן כאן "זכה" לטעום מנחת זרוען של רשויות התביעה גם נתניהו הפך אתמול לנאשם. אך נתניהו אינו נאשם כי הוא מנהיג הימין. הוא נאשם כי הוא מנהיג. כי הוא עוסק בפוליטיקה ברמה הכי גבוהה שלה, על ההיבטים הנעימים שבה ועל אלה שפחות.
כשהפרקליטות תסיים לטפל בנתניהו תהפוך הפוליטיקה באופן סופי לשדה הנשלט בידי יועצים משפטיים המגדירים לנבחרי הציבור גבולות גזרה צרים במיוחד. זה התחיל בסירוסה של הפוליטיקה בהקשרה המנהלי בשנות השמונים. החוק עמד אז לצד הפוליטיקאים, אך הסבירות נפלה בשבי הפקידות המשפטית. זה המשיך בסירוסה החוקתי של הפוליטיקה במחצית שנות התשעים, כשחלק מהחוקים הפכו ללא לגיטימיים בשל המהפכה החוקתית אותה הנהיג נשיא העליון לשעבר, השופט אהרן ברק. וזה מגיע לשיאו כעת כשהפוליטיקה עצמה הופכת לעניין שאינו לגיטימי.
הטענה לפיה מתן סיקור חיובי מעולם לא נתפס כעבירת שוחד היא לא רק טענה דוקטרינרית משפטית. היא קודם כל טענת-מטא. היא אומרת משהו מאוד עמוק על יחסי פוליטיקה ומשפט. היא מבהירה שמעולם לא נכנס המשפט הפלילי לתוככי ההליך הפוליטי ובחן את צורת התנהלותו לפי קריטריונים המתאימים לזירות עברייניות. זו בדיוק הסיבה שהתקדימים המשפטיים אינם קיימים. זו כנראה הפעם הראשונה, ברמה עולמית, שהפוליטיקה מתחילה להיבחן באופן הזה.
נתת פעם שקל לילד שלך?
זה המאבק הראוי שנתניהו מנהל כעת. מאבק על שחרורה של הפוליטיקה מלפיתתו של המשפט הפלילי. אלא שהטרגדיה היא שנתניהו הוא הדוגמן הכי פחות מוצלח למאבק הזה. העירוב של פרשת 1000 האישית, שעניינה נהנתנותו האישית של נתניהו, יחד עם פרשות 2000 ו-4000, שעניינן גבולה הלגיטימי של הפוליטיקה, מזהם את המאבק. האישי מתערבב בציבורי והאופורטוניזם נשפך כמים. זה לא רק נתניהו. זה גם רשימת התומכים בו שנראית כאילו נבחרה על ידי סוכנות שחקנים שביקשה ללהק את הכי פחות כשירים לתפקיד.
כששמעתי אתמול את מיקי זוהר, יו"ר הקואליציה, מסביר למראיינת באולפן הטלוויזיה שאין מה להתבייש בקבלת מתנות אסורות במאות אלפי שקלים, בתיק 1000, כי עבור ארנון מילצ'ן, העשיר המופלג, הסכומים האלה הם " שום דבר" - שפשפתי את אוזניי בהשתוממות. אבל זוהר המשיך בדברי הסניגוריה שלו ומשל משליו - "זה כמו שאת תתני לילד שלך שקל; נתת פעם שקל לילד שלך?". ההסבר המופרך הזה ניתן לצד ההתנצלות מצדו של זוהר על כך שהוא אינו נמצא פיזית בבית המשפט יחד עם נתניהו. מישהו, הסביר זוהר, חייב להיות באולפנים כדי לייצג את הקייס של נתניהו בתקשורת. ולאסונו של נתניהו את הקייס שלו הוא אכן ייצג.
ומי בכל זאת היה עם נתניהו בבית המשפט בשעה שזוהר הפעיל אש רתק רטורית באולפנים? טיפוסים מסוגו של גדי יברקן, סגן השר לביטחון פנים - דוגמה ומופת לסרגל ערכים ישר. יברקן התייצב אתמול בבית המשפט צמוד צמוד לנאשם מספר אחת וחיזק אותו. רק לפני חודשים ספורים כשהאופק הפוליטי שלו היה עדיין בכחול-לבן תקף את עצם האפשרות שנאשם בפלילים ישמש כראש ממשלה, אבל כעת חשוב לו לחזק. לא מהבית. בבית המשפט עצמו. הוא עשה זאת יחד עם שורת טיפוסים החולקים איתו את אותה מערכת מוסר מתוחכמת, מורכבת ובעיקר - משומנת.
ההתנהלות הזו מביכה. אבל היא בעיקר טרגית. היא מערבת בין מאבק לגיטימי וראוי שנתניהו מוביל נאמנה אל מול רשויות התביעה והייעוץ המשפטי, עם מאבק אישי ונמוך, כזה הנובע מהצדדים הפחות מלבבים באישיותו של נתניהו. מהתהומות האישיותיות המוכרות לכולנו בהם אין הוא שולט ביצריו. אלה הצדדים שמפילים את נתניהו פעם אחר פעם. כעת הם גם מזהמים את המאבק הראוי שלו.
במקום שנתניהו ייצג בעניין זה את כל מי שרואה את החשיבות הגדולה שבהותרת הפוליטיקה משוחררת מכבלי המשפט, מימין וגם משמאל, מוצא את עצמו נתניהו נתמך על ידי חבורה אחרת לחלוטין. שילוב של ביביסטים ואופורטוניסטים. איזו טרגדיה.
הכותב הוא תלמיד לתואר שלישי בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית. שימש בעברו בתפקידי ייעוץ שונים בכנסת ובממשלה בתקופתה של איילת שקד כשרת המשפטים. מעניק כיום ייעוץ משפטי ורגולטורי לגופים שונים, וביניהם בנק הפועלים
***חזקת החפות: יודגש כי גם לאחר ההחלטה להגיש כתב אישום נגדם, ראש הממשלה בנימין נתניהו, איריס ושאול אלוביץ' וארנון (נוני) מוזס מכחישים את המיוחס להם, לא הורשעו בביצוע עבירה, ועומדת להם חזקת החפות.