הודעת המערכת של "ניו יורק טיימס" בעקבות הדעה השנויה במחלוקת שגרמה להתפטרות העורך / עיצוב: טלי בוגדנובסקי , גלובס
ג'יימס בנט, עורך מדור הדעות של ה"ניו יורק טיימס", "התפוטר" מתפקידו אחרי שזכה לביקורת נוקבת, מבית ומחוץ, על שאישר לפרסום טור דעה שבו קרא הסנאטור הרפובליקני מארקנסו טום קוטון לשלוח צנחנים חמושים כדי להשיב את הסדר לערי ארצות-הברית ולטפל במי שהוא כינה "פורעים". קוטון השתמש בביטויים שונים בעלי קונוטציה של השוואת אפרו-אמריקאים לפורעי חוק, תוך שהוא צייר את המצב בארצות-הברית כקטסטרופלי. בנט התנצל, אך לאחר שהסתבר שלא קרא בעצמו את המאמר לפני הפרסום ושלא נבדקו העובדות שתוארו בו - גם התפטר.
הסיפור הזה מחדד את השאלה למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על מגוון של דעות, ובאופן יותר קונקרטי - מה מהותם של מדורי הדעות בעיתונות ומה צריכים להיות גבולות ההכלה שלהם.
מדורי הדעות נדרשים מפני שהם מעניקים פשר והקשר למה שנכתב בעמודי החדשות; חשוב שיימצאו בהם דעות שונות של אנשים שונים, ממגדרים וממגזרים שונים; צריך סובלנות והכלה כלפי קולות רבים ונדרשת "סקרנות אקטיבית" מצד עורכי מדורי הדעות למצוא את מי שאין להם קול ולהשמיע אותו. אבל כל אלה כבר ידועים ומוסכמים. השאלה היא מה קורה במקרים הקשים שבהם עקרון המגוון פוגש עקרונות אחרים, כמו במקרה של ה"ניו יורק טיימס". הנה שתי קריאות כיוון.
ראשית, מגוון ודיון פתוח אינם צריכים להוביל לחוסר יושר או היעדר גילוי נאות. טורי דעה חייבים לכלול עובדות מדויקות. אחד האתגרים החשובים ביותר של התקשורת הממוסדת הוא להפריך דיסאינפורמציה ואי אפשר לנהל את המלחמה בעמודי החדשות, ובמקביל להשאיר את עמודי הדעות חשופים לשקרים ולשקרנים. בית המשפט העליון, בתביעת הדיבה המפורסמת של אריאל שרון נגד העיתונאי עוזי בנזימן, בחר בדרך הקלה וקבע שכאשר מדובר בטורי דעה אפשר לא לדייק בעובדות, ועדיין להיחשב תם-לב. בעולם של פייק ניוז ו"עובדות אלטרנטיביות", העמדה הזאת צריכה להשתנות. ידעו כל בעל טור וכל מי שרוצה לראות את שמו בעיתון: התוכן העובדתי יעבור הליך של אימות כאילו היה ידיעה בעמודי החדשות.
שנית, מגוון איננו "הכול כלול". הדעות הלא מקובלות צריכות לקבל מקום בדיון הציבורי, גם אם הן מכאיבות לחלק מן הקוראים או אפילו נדמות להם כמסוכנות. אבל הדבר צריך להתבצע מתוך בהירות מוסרית. אחרת, זו כניעה לאיזה "פלורליזם מלאכותי" שמטרתה להרגיע מבקרים קולניים שטוענים לסתימת פיות או ל"שמאלנות". בהתלבטות האם לפרסם טור דעה כזה או אחר אפשר להיעזר בשתי שאלות מנחות: האם אנחנו הופכים את העולם ליותר מובן ורב ממדי עבור הקוראים? האם אנחנו תורמים לגילוי האמת? זאת יש לזכור: גיוון איננו בהכרח איזון שיתבטא בהבאת דעה נוגדת על כל דעה שמתפרסמת. עשויות להיות סוגיות שלגביהן אין מקום לדיון בשני צדדים, ואין פסול בקביעת הגבול המוסרי גם במדורי הדעות.
כדאי גם לזכור ששורש המחלוקת לגבי הצורך בסימון גבולות טמון בחשש מפני מתן כוח למי שיתבקש להחליט מהם הגבולות האלה: המחוקק? בתי המשפט? בודקי התוכן של טוויטר? משטרת הפוליטיקלי קורקט? עורכי מדורי הדעות בעיתונים? יש החוששים שמתן כוח צנזוריאלי לכל אלה הוא מסוכן ועדיף שאיש לא יקבע גבולות. אחרים סבורים כי הנזק של ביטויי שנאה והפוגענות שלהם גדול יותר מהחשש מפני הצנזורים.
בעיניי, מדור הדעות בעיתון איננו לוח מודעות שתפקידו להיות צבעוני, מושך טראפיק ו"ניטרלי" במובן של הכלת כל הדעות האפשריות. הרי הניטרליות עצמה היא מבנה מפואר של הטיות. יש לדרוש מעורך מדור הדעות "גיוון אחראי", ותפקידו הוא להכריע אלה דעות, פוליטיות ככל שתהיינה, מתאימות לעולם הערכים של העיתון, וגם אלה דעות לא מתאימות. לפעמים, זה עשוי להכניס אותו לעין הסערה הפוליטית, וזה מחיר שיהא עליו לשלם.
הכותבת היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה
*** גילוי מלא: ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר השתתפה בחיבור הקוד האתי של "גלובס"