נלי תגר / צילום: רונן פדידה
תעשיית הבידור ספגה מכה אנושה בעקבות משבר הקורונה. ביקשנו משישה אמנים מוכרים - חמי רודנר, אורן ברזילי, נלי תגר, נדב אבקסיס, יונתן רזאל ופבלו רוזנברג - לספר על ההתמודדות עם הסגר, קשיי הפרנסה ועל הציפיות מהמדינה
"מרץ-אפריל היו אומרים להיות חודשים חזקים מאוד, פורים, יום האישה, מופעים, הכול הלך. ניסיתי לעשות הופעה בסמטה, היה כיף אבל הפסדתי כסף. שילמתי למנהלת ההצגה, לסאונדמן, תאורה, נהג ולי עוד יש הצגה מאוד רזה. אבל אני חייבת את זה, כמו ספורטאי שחוזר מפציעה וצריך להחזיר את הגוף לכושר. יושבת מול הקהל ומשמחת אותו ואת עצמי.
"הזום לא בשבילי. זה כמו לעשות סקס דרך האינטרנט, זה לא אותו הדבר. המזל שאני לא חייבת לעשות את זה כרגע, כי יש לי טור קבוע בעיתון ותוכנית ברדיו תל אביב, קריינות לפרסומות, אז המצב האישי שלי הוא יחסית בסדר, אבל המאפרת שמלווה אותי לא יכולה לאפר אנשים בזום והנהג לא יכול לנהוג בזום והמסעדות ב'אם הדרך' או צומת קסטינה, שם כל הוואנים של האומנים עוצרים בשעה חמש בדרך להופעות, לא יכולים למכור אוכל בזום. התרבות היא 5% מהתל"ג ומפרנסת 200 אלף משפחות ישראליות, ובכל זאת לא מקבלת התייחסות.
"אנחנו לא מבקשים נדבות, אלא את מה שמגיע לנו. אם נמנע מאיתנו לעבוד בגלל צו ממשלתי, כמו צווי חירות שניתנים במלחמה, וזו מלחמה בנגיף, אז מגיע לנו פיצוי. 200,000 איש בתעשייה הזאת לא יודעים מה לעשות, לא מצליחים לחיות. למיקי מוכתר ולמיכל הקטנה יש 150 עובדים בהפקות שלהן, לא כמוני, ארבעה, והם מובטלים. ומה עם האנשים בבוקינג, המזכירות, הסוכנים?
"מתעלמים מאיתנו כי זה קל. אנחנו מעטים יחסית, יש לנו לובי קטן, לא כמו אל על או רשות שדות התעופה, ואין לנו שאלטר. הם יכולים לסגור את השמיים. מה אנחנו נעשה? לא נופיע? נורא מפחיד. בשנים האחרונות גם עברנו דה לגיטימציה אגרסיבית שהפכה אותנו לאנשים לא לגיטימיים וזה נורא. כי כשקוראים לנו לבוא לעזרה ולהתנדב למטרות חשובות, אנחנו הראשונים שבאים ובאהבה.
"נכנס עכשיו שר תרבות חדש, ומהמפגשים שהיו איתו נראה שהכיוון הוא אחר. אני לא נמצאת בתיאטרון הרפרטוארי, הנתמך, התיאטראות ואולמות התרבות, שקיבלו פיצוי, רק בהפקות עצמאיות. אי אפשר לעצור שם, אלא לפצות את כולם. את שואלת אם קיבלתי משהו מהמדינה? אפילו לא שקל".
שחקנית תיאטרון וטלוויזיה. בת 37, נשואה ואם לבן. בשנה שעברה העלתה לראשונה מופע סטנד-אפ משלה