מכתבים וכתבי יד של פרנץ קפקא הם בין הנדירים ביותר - והיקרים ביותר - בשוק המכירות הפומביות. הנסיבות האישיות וחייו הבודדים-יחסית של קפקא, לצד העובדה כי לא היה סופר מוצלח ונערץ בימי חייו, תרמו לכך שהמכתבים המעטים שהוצאו לשוק בשנים האחרונות נמכרו ב-75 אלף דולר (סותבי’ס, 2011) ו-60 אלף דולר (כריסטי’ס, 2012), שלא לדבר על כתבי יד וטיוטות של ספריו, שנמכרו במיליוני דולרים. אפילו מעטפה ששלח לאהובתו פליציה באואר בברלין, שבה כתב את שמו מאחור, ללא המכתב שהכילה, נמכרה באחרונה בכ-8,000 דולר, לפני עמלות.
אבל בפריז, בסוף השבוע האחרון, במכירה פומבית של בית המכירות Aguttes, אפשר היה לרכוש את קפקא במחירי רצפה. 38 מכתבים מקוריים של הסופר בערוב ימיו, מדכאים ומדברים על הקושי שבחיים, על אכזבותיו ואפילו מזכירים את יחסיו המסובכים עם נשים, נמכרו בסכום צנוע של 300 אלף אירו, קצת פחות מ-8,000 אירו למכתב. ולא רק הם, כ-35 מכתבים שונים של אלברט איינשטיין נמכרו יומיים לפני כן על-ידי Ader, בית מכירות פריזאי אחר, כשחלקם לא עוברים את מחירי הפתיחה הצנועים שנקבעו להם - כ-6,000-5,000 אירו; מכתב של ניטשה נמכר ב-15 אלף אירו ואפילו עותק נדיר של חיבורו של גלילאו גליליי על גרמי השמיים נמכר ב-25 אלף אירו בלבד.
שתי המכירות הפומביות הללו הן רק חלק ממכירת אוסף אחד ענק - 135 אלף כתבי יד נדירים ומכתבים של גדולי הסופרים, המדענים, האמנים ושלל דמויות היסטוריות מכל הזמנים - שבימים אלה "נשפך אל השוק". אלה היו המכירות ה-31 וה-32 של "אוסף אריסטופיל". מאחורי העובדה שאפשר להשיג קפקא בזול או פרוסט במחיר שווה לכל כיס, עומד חשד להונאת פונזי שטִלטלה את צרפת בשנים האחרונות וגרמה להפסדים של מיליוני אירו לחוסכים, ובימים אלה מזעזעת גם את השוק הבינלאומי הקטן של מכתבים וכתבי יד נדירים.
לאיש שניצב במרכז התרמית קוראים ז’ראר לריטייה, ודי מהר הוא זכה לכינוי "מיידוף הצרפתי". בעוד מיידוף המקורי, מארה"ב, ניהל הונאת פונזי שהתפוצצה אחרי המשבר הכלכלי העולמי ב-2008 ועשה זאת סביב ניירות ערך - באופן צרפתי-מאוד, הסקנדל של לריטייה עוסק בניסיון להרוויח מנכסי תרבות, תוך ניצול השאיפה של אספנים, של הציבור ושל מוזיאונים וממשלות לשים יד על כתבים מקוריים, והנכונות שלהם לשלם תמורתם הרבה מאוד. זהו סקנדל מודרני, שנע סביב הערך הכספי של העבר של התרבות והמדע, ושבו לפי החשד הונה לריטייה אלפי צרפתים שנמשכו אל האוצרות ההיסטוריים - ואל תשואה מובטחת של לפחות 4% בשנה - בסכום כולל של קרוב למיליארד אירו.
השיטה: הנפקת מניות על כתבי יד היסטוריים
לריטייה, 72, פתח ב-1990 חנות לספרים נדירים בניס תחת השם "אריסטופיל". כבר מתחילת דרכו הוא התבדל ממאות הסוחרים האחרים בצרפת המתעסקים עם מהדורות ראשונות, מכתבים, חתימות ושלל מסמכים היסטוריים. הוא לא הסתפק בעסקים הקטנים, שבהם אספנים פרטיים קונים בכמה אלפי אירו את המהדורה הראשונה של ספר הילדות האהוב עליהם - הוא רצה להפוך את הסחר בפריטים היסטוריים למבצע בקנה מידה רחב הרבה יותר; לעסק מבוסס וכלכלי, עם תשואות וקבוצות רכישה ואופציות. הוא שאף, למעשה, להפוך את הסחר בכתבי יד נדירים לשוק כלכלי מודרני.
כלי התקשורת בצרפת אוהבים לציין כי אביו של לריטייה, וגם סבו, היו שרברבים, ושהוא דמיין לעצמו עתיד מפואר הרבה יותר. בראיונות עמו סיפר לריטייה כי נחשף לעולם המכירות הפומביות כשביקר בחנות בולים בפריז לאחר שעסק שלו בתחום היהלומים פשט את הרגל. הוא נתקל בחנות במעטפת דואר ששוגרה מפריז באמצעות בלון פורח במהלך המצור על העיר בסוף המאה ה-19. זהו תת-תחום איסוף יוצא דופן בבולאות, שנקרא "Ballon Montee" - ועיקרו הפריטים שנשלחו בעזרת הבלונים הללו ליעדים ברחבי צרפת והעולם. לריטייה ו"אריסטופיל" החלו לאסוף ולמכור מעטפות כאלה, הוא עצמו הפך למומחה בתחום, וסיפר לאחר מכן כי הרגיש "כמו כורה שמצא עורק זהב".
כך, במקביל לסחר בכתבי יד עתיקים, עסק לריטייה בסחר בבולאות, והרחיב את העיסוק לבולים של נסיכות מונקו. סימנים לחוסר יושרה היו כבר אז. לפי דיווחים בתקשורת הצרפתית, הוא הורשע בשנות ה-90 בעבירה של "הרצת בולים" - ניפוח מלאכותי של שווי בולים ומעטפות של מונקו, שאותם מכר לכ-1,200 משקיעים בסכום פנטסטי של 50 מיליון דולר. לאחר שהתברר כי שוויים האמיתי הוא פרומילים מכך, נידון לריטייה למאסר על תנאי.
אבל מה שלא עבד עם בולאות, עבד בתחום כתבי היד הנדירים והמכתבים. בתחילת שנות האלפיים לריטייה החל לפתח את המודל העסקי של "אריסטופיל" ואז השיק אותו ב-2003. באותה שנה גם העביר את העסק שלו לפריז, מוקד הסחר העולמי בתחום זה.
כך עבדה השיטה: על כל פריט היסטורי שרכש, גיבשו לריטייה, עובדי החברה ונציגים עצמאיים ששימשו כברוקרים מעין קבוצת רכישה. הם קבעו מחדש את שוויו של הנכס שנרכש זה מכבר, חילקו אותו למניות בעלות, וכך אפשרו גם למעמד הבורגני הנמוך להיות הבעלים של 2% ממכתב המתאר את לבטיו של איינשטיין בנוגע לתורת היחסות, או 1% מטיוטה של אחד הכרכים ב"בעקבות הזמן האבוד", למשל. כדי למשוך את המשקיעים, הבטיחו הברוקרים ולריטייה תשואה קבועה ומובטחת לתקופה קצובה, ואת האפשרות למכור חזרה את מניית הבעלות שלהם ל"אריסטופיל" אחרי תקופה של חמש או שבע שנים ולקבל גם את הקרן וגם את התשואה. הרעיון היה כי שוויים של הנכסים רק יעלה במהלך תקופה זו.
לפי טענות המשקיעים, וחקירת התביעה הצרפתית, לריטייה והברוקרים הבטיחו לקונים תשואה מובטחת של בין 4% ל-8% מדי שנה, תלוי במשך החוזה. במקביל, לריטייה הבטיח להשקיע בהגדלת שוויים של כתבי היד או המכתבים שהמשקיעים היו שותפים להם, באמצעות פרסום ויחסי ציבור, וגם לקח על עצמו את עלויות השמירה והביטוח עליהם. כעת, הוא טוען באמצעות עורכי דינו כי הסעיפים נוסחו כך שהתשואה היא אפשרית, ושהקנייה מחדש של המניות תוך תשלום שלו אינה מובטחת.
השגשוג: רכישות שהביסו ארכיונים
העסקים פרחו במשך עשור. המכירה הראשונה של אותן מניות-מבוססות-כתבי-יד-נדירים הייתה ב-2004, ביחד עם תצוגה מפוארת שיזמה חברת "אריסטופיל" בפריז. 500 מסמכים הוצעו לרוכשים פוטנציאליים. מתחילת המילניום היו לריטייה ו"אריסטופיל" בכל מקום שבו נמכרו כתבי יד נדירים. הוא רכש ספר זעיר שכתבה שרלוט ברונטה בצעירותה תמורת מאות אלפי פאונדים, כשהוא מנצח במכירה פומבית את האגודה שנועדה להנציח אותה; הוא רכש חליפת מכתבים ארוכה בין איינשטיין לבין ידידו מישל בסו במכירה פומבית בכריסטי’ס בחצי מיליון אירו, למורת רוחם של ארכיוני איינשטיין; הוא רכש מכתבים של גוגן ושל ואן גוך, וגם את המכתב היחיד שכתבו שניהם יחדיו, והרחיב את עסקיו כך שיכללו גם רישומים ומחברות של אמנים צרפתים ידועים כמו מאטיס.
כמו כל סוחר בתחום, הבין לריטייה את הכוח שבפרסום הפריטים - מה שלעיתים עושה את ההבדל בין מכירה במחיר מינימום למחיר שובר שיאים. לשם כך, הוא פתח ב-2004 מוזיאון קטן בפריז, ושנה לאחר מכן פתח סניף בבריסל, והשקיע רבות בתצוגות פריטים מפוארות. ב-2012, אחרי השקעה של מיליונים, פתח לריטייה מוזיאון חדש ונרחב בבירה הצרפתית, שבו ביקרו רבבות בני אדם ביום ושהקנה אופי ממלכתי לעסקים הפרטיים.
לריטייה העסיק מומחים ואוצרים מובילים בבניית האוסף ובהצגתו למבקרים, וגם אפשר לרוכשים לבוא ולבקר את "היצירות שלהם" במועדים קבועים. במקביל, כבר מתחילת דרכו רכש מגזין אמנות והקדיש אותו לפריטים שנמצאים ברשות האוסף. באחד המקרים שכר לריטייה מטוס פרטי וליווה עצמו בצוות טלוויזיה כאשר השיב משוויץ את העותק המקורי - כתוב על קלף - של "120 ימי סדום" מאת המרקיז דה-סאד. ממשלת צרפת הציעה בעבר לקנות אותו ב-5 מיליון אירו. הוא קנה אותו בעשרה.
בכל אותו הזמן טרח לריטייה לחלק פרסים בטקסים חגיגיים לאישים שונים, בהם ואלרי ז’יסקר ד’אסטן, לשעבר נשיא צרפת, אנשי תרבות ופוליטיקאים. הוא שילם ביד רחבה לעיתונאים עבור הופעה באירועים וגם עבור הופעה בקטעי וידיאו פרסומיים, שבהם עדיין ניתן לצפות באינטרנט. הוא שילם עשרות אלפי אירו, ולפעמים גם מאות אלפים, תמורת טיפים על משפחה שמעוניינת למכור כתב יד נדיר מהספרייה שלה באופן פרטי, מחוץ למכירות הפומביות. העסקים והתדמית שלו פרחו, התחום זכה לשגשוג, ושורת מומחים התפרנסו מהערכות השווי המנופחות שסיפקו לפריטים שרכש - ואז שיווק לקונים - כשבמקרים רבים הוא משתמש בביטוחם במחיר אסטרונומי כסוג של הוכחה למשקיעים לגבי שוויים.
הנפילה: חשדות לניפוח שווי
השיטה עבדה בשנים הראשונות בהצלחה יחסית, אבל אז צצו הבעיות. החל משנת 2011, כמה מקרים שבהם משקיעים ניסו לקבל את כספם ונדחו, עוררו חשש לעתיד החברה והעלו את הסברה כי מדובר בהונאת פונזי שבמסגרתה כספי המשקיעים החדשים משמשים להחזר החובות למשקיעים הישנים ותו לא.
בנוסף, בעקבות רכישת כתב היד של המרקיז דה-סאד ופריטים אחרים הנוגעים להיסטוריה של צרפת, הסתבך לריטייה עם הרשויות, שרצו לשמור את הפריטים בארכיונים לאומיים. תביעה שהוגשה נגדו על החזקת מכתבים של הנשיא לשעבר שארל דה-גול הסתיימה בהפסד, והוא נאלץ להעביר אוסף מכתבים בשווי גדול לרשות הממשלה, ללא תמורה.
במקביל, התבררה העובדה הדי ברורה מראש, שקשה מאוד להציב מחיר על פריט היסטורי, במיוחד על כאלה שנמכרים במכירה פומבית, וכי העסק כולו מבוסס על הערכות שבמקרים רבים אינן קשורות למציאות. מדובר בשוק קטן, שבו פועלים שחקנים קטנים ממניעים עלומים, ואומדן השווי מסובך הרבה יותר - וגחמני הרבה יותר - מזה של קביעת מחיר ליצירות אמנות כמו ציורים או פסלים.
לפני כשנתיים, למשל, נמכר בבית המכירות ווינר’ס שבירושלים פתק קטן שכתב אלברט איינשטיין במקום טיפ לנער מעלית במלון יפני שבו התארח. "חיים רגועים וצנועים מביאים יותר אושר מאשר רדיפה אחר הצלחה, המשולבת עם חוסר מנוחה מתמיד", כתב. הערכת בית המכירות הייתה כי הפתק שווה כ-5,000 דולר, ומחיר הפתיחה היה 2,000 דולר. אבל אחרי שהסיפור על אודותיו הפך לבינלאומי, התחרו עליו שני מיליונרים באמצעות הטלפון במשך יותר מחצי שעה, ובסופו של דבר הוא נמכר ב-1.3 מיליון דולר, שיא ישראלי. לשם השוואה, מכתב שבו מציג איינשטיין את תורת היחסות הכללית בתחילת המאה ה-20 נמכר באחרונה בכמה עשרות אלפי דולרים בלבד.
לפי החשדות של התביעה הצרפתית, לריטייה ו"אריסטופיל" ניפחו במכוון את שווי המסמכים ההיסטוריים שבידיהם, במטרה לגייס כמה שיותר כסף מהמשקיעים התמימים. בעזרת רשת של מומחים, ולפעמים בעצמם, הם קבעו שווי מופרך לכל מסמך שרכשו ואז חילקו את הבעלות עליו לפי המחיר התיאורטי. ההתכתבות בין איינשטיין לבסו, למשל, נרכשה במכירה פומבית בכריסטי’ס ב-2002 ב-560 אלף אירו. זה לא מנע מלריטייה להעריך מחדש את שוויים, כמה חודשים לאחר מכן כששיווק אותם ל-400 לקוחות צרפתיים - ב-12 מיליון אירו. מאוחר יותר, כשהעסקים הסתבכו, ניסה למכור אותם מחדש, לפי החשד, ללקוחות בשוויץ, לפי שווי של 24 מיליון אירו.
המכירות הפומביות: תספורת אכזרית למשקיעים
שמועות על אי-השבת כספים וניפוח שווי מסמכים היסטוריים ליוו את "אריסטופיל" כבר מתחילת פעילותה. ביחד עם ההיסטוריה הפלילית של לריטייה בתחום הבולאות, הדבר עורר חשש בקרב המומחים, אך המשקיעים הקטנים היו מסונוורים. לריטייה אמר כי מדובר בנקמנות של סוחרים מתחרים, שראו כיצד הוא מנצל "יתרון לגודל" ומנצח במכירות בעזרת אוסף מרשים של משקיעים, ושהם פשוט מתגעגעים לדרך שבה עשו עסקים בעבר, מאחורי דלתות סגורות. "חברה מצליחה מעוררת קנאה, יצרים, ויוצרת לעצמה אויבים", אמר כשהוא מכחיש את כל ההאשמות נגדו, "זהו מאבק תמידי".
בדיעבד, מתברר כי כבר ב-2012 החלו הרשויות בצרפת להזהיר משקיעים מהשקעה ב"אריסטופיל", וב-2014 פתחו בחקירה רשמית של עסקיו. מודל הפעילות המופרך, שלא הייתה לו היתכנות פיננסית, כלל לקיחת כסף מאנשים על סמך שווי גבוה מהרגיל של כל כתבי היד בעתיד, והיתרגם לכך שהחברה הייתה חייבת הרבה מאוד כסף, לפי פרשנות מסוימת של החוזים בין הצדדים. בנובמבר 2014 פשטו הרשויות על משרדי "אריסטופיל" הממוקמים בארמון פריזאי הדור מהמאה ה-17, על המוזיאון שהקים לריטייה, על דירתו ועל סניפי החברה השונים, והקפיאו את חשבונות הבנק של החברה ושל כל מי שקשור אליה, כולל ברוקרים שתיווכו בעסקאות. ב-2015 נסגרה "אריסטופיל" סופית, והאוסף העצום הפך לנושא לקרב משפטי.
כשירד המסך על פעילות החברה, התברר כי 18 אלף אנשים השקיעו ב"אריסטופיל". חלק השקיעו כמה עשרות אלפי אירו בלבד, חלק השקיעו מיליונים - כל חסכונותיהם. הסכום הכולל עמד על קרוב למיליארד אירו. לפי עורכי הדין, לעסקים היה אופי מובהק של הונאת פונזי - לריטייה השתמש בהשקעות החדשות כדי להשיב התחייבויות ישנות, וכן כדי לבצע רכישות מתוקשרות במטרה להמשיך ולשדר "עסקים כרגיל".
אולם בניגוד להונאת פונזי, לחברה היו נכסים של ממש - 135 אלף כתבי יד ומכתבים, חלקם נחשקים מאוד על-ידי אספנים, חלקם נדירים ושוויים נאמד במיליונים. לכן, השאלה הגדולה לאחר החרמתם הייתה כיצד להשתמש בהם כדי להשיב למשקיעים את כספם. בתום תהליך ארוך וסבוך, שמנע את הצורך לגבש הסכמה מכל קבוצת רכישה, אישר בית משפט צרפתי להעמיד את האוסף למכירה פומבית. במידה רבה, אפשר לומר שהוא אישר לבחון בשטח את המודל העסקי של החברה. כדי לשמור על ערכם של הפריטים הוחלט שהם יימכרו בבתי מכירות שידאגו לקטלוגים מהודרים, עם דברי הקדמה של מומחים, במכירות שייפרסו על-פני שנים רבות במטרה למקסם את ערכם.
המכירה הראשונה התבצעה בדצמבר 2017 והניבה תוצאות מאכזבות. מאז התקיימו 31 מכירות נוספות, והרשויות חוזות כי בסך הכול יתקיימו בשנים הקרובות כ-300 מכירות פומביות של האוסף כולו, שחלקו עדיין נמצא בתהליך קטלוג והכנה למכירה. את המכירות מבצעים בתי מכירות שונים בפריז, ושמו של האוסף - Collection Aristophil - מופיע על כל הקטלוגים.
אולם כל הסימנים מעידים על כך ששוויים של הפריטים, אפילו הנדירים שבהם, אינו מתקרב לשווי המניות שהונפקו והמשקיעים מתכוננים לתספורת אכזרית. 38 המכתבים של קפקא, שנמכרו בשבת שעברה בבית המכירות הפריזאי "Aguttes", במכירה מספר 32, הם דוגמה טובה לכך. המכתבים צצו יחד בווינה לפני 17 שנה, בחנות לכתבי יד בשם "InLibris". הם הגיעו לשם ככל הנראה ממשפחתו של פרופ’ רוברט קלופשטוק, רופא יהודי ממוצא צ’כי שהיה מאושפז עם קפקא באותו הסנטוריום שבו שהה הסופר כשהשחפת שלו החמירה. בין השניים נוצרה ידידות אמיצה, וקפקא כתב לידידו בשנותיו האחרונות בגילוי לב.
בית המכירות הווינאי מכר את המכתבים בסכום שהוערך על-ידי התקשורת האוסטרית ב-1.2 מיליון אירו. הוא ככל הנראה קיבל סכום נוסף כדי לפרסם את המכתבים, שחלקם היו בלתי מוכרים, בספר מהודר. לפי הערכות בשוק, מי שקנה אותם לא חיכה זמן רב עד שמכר אותם ל"אריסטופיל" בסכום גבוה יותר. את חבילת מכתבי קפקא "הנפיק" לריטייה למשקיעים במחיר שעל-פי הערכות עמד על יותר מ-1.2 מיליון האירו, הסכום שבו נמכרו במקור.
במכירה הפומבית שהתקיימה בשבת בצהריים, עמד מחיר הפתיחה של המכתבים של קפקא על 100 אלף אירו בלבד. המכירה לא נמשכה זמן רב. אחרי כמה הצעות נקבע המחיר הסופי - 300 אלף אירו (390 אלף אירו אחרי עמלה) - כרבע מהמחיר שבו נמכרו לפני קרוב לשני עשורים.
"זאת טעות מצד הממשלה הצרפתית לשפוך את כל המסמכים האלה לשוק עכשיו, מכירה אחרי מכירה, בניסיון לאסוף את הכסף ולהחזיר למשקיעים כמה שיותר מהר. זהו שוק קטן, וכמו כל שוק קטן, הוא נתון מאוד לתנודות מחירים לפי ההיצע. הם יורים לעצמם ברגל", אמר בעל בית מכירות אירופי שהעדיף לשמור על עילום שם, "התוצאה הרסנית. בחלק מהדמויות הצרפתיות, שהיו עיקר תחום האיסוף של ‘אריסטופיל’, המחירים ירדו בשני שלישים או לפחות בחצי".
מי שמסכים איתו הוא לא פחות מלריטייה עצמו: "הממשלה תבין בקרוב שהיא עשתה טעות עצומה", אמר ל"ניו יורק טיימס" שדיווח על הפרשה בתחילת השנה, "אני מקווה שבשנים הקרובות, 18 אלף המשקיעים שלי יגישו תביעה נגד הממשלה ויבקשו פיצוי. אשמח לעזור להם".
הזכייה בלוטו: הוכחה שלא הייתה מרמה?
לריטייה מתגורר כיום בווילה מהודרת בניס. איכשהו, יש עוד פרט שלא ייאמן בסיפור הזה. ב-2012, כשהלחץ של המשקיעים לקבל את כספם הלך וגבר, זכה לריטייה בפרס הראשון בלוטו האירופי (Euromillions). ולא סתם בפרס הראשון - אלא בפרס הגדול ביותר שחולק בצרפת עד אז, 169 מיליון אירו.
שאלות לגבי הלגיטימיות של הזכייה עלו מיד על-ידי הרשויות, שבאותם ימים כבר חקרו אותו על עסקי "אריסטופיל". היו שמועות כי הוא "קנה" את הכרטיס הזוכה כדי להלבין כסף שחור, אבל הוא הוכיח כי מדובר במספרים שמילא במשך שנים, המבוססים על ימי ההולדת של ילדיו. כ-40 מיליון אירו מהזכייה השקיע לריטייה ב"אריסטופיל", וזהו אחד הטיעונים של עורכי דינו כהוכחה לכך שלא היה מדובר במרמה, אלא בעסק לגיטימי. חלק גדול משארית כספי הזכייה הוא חילק למשפחתו, ומאחר שנכסיו הוחרמו כבר ב-2014, הווילה שבה הוא מתגורר שייכת לבנו ונרכשה מכספי הזכייה שהעביר לו.
לריטייה אומר כי אינו רמאי. לטענתו, הרשויות מתנכלות לו בגלל שרכש נכסי תרבות צרפתיים, ובית המשפט יוכיח את צדקתו. בינתיים, אף שעברו שנים רבות, החקירה נגדו טרם הבשילה לכתב אישום, ובצרפת מעריכים כי הדבר ייעשה בחודשים הקרובים. הוא צפוי להיות מואשם בעבירות של הונאת משקיעים, מרמה והלבנת הון. אם יורשע, הוא עלול לבלות עשר שנים בכלא. שתי חברות ייעוץ פיננסי שעודדו לקוחות להשקיע ב"אריסטופיל" הורשעו בשנה שעברה וצוו להשיב כ-750 אלף אירו ללקוחות.
בינתיים, המכירות הפומביות ממשיכות להתנהל ובתי המכירות הגדולים בתחום בצרפת הם המרוויחים הגדולים מהפרשה. הם אלו שמכרו ל"אריסטופיל" וגבו עמלות רבות, וכעת הם מוכרים את הכתבים לכל המרבה במחיר וגובים סיבוב נוסף של עמלות. בחודשים הקרובים יתקיימו מכירות נוספות, וסוחרים מכל העולם מחפשים הזדמנויות רכישה בפריז. מכל המכירות שנעשו עד כה, שכללו חלק מהפריטים הנדירים ביותר, התקבלו כ-50 מיליון אירו בלבד. במצב הטוב ביותר, מעריכים בצרפת, יקבלו המשקיעים של "אריסטופיל", שהאמינו בלריטייה ונמשכו לאוצרות ההיסטוריים ולתשואה שהבטיח - עשרה סנט בלבד על כל אירו שהשקיעו.
