חיילים תופסים שליטה על ההפגנות ברחבי ארה"ב / צילום: Alex Brandon, Associated Press
התפטרותו של ג'יימס בנט, עורך מדור הדעות של עיתון ה"ניו יורק טיימס", העלתה שוב לדיון את גבולות השיח וחופש הביטוי בארה"ב ובמקומות רבים בעולם. העיתון שסיסמתו "כל החדשות שראויות לדפוס" מצא את עצמו בליבה של סערה בדבר הדעות הראויות לדפוס.
בהערה שהוסיף עורך הטיימס לפני ימים בודדים למאמר הדעה של הסנאטור טום קוטון נכתב ש"המאמר אינו עומד בסטנדרטים שלנו ולא היה צריך לפרסם אותו. העורך מודה שהסנאטור וצוותו עשו הכל למען פרסום המאמר ושיתפו פעולה עם העיתון אך העיתון נהג בפזיזות", ולטענתו "תהליך העריכה היה בהול ופגום".
בעניין זה יש להבחין בין האחריות בכתיבתו של הסנאטור ובין האחריות של מערכת העיתון. אחריותו של הסנאטור היא לכתוב את העובדות הנכונות ולבסס עליהן את הטיעון אותו הוא רוצה להציג כנציג ציבור. זו אחריותו לבטא את אחת הדעות הרווחות בחברה האמריקאית, גם אם היא אינה פופולרית במיוחד בקרב עורכי העיתון. כל עוד הוא אינו קורא להפרת החוק או להתנהגות בלתי מוסרית אין בכך כל פסול. להיפך, בכך הוא משרת את תומכיו, את הציבור הרחב ואת השיח הציבורי.
מי שקורא את מאמרו של הסנאטור מבין שהוא לא קרא להפעיל את הצבא באלימות חסרת רסן נגד אזרחים תמימים שאינם מאיימים על סביבתם. למרות הכותרת המתלהמת, "שילחו את החיילים", הוא קרא למשמר הלאומי ולצבא לסייע לאכיפת החוק במדינות השונות בהן הביזה והאנרכיה הגיעו לסף שבו המשטרה עמדה חסרת אונים. מבחינה זו סנאטור קוטון יכול למצוא את עצמו בחברה טובה לצד עשרות אחוזים מקרב האמריקאים שתומכים בסקרי דעת קהל מהימים האחרונים במשלוח המשמר הלאומי והצבא למקומות בהם האנרכיה שולטת.
זו לא תהיה הפעם הראשונה, שהדברים נעשו משני צדי המתרס הפוליטי, כאשר האלימות הגיעה מקרב לבנים או שחורים. נשיאים רבים קראו ואף הורו להכנסת המשמר הלאומי ואפילו את הצבא במקומות בהן שלטה אלימות ואנרכיה. למשל: לאחר שאלפי לבנים התפרעו בשנת 1962 כדי למנוע שילוב של סטודנטים שחורים באוניברסיטת מיסיסיפי, הנשיא ג'ון פ' קנדי שלח חיילים בכדי להפסיק את האלימות. באותה מידה הנשיא בוש האב שלח 30 שנה אחר כך כ-4,000 חיילים כאשר הייתה אנרכיה ואלימות בלוס אנג'לס בעקבות הכאתו של רודני קינג בידי שוטרים לבנים.
עם זאת, לצד הלגיטימיות בהבעת הדעה, במאמר עצמו ניתן להצביע על פרטים שהוצגו כעובדות מבוססות, אך הן טרם אוששו ונתונות בספק. למשל: טרם הובהר מהי מידת מעורבות גורמי שמאל רדיקלים בתכנון ההפגנות ומעשי הביזה, שהסנאטור כבר ראה בהם אשמים, או מה היה אופי התנהלות השוטרים בכל ההפגנות בארה"ב. בין היתר, המאמר חטא גם בכך שהציג בתור חובה חוקתית של המשטר הפדרלי להגן על המדינות השונות מפני אלימות מקומית.
לכן לצד אחריותו של הסנאטור ראוי לדבר גם על אחריות מערכת העיתון בפרסום המאמר. עורך מדור הדעות, שהודה שלא קרא את המאמר ולא בדק את העובדות המצוינות בו, שגה ופעל בחוסר מקצועיות. זו הובילה לחוסר אחריות בבחירת הכותרת המתלהמת "הכניסו את החיילים". הכותרת, שנכתבה על ידי "הטיימס", ולא על ידי קוטון, הייתה עוד דלק שנוסף למדורה הנוכחית בשיח המתלהט האמריקאי והייתה מיותרת.
מעבר לכותרת המאמר שהעיתון בחר והשאלות בדבר העובדות השגויות או נתונות בספק, שציין הסנאטור, יש עוד היבט נוסף. מערכת "הניו יורק טיימס" מתחה ביקורת בדיעבד על מה שהם קוראים "נימת החיבור", שנפלה "מהגישה המחשבתית שמקדמת דיון מועיל". לטענתם היה חוסר איזון בין מאמרי הדעה, והם כשלו בכך שלא הצליחו להציע הקשר נוסף מתאים.
נימת החיבור אינה עילה מספקת כדי לפסול טור דעה. ראוי היה להביא במדור הדעות, טור שיציג עמדה הפוכה ויקדם את הדיון, אך בחברה דמוקרטית נאמרים בחלל האוויר דעות שונות שלעתים נימתם אינה נעימה לאוזני רבים. זו טיבה של החברה בה אנו חיים. אסור להשתיק דעות מסוימות ולהציג רק את הפופולריות שבהן, אלא לבחור מהן הדעות הראויות לדפוס ולהדפיס אותן, מתוך רצון לקדם שיח פתוח, אמיתי והוגן.
הכותב הוא מומחה לאתיקה מקצועית מביה"ס לתקשורת באוניברסיטת אריאל