הפגנה מחאה ברחבי העולם בעקבות רצח ג'ורג' פלויד / צילום: Luca Bruno, Associated Press
הסערה שמתחוללת בימים אלו סביב מאמר הדעה שפרסם הסנאטור הרפובליקני טום קוטון ב"ניו יורק טיימס", שבו קרא לשלוח יחידות של הצבא האמריקאי כדי לדכא את המחאה הסוערת נגד הגזענות בארה"ב, רושמת פרק מעורר התפעלות בהיסטוריה של העיתונות האמריקאית. הדבר נכון גם למקרה דומה שהתרחש ממש במקביל ב"פילדלפיה אינקוויירר", בו כותרת מאמר ("Buildings Matter, Too") שיצרה לכאורה משוואה בין חיי השחורים והנזק שנגרם לבניינים בעיר כתוצאה מההפגנות, עוררה מחאה עזה מחוץ לעיתון וגם בתוכו. בשני המקרים התגובות הסוערות של עיתונאים ועיתונאיות בתוך המערכות כמו גם של קוראי העיתונים הביאו את העיתונים לחשבון נפש פומבי ונחרץ והסתיימו בהתפטרות של הנושאים באחריות - עורך מדור הדעות של ה"ניו יורק טיימס" ג'יימס בנט, ועורך "האינקויירר", סטאן ווישנובסקי.
מה שעלול להיראות במבט מרחוק כעריפת ראשים וצמצום מדאיג של השיח תחת מכבש הבון-טון הליברלי והתקינות הפוליטית הוא למעשה תהליך מעורר התפעלות שבו העיתונות - דרך עיתוני איכות שמובילים את הדרך - מחזירה לעצמה את מעמדה ההיסטורי כמובילת שיח. כזו שמתחבטת בשאלות יסוד של ראוי ובלתי ראוי, קובעת גבולות גזרה ומסמנת דרך לחברה האמריקאית כולה. אל מול הרשתות החברתיות שמעודדות שיח אלים, מוקצן ומסוגר ותורמות לתהליכי פירוק חברתי בעולם כולו, מה שקורה כעת בחדרי חדשות וגופי תקשורת בארה"ב מחזיר משהו מהכבוד הגזול של המושג "שיח ציבורי" וככזה - מעורר תקווה.
בעוד שבטוויטר ופייסבוק - חברות שמתנהלות תחת בלבול מנהיגותי של יזמים ואנשי טכנולוגיה שמצאו את עצמם בתפקיד עורכי-על של האנושות - מתלבטים בשאלות בסיסיות של אמת ושקר והאם ראוי לסמן את השקרים ודברי ההסתה שמפזר הנשיא דונלד טראמפ (בטוויטר החליטו לסמן ופתחו חזית מול טראמפ, בעוד שצוקרברג נמנע מסימון והסתפק בלהרים טלפון אישי לנשיא), עיתונות האיכות בארה"ב עוסקת בשאלות גבוהות יותר, כאלו שמחזירות למילים, ליחידות הבסיס של התקשורת האנושית, את כבודן האבוד: מה ההשלכות האפשריות של התבטאות ואיפה עובר הקו בין חופש הביטוי לאחריות חברתית.
כמו שהילארי קלינטון היטיבה לנסח בזמנו: ככל שהם יורדים נמוך יותר - אנחנו נגביה עוף. בעוד שצוקרברג שומר על פני ילד מבולבל שמתקשה להבחין בין הגנה על חופש הביטוי לשיקולי רווח, ב"ניו יורק טיימס" לוקחים את עצמם ברצינות, הו כן, ברצינות תהומית, וזה דבר משמח כל כך.
מופת של שיח פתוח ושקוף אל מול הקוראים
המאמר של קוטון לא היה סתם מאמר דעה "ימני" שאפם של העיתונאים הפרוגרסיביים ב"ניו יורק טיימס" לא היה יכול לשאת את צחנתו. קוטון קרא לשלוח את הצבא האמריקאי כדי לדכא בכוח הפגנות של אזרחים, שחלקן גלשו לאלימות ומעשי ביזה. אזרחים, רבים מהם שחורים, אבל לא רק, שביקשו לבטא כעס וזעם שמבעבעים ממעמקי החברה האמריקאית ולערער על יחסי הכוח בחברה שבה יש גזענות פושה ואי שוויון בולטים. חברה שבה מעטים טובעים בכסף וצוברים כוח עצום והמונים שלא יכולים להרשות לעצמם ביטוח רפואי ראוי. בדברים שכתב, ביקש בעצם קוטון לערער את היחסים שבין האזרחים לשלטון - במקום לראות באזרחים הריבון, בעלי הבית של מדינתם, כפי שדמוקרטיה אמורה להיות, הוא ביקש לסמן אותם כאויבים, כאלה שהריבון רשאי לחסלם בנשק.
אפשר היה לראות בכך מאמר קיצוני וקצת מקומם שאולי לא יזיק לאיש וכדאי לתת לו במה כחלק ממגוון הדעות שיש להן מקום, אלמלא הנסיבות הקיימות בארה"ב - נשיא מסית והזוי שהלכה למעשה פועל למימוש צעדים כאלו, שלח את חיילי המשמר הלאומי כדי לסייע בדיכוי המהומות בוושינגטון, ושופך חביות של דלק וגפרורים לחבית הנפץ של הגזענות בארה"ב. אפשר אולי היה להכיל את הרעיון אלמלא מעמדו של הכותב: פוליטיקאי בכיר ממפלגתו של טראמפ שמבקש לחזק את מעמדו כיורש אפשרי דרך הקריאה הזאת.
בדומה למבחן המפורסם שקבע בית המשפט האמריקאי ואומץ בהמשך על ידי בג"ץ בישראל (פסיקת "קול העם") - גבולות חופש הביטוי אינם מוחלטים, אלא תלויי נסיבות. אם ההתבטאות מעמידה "סכנה ברורה ומיידית", קרי סכנה שהיא גם בעלת עוצמה וגם קרובה למימוש - ההגבלה היא מוצדקת. בעידן טראמפ - רעיון של חיילים יורים באזרחים מפגינים הוא לגמרי בר מימוש.
במקום שסוגיות כאלו יתגלגלו לבית המשפט, המקום הנכון להתחבט בהן הוא במות התקשורת עצמן, בידי מחוללי השיח - כותבים ועורכים. מה שנעשה ב"ניו יורק טיימס" וגם ב"פילדלפליה אינקוויירר" הוא מופת של שיח פתוח ושקוף אל מול הקוראים שבסופו נקיטת עמדה חד-משמעית.
לא, אמרה מערכת "האינקוויירר", שלמותם של בניינים איננה שווה לשלמות גופם של בני אדם, אנחנו מתנצלים. הרי זה בדיוק מה שהסיסמה של תנועת המחאה ביקשה להגיד: חייהם של שחורים כן חשובים, חשובים כבני אדם אחרים, חשובים יותר מאלו של בניינים.
דווקא בישראל קל מאוד להבין עד כמה מילים משנות מציאות. מהמרפסת בכיכר ציון ב-1995 ודברי הסתה של רבנים עד לרצח ראש ממשלה וכן ההתבטאות של השר אמיר אוחנה כי "מי שיתקוף שוטר - דמו בראשו", עד לאלימות גואה של המשטרה כלפי אוטיסט במזרח ירושלים, אריתראים בדרום תל-אביב וגם עיתונאים בהפגנה בלב תל אביב. המילים שאנחנו נותנים להן במה, ביקש ה"ניו-יורק טיימס" להזכיר, יכולות לשנות מציאות ואנחנו לוקחים אותן ברצינות גמורה.
הכותבת היא חוקרת תקשורת, מרצה אורחת בבית הספר לעיתונות באוניברסיטת סן חוזה, קליפורניה