עמיר פרץ / צילום: שלומי יוסף, גלובס
חג הביכורים תפס אותנו השנה לפני שהמשק הספיק להפשיר ממשבר הקורונה. אם בשנה רגילה היה אפשר להסתפק בקשירת כתרים לתנובת החלב והדבש, הפעם עולות שאלות דוחקות על המדיניות הכלכלית שצריך לאמץ - בתחומי הייצור בכלל, ובחקלאות בפרט. לשר הכלכלה החדש עמיר פרץ יש תשובה נחרצת: "כל העולם בתקופת הקורונה לא מהסס לרגע, ומודיע שהתוצרת המקומית שלו תקבל הגנה", הוא אמר לאריה גולן ב"הבוקר הזה". לדבריו, הוא יעשה הכול כדי להגן על תוצרת הארץ ולהבטיח את המשך הייצור האסטרטגי המקומי, "כדי שלא נמצא את עצמנו במשבר כזה כמו הקורונה, או במלחמה, כשיש ענפים שלמים שאין בישראל".
אבל הגנה על חקלאים ויצרנים היא רק אחד הכלים בארסנל התגובות שמדינות יכולות לנקוט במשבר כלכלי. האם זאת באמת הייתה התשובה המקובלת בעולם לאתגר שיצרה המגפה? העובדות מלמדות שלא. למעשה, כמעט לא היו מדינות שניסו לצמצם את התחרות מחו"ל כדי לגונן על החקלאות המקומית.
המרכז לסחר בינלאומי (ITC), סוכנות משותפת של ארגון הסחר העולמי והאו"ם, יצר מאגר מידע מקיף על כ-300 שינויים זמניים בתנאי הסחר שמדינות העולם הנהיגו בחודשים החולפים כדי להתמודד עם מגפת הקורונה. החוקרים מצאו ש-103 מדינות החליטו דווקא להקל על יבוא חלק מהמוצרים. המדינות האלה נמצאות בכל רחבי הגלובוס - באירופה, באמריקות, באפריקה ובמזרח אסיה. רק 10 מדינות בחרו רק להקשיח את המגבלות על היבוא, ובהן מצרים, ירדן, עיראק ואיראן. 14 מדינות, כמו רוסיה, סין, אוסטרליה וטורקיה, נקטו מדיניות מעורבת. 112 מדינות לא שינו את מדיניות הסחר שלהן לכאן או לכאן, רובן באפריקה, במזרח התיכון ובאמריקה הלטינית. ישראל היא אחת מהן.
במילים פשוטות, לעומת 117 מדינות שהגיבו למשבר בהקלות מסוימות על היבוא, רק 24 מדינות הוסיפו חסמים.
הדרך הנפוצה ביותר לעודד יבוא בצל המגפה הייתה להפחית באופן זמני את תעריפי המכס על מוצרים מסוימים, ולעתים לבטל אותם לחלוטין. 83 מדינות, קבוצות של מדינות (כמו האיחוד האירופי או האיחוד הכלכלי האירו-אסייתי) וטריטוריות (כמו גיברלטר) בחרו באמצעי הזה. הקלות אחרות באו לידי ביטוי בהגדלת מכסות יבוא או הקטנת הביורוקרטיה הנדרשת מהיבואנים. רק מדינה אחת ויחידה במאגר של ITC החליטה להעלות את שיעור המכס: באיי פיג'י התייקר המכס על יבוא דלקים. אבל במקביל, פיג'י הפחיתה את המכס על יבוא צורכי רפואה.
תעריפי המכס לא העידו על מצוקת מזון
רוב צעדי החירום האלה לא נגעו כלל לתנובה חקלאית. ההקלות על היבוא נגעו בדרך כלל לאספקת ציוד רפואי: תרופות, מסכות, אמצעי מיגון, מכונות הנשמה. 80 מדינות ניסו למנוע מחסור בציוד רפואי באמצעות הורדת מכסים, צמצום ביורוקרטיה והקלות אחרות. רק 19 מדינות הטילו הקלות דומות על יבוא מזון. נראה שהדאגה העיקרית לא הייתה מחסור באוכל, אלא במוצרים חיוניים להתגוננות מהנגיף עצמו.
ההגבלות המעטות שהוטלו על יבוא נועדו בדרך כלל להגן לא על היצרנים המקומיים, אלא על בריאותם של הקונים. כמה מדינות אפריקאיות שנשענות על בגדי יד-שנייה מהמערב, כמו קניה, אוגנדה וזימבבואה, אסרו לייבא לשטחן מוצרי טקסטיל משומשים. הן חששו שהבדים ישמשו להפצת הנגיף. האגודה למוצרי טקסטיל יד שנייה ומוצרים ממוחזרים (SMART) ניסתה להניא אותן מהאיסור, בטענה שהחשש הזה בלתי מבוסס, אבל עד כה אוגנדה היא היחידה שחזרה בה מהאיסור.
מטעמים דומים, כמה מדינות אסרו יבוא של בעלי חיים. גאורגיה, ירדן ורוסיה אסרו לייבא חיות בר מסין. הרוסים הטילו הגבלות מיוחדות על הבאת "חיות אקזוטיות", אבל האיסור הזה בוטל בינתיים. סין, מצדה, וגם וייטנאם, הטילו איסור גורף על יבוא חיות בר. גם כאן, המניעים היו קשורים כנראה למרק עטלפים יותר מאשר לדאגה לכלכלה המקומית.
לא כל השינויים במדיניות היבוא נבעו כמובן מהקורונה. לפני כשנתיים, ב-2018, פרצה מלחמת סחר בין ארה"ב לסין. במאבק הזה הכבירו שתי המדינות עוד ועוד מכסי מגן זו על תוצרתה של זו. יכולנו לצפות שדווקא בזמן המגפה, כשארצות העולם מתחרות על השגת ציוד רפואי, מלחמת הסחר הזו תעלה מדרגה. המציאות הייתה יותר מורכבת: מצד אחד, סין וארה"ב דווקא הקלו זמנית את היבוא זו מזו. מצד שני, בתחילת מאי סין הטילה מכס על יבוא שעורה מאוסטרליה, צעד שפרשנים קשרו למלחמת סחר.
שומרים את מכונות ההנשמה קרוב לחזה
על כל פנים, הנתונים מאשרים שגם במדינות אחרות מוטרדים מהאתגר שפרץ הצביע עליו - הבטחת כושר ייצור מקומי. במדינות רבות חששו שלמרות הסרת החסמים, יהיה קושי להשיג בחו"ל מוצרים חיוניים. לכן רוב השינויים הזמניים בתנאי הסחר נועדו להקשות על מכירת התוצרת המקומית לחו"ל. במאגר המידע של ITC נמצאו 98 מדינות שהטילו הגבלות מסוימות על היצוא משטחן. רק חמש מדינות החליטו להקל על היצוא: הודו, פקיסטן, גרמניה, זמביה וג'מייקה.
רוב ההגבלות האלה נועדו להשאיר ציוד רפואי חיוני בתוך גבולות המדינה. ישראל, למשל, אסרה בזמן המשבר לייצא מכונות הנשמה. רק מדינות מעטות הגבילו יצוא של מוצרי מזון.
צעדים כאלה לצמצום היצוא עוררו בעולם חשש מפגיעה בשרשראות האספקה. כמה מהמדינות החברות בארגון הסחר העולמי - ובהן מדינות האיחוד האירופי, ארה"ב, בריטניה, אוסטרליה, קנדה, ברזיל, סין ועוד - פרסמו ב-22 באפריל הצהרה משותפת שבה הבטיחו "לנהוג בריסון בהקמה של מחסני מזון מקומיים למוצרים חקלאיים המיועדים לרוב ליצוא". מחסנים כאלה עלולים לשמש לאגירת תוצרת חקלאית מקומית שבימים כתיקונם הייתה נשלחת לשווקים זרים. בכל מקרה, גם אם אפשר לראות באגרנות כזאת הגנה על הצרכנים המקומיים, קשה יותר לראות בה הגנה על היצרנים.
לקריאה נוספת:
מעקב אחר מדיניות הסחר בימי הקורונה - מרכז הסחר הבינלאומי
"התגובה למגפת הקורונה: סחר חופשי ואמין במוצרי חקלאות", ועדת החקלאות בארגון הסחר העולמי
"קוביד-19 ומסחר בינלאומי", OECD
מלחמת הסחר סין-ארה"ב - אתר גלובס