ישראל טוויטו, מנכ"ל "חדשות 13" / צילום: סיון פרג'
מי שמצוי בתחום התקשורת, נחשף בשנה האחרונה יותר מפעם אחת לביקורת שהושמעה - עד כה בחדרי חדרים - על המתרחש במסדרונות "חדשות 13". "עד כה", משום שציוץ אחד של בכיר בחברה, עורך מהדורת חדשות השבת שלה "המגזין" ניר בכר, החליט להיות הראשון ששובר את קשר השתיקה ומספר בקולו, על הרקע שלדבריו פוטר מהחברה.
בציוץ שפרסם, בכר רמז על כך ששיקולים פוליטיים הם אלו שעמדו מאחורי ההחלטה לפטר דווקא אותו ואת עמיתו למהדורה, כתב ועורך "המפצח" אבי עמית, זאת למרות שלדבריו המהדורה שערך צמצמה את הפער בשבועות האחרונים מול המתחרה "חדשות סוף השבוע" בקשת.
"מיד עם הקפצתו (של טויטו ד.ו) לתפקיד, התברר שרוח המפקד - היא רוח בלפור. גם אם הדברים לא נאמרים במפורש", כתב בכר ופירט שורת מקרים שלפי דעתו משקפים רוח זו. בין היתר, לדבריו התבקש להסביר מדוע לא זימן לאולפן את ישראל כ"ץ, לפתוח מהדורה עם פריצה לעצרת לזכר רבין או לאפשר לכתב המדיני (ברק רביד, אף הוא ברשימת המפוטרים של "חדשות 13") לצטט בכתבה על סיפוח את בני גנץ.
"וכך בעודך נדרש לתת הסברים לדובר הליכוד מדוע אתה לא מצעיד לאולפן מידי שבוע את שרי המפלגה אתה מגלה שמה שלא קורה אצלך בתוכנית, ממלא את המסך מסביב לשעון עם כל הריקלינים והארז תדמורים של העולם, שחותרים בעקביות תחת התקשורת החופשית, אבל ניזונים במקביל מהבמה הנדיבה שלה". לטענתו, "הערוץ הבלתי תלוי שנתן בעבר בראש עם תחקירים ועיתונות לוחמת - הוא כעת חתלתול מבוית. אפשר להשליך עד מחר את שק האינטרסים על הבעלים בלווטניק ועל מנכ"ל רשת אבי בן טל. האחריות לעמוד השדרה העיתונאי של החברה מוטלת על העורך הראשי בלבד".
הבו לנו אקדח מעשן
הטענות קשות, אולם קשה שלא לתהות כי אם ובמידה ואפילו רק חלקן נכונות, מדוע בכירי חברת החדשות, בהם גם מפוטרים, ממלאים פיהם מים. איש מהם לא זקוק לתעודת יושר עיתונאית, ולרובם קבלות ואינטגריטי מוערך. יתרה מכך, רבים מהם, בהם נגה ניר נאמן, דורון הרמן ואחרים אף בחרו להשיב לבכר ברשתות ולציין כי מעולם לא קיבלו הנחיה פוליטית, או חשו שצבע פוליטי צובע את עבודתם. גם אלון בן דוד ומגיש המהדורה המרכזית אודי סגל שיתפו ראיון שבו הסבירו כי לתלות את הקיצוצים בשיקול פוליטי של בלווטניק כלפי נתניהו יהיה עוול כלפי עובדי הערוץ, ופסול מיסודו. אפילו ברק רביד, עד לאחרונה הכתב המדיני של הערוץ ובין מפוטריו הטריים, התראיין לא מזמן לכותב טור זה ב"גלובס", נשאל מספר פעמים בנושא, ואמר כי מעולם לא הרגיש ששיקול שאינו מקצועי הנחה את מנהליו.
כעת נותר לתהות: האם אלו תחושות הפגיעות המורכבות של עיתונאי רב זכויות ומוערך, הן אלו שהכתיבו את הפרשנות (המובנת) שהעניק לפיטוריו, או שמרבית חבריו, גם ביניהם רבים שכבר הוכיחו יושרה עיתונאית לא אחת, הם אלו שמעדיפים לטמון את ראשם בחול - ולהתקרנף.
כנקודת ייחוס, קל להיתפס לדוגמה הבולטת ביותר של ניסיון פוליטי להטות סיקור עיתונאי, במה שהפך ל"תיק 4000". אולם האם כמו ב"וואלה" של תחילת העשור, גם בערוץ 13 ניתנה בשנה האחרונה האות להחלטת שיטתית ומאורגנת, שתחילתה בהדחת המנכ"ל גולן יוכפז וסופה, לפחות הזמני, בגל הפיטורים הנוכחי - להיטיב עם בלפור? האם בתיאורי אווירה בלבד, והנחיות שבקלות יכולות להיכנס תחת גבולות הגזרה של ניסיונות "לקרוץ לקהל ימני", יש מספיק בכדי להכתים חברה והנהלה שלמה? ואולי בכלל, בדיוק כמו בעסקת שוחד - אנו כבר בעידן שבו אין צורך כלל ב"ראיית זהב" ודי במנגינה מצנזרת כדי להשחית? במילים אחרות: ייתכן שגם אווירה מספיקה כדי להשחית - אבל שווה לזכור שאף היא דורשת יותר מרמיזה.
אם הדברים נכונים, השתיקה היא עוול
במהלך השנה האחרונה עסקו לא מעט מכתבי התחום בסוגיה, ואולם איש עדיין לא הצליח למצוא את אותו אקדח מעשן מדובר. אותן "הקלטות אילן ישועה" שיוכלו לספר, לפחות חלקית, על המתחולל בחדרים הסגורים בבית הוורד, נווה אילן ורמת החיל - ותשובות עדיין אין. יתרה מכך, בעוד בוואלה, הצטברו לאורך 3 שנים עשרות עדויות שהפכו אוף רקורד למסה קריטית שאיפשרה לפרסם תחקיר אודות המתרחש, בערוץ 13, עד הציוץ הנ"ל היה כמעט ובלתי ניתן להשגה גורם שיסכים לומר דברים דומים, אפילו לא לציטוט.
דבר אחד בטוח, אם אפילו 50% מהדברים שכתב בכר נכונים - הרי שהעובדה ששתק במשך שנה, וחבריו שותקים כעת, מעידים יותר מכל על חולשת העיתונאים - בערוץ, ובענף בכלל. עיתונאים שחוששים לספר ושפועלים בניגוד לצו מצפונם הם עיתונאים רמוסים ולא אפקטיביים. שלא באשמתם, האם הפכו עיתונאי "חדשות 13" לכאלו?
קשה להיכנס לשיקולי הפרנסה של כל עיתונאי ועיתונאי, כותב טור זה - ניצול של פרשת 4000, הוא הראשון להבין זאת. אך בה במידה, קשה שלא לתהות מה היה קורה אלמלא פוטר בכר. האם הדברים הקשים שכתב היו נשארים עמו?.