חמי רודנר / צילום: כפיר זיו
תעשיית הבידור ספגה מכה אנושה בעקבות משבר הקורונה. ביקשנו משישה אמנים מוכרים - חמי רודנר, אורן ברזילי, נלי תגר, נדב אבקסיס, יונתן רזאל ופבלו רוזנברג - לספר על ההתמודדות עם הסגר, קשיי הפרנסה ועל הציפיות מהמדינה
"היה לי מזל גדול, ורק במרץ הייתה לי ירידה בעבודה. באפריל קיבלתי פנייה מאוד מפתיעה ממגדלי הים התיכון לעשות שם סדרה של 26 הופעות, ומיד הבנתי שזאת הזדמנות אדירה בשבילי. הצעתי להם את 'שירים מהחדר של ההורים בקיבוץ' עם אבא שלי, עמוס רודנר, וזה אושר. עשיתי 4-5 הופעות משודרות בזום. יש אמרגנים שלא היו מוכנים לעשות את זה בגלל הסכום, אבל לי לא הייתה בעיה, מה גם שההוצאות בהופעות כאלה מצטמצמות באופן דרסטי, כי הפרסום חינם, אין הוצאות נסיעה, הישרדות נטו.
"ברגע שפתחו התקהלויות של 20 ואחרי זה 50 אנשים, התחלתי לעשות הופעות בסלון, ולאורך כל התקופה המשכתי ללמד בזום בבתי הספר שאני מלמד בהם בשוטף. המחמאה הכי גדולה שקיבלתי הייתה מרואה החשבון שלי, שאמר שההכנסות של מאי ויוני זהות כמעט לאותה התקופה בשנה שעברה.
"ממש בתחילת המגיפה הבנתי שיש פה גיים צ'יינג'ר. אותי משברים מזיזים ונותנים לי אנרגיה מטורפת. יש לי משרד אמרגנות שהיה ער לסיטואציה וגמיש, ופשוט חפרנו ברשת כל היום וחיפשנו עבודה, בלי להתבייש לנדנד, כי מה שמגדיר אותי זאת העבודה שלי. אני לא אמן ענק של קיסריה, יש לי המון פורמטים, 'איפה הילד', מופע עם דנה ברגר וירמי קפלן, לבד בכל מיני אופנים, ואני מופיע מול אנשים בני 80 פלוס ועף על זה, מספר להם על המשפחה שלנו, על אימא שנפטרה השנה, זיכרונות.
"קיבלתי בפעימה השנייה משהו ממס הכנסה, אבל לא הגשתי תביעה לדמי אבטלה, כי רק חודש אחד הייתי בלי עבודה. האנשים שהכי נפגעו הם אלה שעובדים מאחורי הקלעים של התעשייה. לחלקם אין מה לאכול, הלב שלי איתם. אנחנו צריכים לעשות מהפך תדמיתי אצל הציבור, בגלל שהייתה חזירות גדולה, בעיקר בפופ. אנשים לא הצטנעו בדרישות שלהם סביב אירועים כמו יום העצמאות. המוזיקה של יהלי סובול חשובה לא פחות מזו של הפילהרמונית. המסקנה העיקרית היא שתעשיית התרבות העצמאית צריכה רשת ביטחון וסבסוד במחירי הכרטיסים כדי להחזיק מעמד.
"יש אמנים שיש להם בעיה עם ההגבלה ל-250 צופים בהופעה, במקרה שלי זה המספר בהופעות, ככה שאין לי בעיה עם זה. וכן, אפשר להרוויח, אם יודעים להתנהל נכון ולא לבזבז. המופעים שלי תמיד מרוויחים, כי אני לא מופיע במקום שבו אני לא מרוויח כסף. יש לי ראש יזמי, והקפתי את עצמי באנשים עם הבנה כלכלית. אנחנו עובדים ביחד, כשהדגש הוא על עבודה. אני חושב על המקצוע שלי כעל עבודה ולא כעל פנטזיה, וזה ההבדל הגדול. צריך לקחת בחשבון ששיא המשבר עוד לפנינו, ולכן אני עדיין בחפירות, עמוק בתוך החושות, כנראה שלעוד הרבה זמן".
זמר. 55, נשוי ואב לשלושה. מייסד להקת "איפה הילד", הוציא ששה אלבומים כסולן. השנה העלה את המופע 'שירים מהחדר של ההורים בקיבוץ'